השוואת הציוויליזציות של המזרח והמערב החלה בספר מזרח ומערב (동양과 서양), שראה אור בהוצאת ג׳יסיק סאנופ בשנת 1993. אחריו ראו אור בארצות הברית Understanding the Rise of China בשנת 2000 ו־East and West: Taoism vs Judaism בשנת 2002. הספר על הדאואיזם והיהדות יצא בתרגום פולני בפולין בשנת 2015, ובתרגום סיני בסין בשנת 2017. במשך שש שנים, מ־2013 עד 2019, לימד המחבר בבית הספר ללימודים בינלאומיים של אוניברסיטת יונסה קורס בשם “השוואת הציוויליזציות של המזרח והמערב” (A Study of Eastern and Western Civilizations). השתתפו בו סטודנטים מקוריאה, מסין, משאר מזרח אסיה, מאירופה ומארצות הברית, וחלק ניכר מן הדיונים עמם בכיתה מצא את מקומו בספר הזה.
בסוף ימיו, בטהיטי, בשנת 1897, נתן פול גוגן לאחד מציוריו את הכותרת “מאין באנו? מה אנחנו? לאן אנו הולכים?”. לשלושת חלקיו של מזרח ומערב ניתנו כותרות דומות: “מאין באנו”, “מי אנחנו” ו“לאן אנו הולכים”. שלוש השאלות האלה שואלות על עברה, על הווה ועל עתידה של האנושות. הוצעו להן תשובות רבות, ואף אחת מהן לא עמדה לעד. גם הספר הזה אינו אלא ניסיון אחד מול שאלה שאין לה תשובה.
מדוע מזרח ומערב? בהשוואה בין הציוויליזציות של המזרח והמערב ניסיתי למצוא תשובות לשאלות האלה. עד העת החדשה, במאה ה־15, חיו המזרח והמערב בעולמות נפרדים. כל עוד לא היו חילופים בין שתי הציוויליזציות, לא היה טעם להשוות ביניהן. ואז, בסוף המאה ה־15, גילה ואסקו דה גמה נתיב ימי ישיר, והחלו חילופים בין הציוויליזציות של המזרח והמערב. במאה ה־17 תלה לייבניץ תקוות גדולות בציוויליזציה המזרחית. הוא ראה בשתי הציוויליזציות ציוויליזציות המשלימות זו את זו, שלכל אחת מהן יש הרבה ללמוד מרעותה: המערב, כך העריך, מקדים בגאומטריה ובמדעי הטבע, והמזרח מקדים באתיקה המוסרית ובחיים המדיניים והחברתיים. הוא דמיין הרמוניה בין הציוויליזציות של המזרח והמערב, שבה כל אחת משלימה את האחרת, וסבר שהאנושות כולה תרוויח כאשר הרציונליות המדעית של המערב תתחבר אל החוכמה המוסרית של המזרח.
אבל לאחר המהפכה התעשייתית של המאה ה־18, ככל שהמערב השתלט על העולם, נעלם המבט החיובי הזה. פילוסופים מערביים העלו תיאוריות חדשות והיו הראשונים ל“הנמיך” את הציוויליזציה המזרחית. הגל “סידר בשיטה” את ציוויליזציות העולם לפי מידת ההתפתחות של הרוח שלהן. לפי הפילוסופיה שלו, הציוויליזציה המזרחית, שרוחה נותרה ברמה נמוכה, לא יצאה מעולם מן השלב הראשון של תולדות הציוויליזציה העולמית, ואילו הציוויליזציה המערבית, שהעמידה בראש את הרוח ואת החירות, ניצבת בחזית. רבים אימצו את פילוסופיית ההיסטוריה של הגל ונכנעו להגליאניזם (Hegelianism), השקפה שהציבה את המזרח, כציוויליזציה, מתחת למערב.
בפרדיגמה הממוקדת במערב, שנמשכה כמאתיים או שלוש מאות שנה, אירע חריג. בסוף המאה ה־20 רשמה מזרח אסיה צמיחה כלכלית מרשימה, שהשתוותה לזו של המערב. מאז התעורר בהדרגה, במזרח כמו במערב, עניין בציוויליזציה של מזרח אסיה ובמערכות המדיניות והכלכליות שלה. ככל שהזינוק של המזרח נמשך במאה ה־21, העניין בציוויליזציה המזרחית הולך וגדל. עכשיו, כשכדור הארץ נעשה עולם אחד, השוואת הציוויליזציות של המזרח והמערב נעשתה הכרח לשם העתיד.
להשוואת הציוויליזציות של המזרח והמערב קשיים רבים. נרטיב גדול מעורר התנגדויות, פרשנויות ותיאוריות שונות. רבים עשויים לטעון נגד הספר הזה שהוא מחלק את המחשבה המזרחית והמערבית לשני גושים ומפשט אותה יתר על המידה. גישה כזאת עלולה להיראות כמתעלמת ממורכבותן ומגיוונן של שתי הציוויליזציות, וכאינה משקפת די הצורך את הוויכוחים ואת תהליכי השינוי שבתוך כל אחת מהן. אפשר גם לטעון שהספר מסביר מעט מדי עד כמה היו שיטות המחשבה המערביות פרי מאמץ להשיג תכליות אידיאליות. מוצדקת גם הביקורת שלפיה, כדי להסביר את ההבדל היסודי במחשבה בין שתי הציוויליזציות, הספר כולא את תכונותיה ומושגיה של הפילוסופיה המערבית במסגרת מסוימת ואז מבקר אותם. הפישוט הדיכוטומי, הפרשנות המצומצמת של המושגים, הפרשנות של הטבע האנושי, מגבלות המוסדות המערביים והתיאוריות התומכות בהם, וכן ההשוואה בין הדת המתגלה לבין פילוסופיית הטבע — כל אלה עשויים להיחשב לחולשותיו העיקריות של הספר הזה.1
ובכל זאת, למרות חסרונות הדיכוטומיה והפישוט, איננו יכולים להמשיך ולהתחמק מהשוואת הציוויליזציות של המזרח והמערב. כשאנו ניגשים להשוואה הזאת, עלינו לצאת מנקודת המבט ההגליאנית הממוקדת במערב. שתי הציוויליזציות שונות במהותן: בדרך שבה הן רואות את היקום ואת הטבע, בתפיסות הקוסמולוגיות שלהן ובפרשנותן לענייני בני האדם. הניגוד ההגליאני נופל בטעות של ניתוח ציוויליזציה אחת מתוך עמידה בצד של האחרת. מאז המהפכה התעשייתית העולם חי בעידן ההתפשטות המערבית, ובעידן הזה היו התיאוריות ההגליאניות באופנה. אבל המאה ה־21 היא עידן שבו המזרח והמערב מתערבבים זה בזה כשווים. מה שדרוש לו אינו הניגוד ההגליאני, אלא השקפת עולם של השלמה הדדית, כמו זו של לייבניץ.
יש דרכים רבות להסביר את המושגים המייצגים את הציוויליזציות של המזרח והמערב. המשכנעת שבהן היא לראות בהם ביטוי של אינסטינקט השימור העצמי (self-preservation), שבו התמודדו בני האדם עם הסביבות הגאופוליטיות שבהן שכנו המזרח והמערב; כלומר, לראות בהם את פעולתו של הטבע האנושי שכולנו נושאים בתוכנו. מנקודת מבט זו, ההגות והמחשבה הפילוסופית של שתי הציוויליזציות מראות לנו שתי אפשרויות של היכולות הטבועות באדם.
כשאנו פועלים כבני אדם, אנו מגלים, לפי הנסיבות, לפעמים את תכונותיו של בן המזרח ולפעמים את תכונותיו של בן המערב.2
אם נבקש למנות את מעלותיהן של שתי הציוויליזציות, נוכל להצביע על רוח היוזמה של המערב ועל רוח ההכלה של המזרח. מימי יוון ורומא ועד המהפכה התעשייתית ועידן כיבוש העולם, הציוויליזציה המערבית העמידה את רוח היוזמה כמעלתה. המזרח, ברוח ההכלה שלו, ניהל בהצלחה את היחסים בין בני אדם ובין מדינות. לא לכפות על אחרים את מה ששלך, לא להיגרר למלחמות דת או למלחמות אידאולוגיה — זו בדיוק מעלתה של הציוויליזציה המזרחית. כל אחד מאיתנו נושא בתוכו גם את רוח ההכלה וגם את רוח היוזמה, ולפי רוח התקופה ולפי נסיבותיו האישיות האדם משתמש בשתיהן. הבה נבחן עתה את התכונות האלה.
מזרח אסיה בולטת בתחומי הכלכלה, המדיניות והתרבות. גם במערב מתגבשת הכרה חדשה ב“מזרח”. מנתחים שם שיש הבדלים יסודיים בין הציוויליזציות ובין המחשבה הפילוסופית של המזרח והמערב, ושההבדלים האלה נמשכים כבר אלפי שנים.
הפסיכולוגים טוענים לאוניברסליות, מושג החובק את האנושות כולה, אבל חוקרים רבים מציעים לאחרונה מבט חדש: המערב (אירופה וארצות הברית, ועמן אוסטרליה, קנדה וניו זילנד) ומזרח אסיה (סין, קוריאה, יפן ועוד) שמרו במשך אלפי שנים על שיטות מחשבה שונות מאוד. 3
הם מעריכים שמזרח אסיה יצרה כבר לפני 2,500 שנה מרחב ציוויליזציוני נפרד מן המערב, ושמבחינה ציוויליזציונית אוכלוסיית המזרח גדולה בערך פי שניים מזו של המערב.
בעולם יותר ממיליארד בני אדם הולכים בעקבות שיטת המחשבה של יוון העתיקה, ואילו יותר משני מיליארד ירשו באופן מסורתי את שיטת המחשבה של סין העתיקה. שיטות המחשבה היוונית והסינית נוסדו כבר לפני 2,500 שנה על יסוד ניתוח ובנייה פילוסופיים. לשתי הציוויליזציות שיטות פילוסופיות שונות מאוד, והן נבדלות גם במבנה החברתי שלהן ובדרך שבה הן רואות את עצמן.4
למזרח אסיה מקום חשוב במערכת הציוויליזציות של העולם. כבר בסביבות המאה ה־3 לפנה״ס יצרו המערב והמזרח מערכות תרבותיות שונות מאוד. ולס מציג מפה, “העולם הידוע לנו בשנת 250 לפנה״ס”, ולצדה הסבר. 5 בתקופה ההיא היו היבשת האירו־אסיאתית וצפון אפריקה כל העולם המוכר לבני האדם, ומבחינה ציוויליזציונית הוא נחלק למזרח ולמערב.
העולם המוכר לבני המערב כלל את אירופה, צפון אפריקה, המזרח התיכון והודו. העולם המוכר לבני המזרח כלל את סין, קוריאה ויפן.6 שתי הציוויליזציות האלה התפתחו כל אחת בכוחות עצמה, בלי קשר תרבותי ביניהן. במה הן שונות זו מזו?
האדם הוא בעל החיים היחיד שיש לו שכל. בגלל השכל האדם שואל את עצמו מי אנחנו. מאין באנו ולאן אנו הולכים? כדי להשיב על השאלות האלה האדם יוצא לחפש את האמת המוחלטת (Absolute Truth). המזרח מצא את האמת המוחלטת ב“דאו (道) של הטבע”. המערב מצא אותה ב“אל (神) הטרנסצנדנטי”. הדאו והאל, המייצגים את הטבע ואת העל־טבעי, הם שתי האמיתות המוחלטות היחידות הקיימות בעולם. לפיכך המושג המבדיל באופן המהותי ביותר בין המזרח למערב הוא המושג של הדאו של המזרח ושל האל של המערב. מהם צמחו פילוסופיית הטבע של המזרח והדת המתגלה של המערב.
שתי האמיתות המוחלטות האלה, הדאו והאל, מוסברות האחת בדאו דה ג׳ינג והאחרת בתורה (חמשת חומשי תורה שבתנ״ך). שניהם מציבים במקור הטבע והיקום את אותם שני מושגים: האין (無) והיש (有). במונחים קוסמולוגיים, השאלה היא מה מכונן את היקום — החלל או גרמי השמים. לפי דאו דה ג׳ינג ולפי התורה, הדאו רואה באין את מקור היקום, והאל רואה בו את היש. משנקבע המקור, נגזרות ממנו השאלות המרכזיות: מהם עקרונות הטבע והיקום. אם מניחים יקום שבו החלל וגרמי השמים מתחלפים זה בזה ומשתנים, נעשית “פילוסופיית השינוי” (變化論) שבין האין ליש לעקרון היקום של המזרח. לעומת זאת, אם מניחים מחשבה שבה רק לגרמי השמים יש ערך של קיום, נעשית “פילוסופיית היש” (存在論), שלפיה רק היש קיים, לעקרון היקום של המערב.
המקור והעקרונות שהאדם מייחס ליקום נמשכים באופן טבעי אל המקור והעקרונות של ענייני בני האדם, שבהם הוא פועל. במזרח, מקור ענייני האדם הוא אי־העשייה (וּוּ וֵויי, 無爲), שבמרכזה האין; במערב, זו העשייה (יוֹ וֵויי, 有爲), הרואה ביש את העיקר. אי־העשייה מוסברת בדאו דה ג׳ינג כמקור פעולתו של הדאו; העשייה באה לידי ביטוי בדתות המתגלות כחוק האל. עקרון היקום המזרחי, פילוסופיית השינוי, נעשה בענייני האדם של המזרח ל“תורת היין והיאנג” (陰陽), המשתנה תמיד; מקור היקום המערבי, פילוסופיית היש, נעשה בענייני האדם של המערב ל“תורת הטוב והרע” (善惡), שאינה משתנה לעולם. שאלות היקום וענייני האדם האלה הן לב ליבן של הציוויליזציות של המזרח והמערב. במרכזן, כציר, עומדים הדאו של המזרח והאל של המערב.