1) הדאו היה לפני האל לעומת האל היה לפני הדאו
הציוויליזציה המזרחית של הדאו (道) קובעת שהדאו היה לפני האל (神): “הדאו העניק אלוהות לרוחות והעניק אלוהות לריבון העליון” (ג׳ואנג־דזה, הפרקים הפנימיים). את מושג האל יצרו בני האדם החיים בטבע. הטבע הוא הדאו.29 הטבע (自然, דזה־ראן) פירושו “מה שהוא כך מעצמו”. הטבע אינסופי ונצחי.
הטבע אינסופי ונצחי. מדוע הטבע אינסופי ונצחי? משום שאין לטבע תכלית ואין הוא משתוקק לדבר. (דאו דה ג׳ינג 7)
לפילוסוף היווני הרקליטוס הייתה קוסמולוגיה זהה לזו של פילוסופיית הדאו. הוא הסביר שהיקום, הקוסמוס, היה קיים לפני האל.
היקום, הקוסמוס, נצחי; לא אל ולא אדם עשהו; הוא היה תמיד, הווה ויהיה.30
פילוסופים כמו בייקון (1561–1626) היו מוקסמים מן הטבע. במשך אלף שנות ימי הביניים נאסרה במערב כל מחשבה או פילוסופיה שלא העמידה את האל במרכזה. בהשפעה זו לא יכול היה בייקון שלא לנהוג בזהירות. בלי לקשור בין האל לטבע, הוא מדגיש את חשיבות הטבע במילים החזקות ביותר.
האדם הוא משרתו של הטבע ומפרשו. הבנת האדם נובעת רק מן ההרהור בטבע ומן ההתבוננות באמת שבו. מלבד זאת, האדם אינו יכול לדעת דבר ואינו יכול לעשות דבר.31
אחרי בייקון מוצאת חשיבות הטבע ביטוי מכריע אצל הפילוסוף שפינוזה (1632–1677). שפינוזה ראה את האל כטבע. משום שהפילוסופיה של ימי הביניים במערב העמידה את האל במרכזה, שפינוזה מסביר את האל לאור הטבע. בקושרו בין האל לטבע, הוא מציב את הטבע במרכז הפילוסופיה שלו.
הטבע אינו פועל לשם תכלית כלשהי. הישות הנצחית הזאת, שאנו קוראים לה האל או הטבע, פועלת באותו הכרח שבו היא קיימת… הטבע אינו קיים לשם שום תכלית; וכך גם פעולתו. כשם שלקיומו אין עיקרון ואין תכלית, כך אין עיקרון ואין תכלית לפעולתו.32
הדתות המתגלות של המערב עושות את “הראשית” ללב היקום. מושג הראשית כולל מטבעו את הטלאולוגיה. ברטרנד ראסל אמר זאת כך: אין שום סיבה להניח שלעולם הייתה ראשית; הרעיון שלעולם חייבת להיות ראשית נובע למעשה מדלות הדמיון שלנו. הוא החזיק בתורה של פילוסופיית טבע הדומה לזו של דאו דה ג׳ינג: “אין לטבע תכלית”.
אין לטבע תכלית משלו… תכלית אחרונה אינה אלא יציר הדמיון האנושי. 33
את ההשקפה הזאת של הדאו במזרח, כמו את השקפותיהם של הרקליטוס, בייקון, שפינוזה וראסל במערב, אפשר לתאר כולן כפילוסופיית טבע שבמרכזה הטבע. תפיסת יקום אחרת נפרשת במערב, כפי שהדתות המתגלות טוענות לה. במערב, משום שהאל ברא את הטבע, טוענים שהאל היה לפני הטבע. משום שהאל ברא את השמים ואת הארץ, לא היה טבע לפני הבריאה. כדור הארץ שברא האל הוא מרכז היקום, והאדם עומד בתוכו. ספר בראשית שבחמשת חומשי תורה מכיל את סיפורו של האלוהים הבורא, מתוך כלום, מן האין (無), את השמים והארץ, את הטבע ואת האדם, ונכנס בכך אל עולם היש (有).
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א, א)
והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים
ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. (בראשית א, ב–ה)
לפי המקרא, האל בורא את היקום בשישה ימים, בסדר הזה. ביום הראשון, האור. ביום השני, הרקיע. ביום השלישי, הים, היבשה והצמחים. ביום הרביעי, השמש, הירח והכוכבים. ביום החמישי, הדגים והעופות. ביום השישי, חיות היבשה והאדם (האדם נעשה בצלם האל). וביום השביעי הוא שובת. כך עובר העולם מאי־סדר לסדר, מתוהו לעולם מסודר. הבריאה הזאת נעשית ב“דבר” האל.
גם לסין יש מיתוס של בריאת השמים והארץ. ישות בשם פאן־גו (盤古) בקעה את התוהו בגרזן עצום והפרידה בין השמים לארץ. הוא תמך את השמים שמונה עשר אלף שנה, גדל, ולבסוף מת, וגופו נהפך לטבע. 34 עיניו נעשו לשמש ולירח, נשימתו לרוח ולעננים, קולו לרעם, דמו לנהרות ולימים, עצמותיו לרכסי ההרים, שערותיו לעשבים ולעצים, זיעתו לגשם, והפרעושים שלו לבעלי החיים ולבני האדם.
בראשית היה אל ושמו פאן־גו… כשהגיעה שעתו למות, נהפך גופו לטבע… שערות ראשו ושערות גופו נעשו לעשבים ולעצים, עיניו נעשו לשמש ולירח… הפרעושים שחיו על גופו נעשו לבעלי החיים הרבים ולגזעי האדם הרבים שעל פני הארץ.35
הרעיון שגופו של האל נעשה לחלקי הטבע השונים מתבטא כמות שהוא באחד המושגים העיקריים בפילוסופיה של הקבלה (Kabbalah) היהודית, שהשפיעה על שפינוזה: מושג הצמצום (Tzimtzum).36 הוא קובע ש“האל מצמצם את אינסופיותו כדי לברוא את העולם”, מושג של בריאה הקרוב מאוד למיתוס של פאן־גו. (בהמשך לקו הזה מגיע שפינוזה למסקנה ש“האל והטבע הם דבר אחד”.)
לפי המיתוס הזה, פאן־גו נהפך לטבע לפני 18,000 שנה. מתי ברא האל של ספר בראשית את הטבע? בשונה מן המיתוס של פאן־גו, הציוויליזציה המערבית, ציוויליזציה של בריאה, מתעדת בפירוט כיצד ברא האל את היקום. הפילוסופים המערביים האמינו בזה אלפי שנים, ועד לא מכבר חישבו את “תאריך” בריאת הטבע. אחרי ששת ימי הבריאה, האדם הראשון, אדם, חי 930 שנה, ומשך חייו של כל אחד מצאצאיו מתועד (בראשית ה). גם הבשורות של הברית החדשה מתעדות בפירוט את שושלת היוחסין מאברהם ועד ישו (מתי א, א–יז).
בעקבות הסיפור המקראי חישבו הפילוסופים המערביים את התאריכים מבריאת השמים והארץ ועד הולדת ישו. לפי החישובים האלה התרחשה הבריאה בסביבות 4000 לפנה״ס. החישובים נמשכו, וכבר בראשית ימי הביניים הוצע אפילו תאריך מדויק. במערב המשיכו פילוסופים שונים לחשב את תאריך הבריאה עד המאה ה־17. דרך חשיבה זו נעלמה עם הדאיזם (理神論, Deism) של תקופת הנאורות ועם התקדמות המדעים. הדאיזם טוען שהאל הטרנסצנדנטי, לאחר שברא את הטבע, אינו מתערב עוד בענייני בני האדם.37 הדאיזם שולל את הנביאים ואת הניסים של התאיזם, אבל אינו שונה מן התאיזם בכך שהוא גורס שהאל ברא את הטבע.
בתשובותיהם לשאלה מי היה הראשון, הדאו או האל, הגיעו המזרח והמערב לקוסמולוגיות שונות. מכאן ואילך הגיעו למבני ציוויליזציה שונים. השאלה הזאת קשורה במישרין לפרשנות תופעות הטבע, לדרך שבה האדם מסביר את היקום. ההליוצנטריות והגאוצנטריות מעורבות בה.
הגאוצנטריות של הדת המתגלה לעומת ההליוצנטריות של פילוסופיית הטבע
דאו דה ג׳ינג מספר ש“הטבע והיקום היו לפני האל” (דאו דה ג׳ינג, פרקים 4 ו־25). במערב, לעומת זאת, כתוב “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”, כלומר שהאלוהים היה לפני הטבע והיקום (בראשית א, א). כאן נוצר בין המזרח למערב הבדל בתשובה לשאלה: מיהו האדם? מבחינה קוסמולוגית, תורת הבריאה המערבית נשענת על הגאוצנטריות, הרעיון שכדור הארץ שבו חי האדם הוא מרכז היקום. כלומר, הגאוצנטריות טבועה בתורת הבריאה. פילוסופיית הטבע של המזרח, לעומת זאת, מקבלת שהיקום הוא המרכז ושהאדם אינו אלא חלק ממנו.
בהשפעת הכנסייה חונכו בני המערב להאמין בסיפורי הבריאה האלה כלשונם, בלי שמץ של ספק באות אחת מהם. לכן כמעט כל בני המערב האמינו בבריאה באמונה שלמה עד תקופת הנאורות, בסוף המאה ה־17. וביסוד תורת הבריאה הזאת עומדת ההנחה שהאל עשה את הטבע כדי שהאדם ישלוט בו כרצונו. בני המערב האמינו שהם יצורים ש“נבראו בצלם האלוהים כדי לרדות בדגת הים ובעוף השמים ובכל הרומש על הארץ ובארץ כולה”. הגאוצנטריות (天動說) של הדת המתגלה האמינה שכדור הארץ והאדם הם מרכז העולם ושהיקום סובב סביב כדור הארץ. כך יכול היה אדם, כמו יהושע, להתפלל אל האל שיעצור את השמש:
ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וידם השמש וירח עמד עד יקם גוי איביו… ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים. ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמע יהוה בקול איש. (יהושע י, יב–יד)
עד המאה ה־16 דגלו בני המערב בגאוצנטריות של אריסטו ותלמי, וחשבו שכדור הארץ הוא מרכז העולם, ושגרמי השמים סובבים סביבו. ההשערה הזאת התיישבה עם תיאור הבריאה בספר בראשית שבחמשת חומשי תורה. לפי תורת הבריאה, האל קבע לאדם תכלית כשברא אותו. בתורת הבריאה המערבית, משום שהאל נתן לאדם את הסמכות לשלוט בטבע, האדם נמצא במרכז היקום. הוא נולד עם תכלית מוגדרת: לשלוט בטבע ולעבוד את האל. לכן היוונים והרומאים, ובני המערב בימי הביניים, חיו באמונה איתנה שהם מרכז היקום.
אצל היוונים והרומאים מילאה הספנות תפקיד חשוב ברעיון שהאדם הוא מרכז היקום. ההפלגה אפשרית רק בהתבוננות בתנועות גרמי השמים. ביקשו לצייר לעצמם את היקום כשכדור הארץ, ועמו האדם, באמצעו ממש, וגרמי השמים נעים סביב כדור הארץ. זו הייתה “תפיסת היקום הגאוצנטרית”, הגאוצנטריות, שבה דגלו המקרא, אריסטו ואחרים. הגאוצנטריות שבה האמינו אז רוב בני המערב גרסה שכדור הארץ עומד במקומו במרכז היקום ושהשמש וכל גרמי השמים סובבים סביבו.
הגאוצנטריות הזאת הועמדה בספק בידי אלה שצפו בשמים וחקרו את הטבע: זו הייתה הופעת ההליוצנטריות. במערב, יכולתה של האנושות לחשוב על היחס בין הטבע לאדם עברה שינוי מכריע במעבר מימי הביניים לעת החדשה. הסיבה היא שנוצרה הזדמנות לתקן מן היסוד את היחס בין האדם לטבע. המעבר מן הגאוצנטריות להליוצנטריות התחולל. הנס של יהושע, שעצר את השמש ברקיע, הועמד בספק במאות ה־16 וה־17. “תפיסת היקום ההליוצנטרית”, ההליוצנטריות (地動說), הוצעה על יסוד העובדות המדעיות שביססו התצפיות האסטרונומיות של קופרניקוס (Copernicus, 1473–1543), קפלר (Kepler, 1571–1630) וגלילאו (Galileo, 1564–1642). הם טענו שכדור הארץ אינו מרכז היקום, אלא שהוא סובב סביב השמש.
גם העובדות המדעיות שהציגו הועמדו בספק זמן רב, בהשפעתה של דת שדגלה בגאוצנטריות. לא היה קל להתקדמות המדעית להפוך שיטה פילוסופית שהייתה נטועה עמוק בהיסטוריה המערבית. גם לאחר שההליוצנטריות התפשטה במידה רבה בקרב המשכילים המערביים, לותר, חוד החנית של הרפורמציה, עדיין דגל בגאוצנטריות בהישענו על סמכות כתבי הקודש. מרטין לותר התנגד בתוקף להליוצנטריות של קופרניקוס:
קופרניקוס הוא אסטרולוג שעלה לגדולה בן לילה. השוטה הזה מבקש להפוך את כל האסטרונומיה על פיה. אבל כתבי הקודש מלמדים אותנו שיהושע ציווה על השמש לעמוד, ולא על הארץ. 38
ההליוצנטריות שללה את “תפיסת היקום הגאוצנטרית” הטבועה בדוגמה המקראית, שלפיה האל ברא באופן מיוחד את כדור הארץ ואת האדם. זה היה מאורע עצום, שזעזע את הגאוצנטריות של המקרא; תהפוכה קוסמית, שחשפה כשגויות את החסינות מטעות (無謬性) של המקרא ושל הכנסייה, שלפיה מעולם לא טעו, ואת היעדר השגיאה (無誤性) שלהם, שלפיו אינם יכולים לטעות.
הקוריה הרומית דיכאה בחירוף נפש את תוצאות תצפיותיהם, שלפיהן כדור הארץ נע סביב השמש. שכן לפי הגאוצנטריות, האל עצר את השמש; אבל לפי ההליוצנטריות שלהם, השמש עומדת במקומה, ומה שהיה צריך לעצור הוא סיבוב כדור הארץ. בזמן ההוא הייתה זו שאלה חמורה דיה כדי להפוך את השמים על פיהם. בני המערב כולם האמינו באמונה שלמה בהיעדר השגיאה של כתבי הקודש, וכל טענה שסתרה אותו נעשתה מיד עניין לאינקוויזיציה. שכן אילו הועמד היעדר השגיאה של כתבי הקודש בספק על יסוד עובדות שביססה התצפית המדעית, ואילו הודו בטעות אפילו במקום אחד בלבד, הייתה הפרצה נפתחת כסכר שנפרץ, ועקרון היעדר השגיאה היה מתנפץ. רק בתום מאבק ארוך הצליחה ההליוצנטריות, בקושי רב, להתבסס כעובדה. ההליוצנטריות שבה דגלו בעניין תנועת גרמי השמים לא באה מן הדוגמה של הדת המתגלה, אלא מן ההתבוננות בטבע.
ההליוצנטריות, אל מול הגאוצנטריות, הוצעה כבר במאה ה־3 לפנה״ס, אבל נותרה קבורה בהיסטוריה כאלפיים שנה, כשאפילו קיומה אינו ידוע, ונתגלתה מחדש רק בתקופת הרנסנס. במערב, במאה ה־3 לפנה״ס, עסקו באלכסנדריה, שהייתה אז מרכז העולם המערבי, בגאומטריה ובתצפיות אסטרונומיות ערות מאוד. אריסטרכוס (בערך 310–230 לפנה״ס) חישב באופן מציאותי את המרחק מכדור הארץ לירח ומכדור הארץ לשמש. הוא טען שאף שבעין בלתי מזוינת הירח והשמש נראים באותו גודל, השמש, משום שהיא רחוקה, גדולה מן הירח פי עשרים ויותר. ארטוסתנס (בערך 276–195 לפנה״ס) מדד כבר במאה ה־3 לפנה״ס את היקף כדור הארץ באופן מדויק כמעט. הוא ידע שכדור הארץ עגול, והיה גם המדען שהמציא את היום המעובר. כך היו הם הראשונים בתולדות האנושות שהציעו את ההליוצנטריות. אבל ההליוצנטריות שלהם נודתה ככפירה בידי הפילוסופים בני זמנם, שהאמינו באמונה שלמה בגאוצנטריות.
ההבדל הזה בין הגאוצנטריות להליוצנטריות טמן בחובו שינוי פרדיגמה מכריע, שיכול היה לשנות הכול: את תפיסת היקום של האדם, את היחס בין האדם לטבע, את מקומו של האדם ביקום, את תכלית החיים. אבל ההליוצנטריות של אריסטרכוס הקדימה מדי את צורכי זמנה. משנדחקה מפני תוקפה של הגאוצנטריות, נאלצה ההליוצנטריות להמתין כאלפיים שנה: עד שקולומבוס חצה את האוקיינוס האטלנטי והגיע לאמריקה בשנת 1492, עד שואסקו דה גמה הגיע למזרח דרך האוקיינוס ההודי בשנת 1497, ועד שמגלן ואלקנו הקיפו את כדור הארץ דרך האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט בין 1519 ל־1522.
הסיפור הזה של הגאוצנטריות וההליוצנטריות מלמד הרבה על “הרלוונטיות” של אמת או של פרדיגמה: לאמת אין רלוונטיות כל עוד הפעילות האנושית אינה מעלה את הצורך בה. הפילוסופיה אינה יוצאת מכלל זה. כל עוד ההיסטוריה אינה מעוררת בבני האדם את הצורך בפילוסופיה, אין לה רלוונטיות, בין שהיא תואמת את האמת ובין שאינה תואמת אותה.
ההליוצנטריות, שמסעות הים הפכו אותה לצורך מעשי, הוכרה בהדרגה כעובדה ככל שפרסמו קופרניקוס, קפלר, גלילאו ואחרים את תצפיותיהם, שלפיהן כדור הארץ נע סביב השמש. ההליוצנטריות חוללה שינוי פרדיגמה בכל המחשבה האנושית, ובכלל זה בתפיסת היקום. כמה גדול היקום? האם יש ליקום תכלית? מאין בא? כיצד הוא נע? לאן הוא הולך? על השאלות הקוסמיות האלה איננו יודעים דבר.39
שאלת הגאוצנטריות וההליוצנטריות העמידה בספק רק את בריאת כדור הארץ, כלומר את בריאת הטבע; בריאת האדם יצאה ממנה בשלום. אבל המצב הזה הועמד שוב בספק במאה ה־19, בתורת האבולוציה של דרווין. דרווין הראה, על יסוד מדעי, שהאדם לא נוצר בידי האל מן העפר, כפי שמתאר המקרא, אלא התפתח בדרך האבולוציה מבעלי חיים אחרים. כך הועמד בספק פעם נוספת לב תורת הבריאה ותפיסת היקום האנתרופוצנטריות שמציג המקרא.
2) הדאו הוא הטבע לעומת האל הוא העל־טבעי
הדאו הוא חוק הטבע; האל הוא ישות על־טבעית. הדאו לוקח את הטבע לדוגמה (道法自然): הוא מבטא את הטבע. הדאו הוא הטבע. בהשוואה ל“דתות המתגלות”, המכירות בניסים על־טבעיים, הדאו השולט בציוויליזציה המזרחית הוא “פילוסופיית טבע”, המבטאת את הטבע. הדאו, חוק הטבע, אינו חושב על שום ישות שתתעלה מעל חוקי הטבע והיקום. מטבע הדברים, דת על־טבעית אינה נולדת בציוויליזציה מזרחית הנשענת על פילוסופיית הטבע.40 גם כיום, מלבד בקוריאה, המאמינים בדת מתגלה, ובכלל זה בנצרות, הם במדינות מזרח אסיה רק כ־2 עד 3 אחוזים מן האוכלוסייה.
בדאו דה ג׳ינג אין שום אזכור או ניתוח של אל על־טבעי. יש בו רק תיאור של הטבע. אין בו נביא ואין בו חוק. לאו־דזה אינו נביא. משה, לעומת זאת, הוא נביא. לפי חמשת חומשי תורה, האל של המערב, נעתר לתחנוני משה, אומר לו את שמו, מחולל ניסים, מדבר עמו פנים אל פנים, מראה לו חלק מצורתו בהר סיני, מוצג כאל של צדק, של כעס, של קנאה, וחורט באצבעו את עשרת הדיברות על האבן כדי למסור אותם למשה. כל אלה סימנים להתערבות האל בענייני בני האדם. הנביא נעשה לנציגו של האל; לבסוף הוא יוצר מעמד של כהונה ועומד בראשו. נוצרת דת מתגלה. מופיעים ממשיכים. ממשיכו של משה הוא יהושע, המבקש מן האל את הנס של עצירת השמש, ובקשתו ניתנת לו. כך הוא יכול לנצח במלחמה ולכבוש את הארץ המובטחת.
דמותו של האל של המערב מתרכזת במאורע שבו משה מקבל את עשרת הדיברות בהר סיני, והאל והאדם כורתים ברית. אחד ההבדלים בין האל של המערב לבין הדאו של המזרח הוא שכאשר האל מתערב בחברה האנושית, הוא משתמש ב“ניסים” על־טבעיים. האל הוא ישות על־טבעית שבראה את הטבע. הנס הוא על־טבעי ונוגד את הטבע: זהו מעשה שמעל לסדר הטבע, או מעשה הנוגד את הסדר הזה.41 משה קיבל מן האל את השליחות להושיע את עם ישראל. כדי למלא אותה ביקש את עזרת האל, והעזרה הזאת לבשה צורה של ניסים:
ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך יהוה. ויאמר אליו יהוה מזה בידך ויאמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה וישלכהו ארצה ויהי לנחש. (שמות ד, א–ג)
כך, לבקשת משה, מתחיל האל לחולל ניסים. בנסי עשר המכות, מהפיכת מי הנילוס לדם ועד מכת הבכורות, בכורות האדם והבהמה במצרים, האל משכנע את פרעה ומאיים עליו, ועוזר לעם ישראל להימלט. גם לאחר מכן משגיח האל על משה כשהוא מוביל את בני ישראל ממצרים אל הארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש; הוא מחולל למענו את הנס של פתיחת מעבר בים סוף, ואת הנס של המטרת המן והשליו במדבר כדי להאכילם.
דאו דה ג׳ינג, לעומת זאת, אינו אומר דבר על תופעת הניסים העל־טבעיים. הסיבה היא שאינו מכיר לא בעל־טבעי ולא בנוגד לטבע, וגורס שהכול ניתן להסבר בתוך הטבע. הוא ראה את הדאו של הטבע נוכח בכל הדברים שבעולם, ואת כל מה שקורה בעולם כתופעת טבע. בנקודה זו נוקטים הדאואיזם והקונפוציאניזם אותה עמדה. דבריו ומעשיו של קונפוציוס המובאים במאמרות מראים שלא האמין בניסים. הקונפוציאניזם מצווה שלא להתעניין בניסים, בכישוף, בקסמים ובאמונות טפלות.
המורה לא דיבר על דברים מוזרים (怪), על מעשי גבורה (力), על מהומות (亂) ועל רוחות (神). (המאמרות 7:20)
והוא מזהיר מפני העיסוק בתורות הקשורות ב“דברים מוזרים, מעשי גבורה, מהומות ורוחות” האלה. כדי להדגיש את הממד הזה, המנהיג (ג׳ון־דזה, 君子: אצל קונפוציוס, האדם בעל המוסר המטופח, הראוי להנהיג אחרים, שהמחבר מפרשו כ“מנהיג”) אינו ממלא תפקיד של כלי, ההולך כמות שהוא בעקבות ההיגיון המוזר שקבעו אחרים. זוהי אזהרה מפני ההיגיון המטפיזי, שהניסוח “המנהיג אינו כלי” מבטא אותה:
המנהיג אינו כלי (君子不器). (המאמרות 2:12)
את העמדה הזאת מציג בבהירות רבה עוד יותר שון־דזה (荀子, בערך 310–235 לפנה״ס), הוגה מסוף תקופת המדינות הלוחמות שביקש לאחד את ההגות הקונפוציאנית עם ההגות הדאואיסטית. זוהי פילוסופיה העומדת מול הציוויליזציה המערבית, המאמינה בניסים.
כוכבים נופלים מן השמים, עצי היער נאנקים. האנשים מפחדים. הם שואלים ביראה מה הדבר מבשר. אין הוא מבשר דבר. אין זה אלא שינוי בטבע, אין זה אלא פעולתם של היין והיאנג, אין זה אלא תופעה המתרחשת לעתים רחוקות. טוב לראות בתופעות כאלה דבר מוזר; מוטעה לפחד מהן. (שון־דזה 17:8)
בציוויליזציה המערבית, לעומת זאת, האל, בשונה מן הדאו המזרחי, מותיר אחריו שובל של ניסים. כשהאל המחולל ניסים נותן למשה את עשרת הדיברות ליד הר סיני, נכרתת סוף סוף “ברית” קפדנית בין עם ישראל לאל. האל של המערב לא חדל לחולל ניסים ולקיים את בריתו עם עם ישראל.42 בשמות לד, יא הוא אומר: “שמר לך את אשר אנכי מצוך היום הנני גרש מפניך את האמרי והכנעני והחתי והפרזי והחוי והיבוסי”. האל גם הודיע ליהושע, ממשיכו של משה, את האסטרטגיה ואת הטקטיקה הדרושות לכיבוש הארץ המובטחת; הוא הוריד מן השמים אבני ברד גדולות להמית את האויב, ועצר את השמש יום אחד כדי להוביל את יהושע לניצחון.
הדאו של המזרח אינו כורת שום ברית עם בני האדם. לכן שום יחיד, שום שבט ושום מדינה אינם יכולים לתבוע את הדאו כשלהם. השיטה הפילוסופית של המזרח מאמינה בדאו, פילוסופיית טבע, כאמת המוחלטת. בתקופה היוונית־רומית, לעומת זאת, היו לכל השבטים והמדינות של המערב אלים משלהם. האמונה המערבית הזאת באל התחזקה עוד יותר לאחר שהנצרות, דת מתגלה, נעשתה במאה ה־4 לספירה לדת הרשמית של רומא, ונמשכה לאורך אלף שנות ימי הביניים. בתקופת הנאורות, בעת החדשה, קמה במערב תנועה ששללה את הניסים בשם הדאיזם (理神論), אבל האמונה שהאל ברא את היקום נשארה. הדאו של המזרח והאל של המערב ניגשים אל האדם כשיטות של פילוסופיית טבע ושל דת מתגלה.
3) מאין בא היקום: האין (無) לעומת היש (有)
דאו דה ג׳ינג וחמשת חומשי תורה קובעים תחילה מי בא ראשון, הדאו או האל, ואחר כך מסבירים את מקור היקום ואת עקרונותיו. המושגים שמציעות כאן יחד השיטות הפילוסופיות של המזרח והמערב הם האין והיש. מהו מקור היקום? החלל הריק, כלומר האין? או היש המלא, כלומר הכוכבים? הציוויליזציות של המזרח והמערב חלוקות באופן יסודי בשאלה מהו מקור היקום. הציוויליזציה המזרחית מסבירה שהיש יצא מן האין ושהכול שב לבסוף אל האין. זהו חוק הטבע כפי שהמזרח מבטא אותו. האין והיש קשורים זה בזה, אבל האין הוא המרכז.
רבבות הדברים שתחת השמים נולדים מן היש, והיש נולד מן האין. (דאו דה ג׳ינג, פרק 40)
בציוויליזציה המערבית, לעומת זאת, תהליך הבריאה, הנתפס כבריאה מתוך אי־הסדר, הוא המרכזי. בהדגישה את היש הנברא, היא מסבירה שמקור היקום אינו האין, אי־הקיום, אלא היש, הקיום. היש הוא ראשית הקיום, שגבר על האין. לאין אין משמעות; ליש יש כל המשמעות. פעולתו של האל המחולל ניסים על־טבעיים, כלומר היש, היא מרכז הקיום. היש מתואר כאור המחליף את חשכת האין.
ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. (בראשית א, ג)
הפילוסופיה של הדת המתגלה מתיישבת עם הרעיון שטען לו פרמנידס ביוון במאה ה־5 לפנה״ס: “רק היש (有) אמיתי, והאין (無) הוא אשליה”. בפואמה שלו על הטבע מציג פרמנידס פילוסופיה לא של תופעות הטבע או של השתנותו, אלא של האמת ושל היש. הוא טען שרק היש (הקיום) אמיתי, ושהאין (אי־הקיום) אינו יכול להתקיים: האין הוא בדיה שאי אפשר לאומרה ואי אפשר לחשוב אותה. הוא היה משוכנע שהחושים מטעים ושרק השכל מכיר את האמת. הוא טען שהיש הוא אחד, בלתי משתנה ונצחי. יתר על כן, משום שאיננו יכולים לחשוב את מה שאינו קיים, הוא קבע בפואמה שלו שהחשיבה והקיום הם דבר אחד. הטענות האלה נודעו בזכות ציטוטים אצל פילוסופים מאוחרים יותר, כמו אפלטון ואריסטו. הן תרמו תרומה מכרעת להולדתו של זרם מטפיזי בשיטה הפילוסופית המערבית.
שתי גישות שונות לחלוטין להבנת העולם התגבשו ונמשכו אלפי שנים. שתי הגישות האלה נוגעות לענייני בני האדם, לדרך להבין את העולם ואת הטבע, ולדרכים שונות לנהל את המחשבה. הגישות השונות האלה, המערבית והמזרחית, נוצרו וגדלו בנפרד, בלי שהושפעו זו מזו. 43
בתפיסת היקום המזרחית, האין אינו פירושו רק “היעדר”: זהו מושג העומד מול היש. לפי פילוסופיית השינוי המזרחית, האין והיש הופכים זה לזה. האין מציין קיום יסודי יותר, את מה שלא נעשה, או את המצב הקדמון שלפני היווצרות העולם. היש, בהשוואה, מציין את העולם שאנו חווים ביום־יום, את מצבם המשתנה של הדברים, את עולם ההיוולדות וההיעלמות. לכן הווּ־ג׳י (無極), או האין, אינו פירושו בדאואיזם רק “אין”. הוא מציין קיום או מצב עמוק יותר, יסודי יותר, הקודם ליש ושחושינו הרגילים מתקשים לתפוס אותו.
מה שאין לו שם הוא מקור השמים והארץ; מה שיש לו שם הוא אם רבבות הדברים… שני אלה הם ביסודם דבר אחד, אבל בהופעתם הם נקראים בשמות שונים.
(דאו דה ג׳ינג, פרק 1)
במערב יצא לאור קובץ חיתוכי עץ שהציג בתמונות ובפירושים את המאורעות העיקריים של המקרא: ראשית בריאת היקום, היום הראשון של העולם ועוד. הוא נעשה בנירנברג שבגרמניה, נקרא כרוניקת נירנברג (Nuremberg Chronicle), ומהדורתו הראשונה יצאה בשנת 1493. הקובץ נפתח בדיוק בחיתוך עץ של היום הראשון של הבריאה. הוא מבליט, בשביל הציוויליזציה המערבית, את קיומו של היש שנברא מתוך האין, שהוא אי־סדר. הוא מבשר את ראשית הבריאה, מן הכאוס (אי־הסדר) אל היקום (הסדר). עם בריאת היש נעלם האין, אי־הקיום. כל מה שקיים מכוח הבריאה נשען מעתה על “פילוסופיה של יש בלתי משתנה”.
מן המאה ה־15, בערך בזמן הופעת כרוניקת נירנברג, החל הדאואיזם להשתמש בתרשים הטאי־ג׳י (太極), המכיל את תפיסת היקום המזרחית. תרשים הטאי־ג׳י יוצא מן הווּ־ג׳י, שפירושו האין, ויוצר את הטאי־ג׳י. הטאי־ג׳י נחלק לשני חלקים, שפירושם היין והיאנג. 44 ציור תרשים הטאי־ג׳י נכנס לשימוש במאה ה־15, אבל מושג היין והיאנג שהוא מכיל מתואר בבירור כבר בדאו דה ג׳ינג, אלפיים שנה קודם לכן: “רבבות הדברים נושאים את היין על גבם ומחבקים את היאנג” (דאו דה ג׳ינג, פרק 42). תפיסת יקום זו מנסחת את העיקרון של יקום שבו כל הדברים מתמזגים בהרמוניה בתוך “פילוסופיית שינוי העשויה יין ויאנג”.
4) כיצד נע היקום: פילוסופיית השינוי (變化論) לעומת פילוסופיית היש (存在論)
המזרח והמערב ממקמים את “מקור היקום”, את שורשו, במקומות מנוגדים. המזרח הבין את העולם כשינוי בלתי פוסק וכיחסים; המערב תפס אותו דרך המהות והמבנה של היש. כלומר, המזרח דבק בכך ש“הכול משתנה”, והמערב התרכז ב“מה קיים”. דרכי החשיבה האלה נובעות מן ההבדל בין המזרח למערב בשאלת מקור היקום, בשאלה מאין הוא בא. האין (無) של המזרח והיש (有) של המערב: זה ההבדל בין מקורות היקום שראו. מן ההבדל הזה ב“מקור היקום” גוזרים המזרח והמערב “עקרונות יקום” שונים: פילוסופיית השינוי של המזרח ופילוסופיית היש של המערב.
במזרח, משום שהדברים עוברים מן האין אל היש, יש ערך הן לאין הן ליש. פילוסופיית השינוי שבין האין ליש היא הלב. המערב, לעומת זאת, עושה ללב מחשבתו הפילוסופית את פילוסופיית היש, המעניקה את כל הערך ליש, לקיום. זהו ההבדל בין “פילוסופיית שינוי שבמרכזה האין” לבין “פילוסופיית יש שבמרכזה היש”. המזרח תופס את הקיום כשינוי, בתוך הזרימה והיחסים. המערב רואה את הקיום כעצם וכמהות קבועים.
הפילוסופיה המערבית יוצאת משאלה על העצם, “מהו היש?”, והפעולה מובנת בה כדרך לחשוף את מהות היש. הדגש מושם על היחיד, סובייקט עצמאי המגדיר את פעולתו בבחירותיו ובחירותו שלו. לכן הרציונליות זוכה בה להערכה, הפעולה נשפטת לפי אמות מידה לוגיות ומוסריות, והנורמות מתגבשות בחיפוש אחר משמעות היש. פילוסופיית השינוי המזרחית היא מחשבה פילוסופית על היקום העומדת מול פילוסופיית היש המערבית. בלב הפילוסופיה המערבית עומדת פילוסופיית היש, של הקיום שראשיתו בבריאת השמים והארץ בידי האל. פילוסופיית היש מדגישה את חשיבות החוק, המבוסס על טבע אנושי בלתי משתנה. החוק של היהדות הוא ההתגלות שקיבלו נביאי ישראל מן האל, “דבר האל” (Word of God). מה שחשוב הוא שהאל, כ“ישות האחרונה” (Ultimate Being), הוא הופעתו של הקיום הנברא: היש (有) הוא ראשית הכול. בענייני בני האדם של המערב, המסורת והפילוסופיה המעריכות את החוק, המבוססות על הגות העשייה, נמשכו כמות שהן עד החברה המודרנית. הן תפסו את הקיום כ“עצם קבוע” וזרמו אל מטפיזיקה החוקרת את מהות היש ואת מבנהו. המזרח הגיע להעדיף השקפת עולם דינמית ומשלבת; המערב — השקפה סטטית ואנליטית.
עם התפתחות הציוויליזציה המערבית לובשות המסורת והפילוסופיה הזאת צורה המעריכה את החוקים, את המוסדות ואת המודלים של המערב. נחזור ונאמר: הפילוסופיה הזאת נשענת על פילוסופיית יש שלפיה מה שנברא קיים לעד. לכן המערב, הרואה במוסדותיו ובמודלים שלו דברים המבוססים על פילוסופיית יש נצחית, מייחס להם חשיבות גדולה; ומשום שהמוסדות והמודלים האלה קשורים לשלם, הוא מעריך אותם ועושה אותם לאמצעי ההפצה של הציוויליזציה המערבית.
פילוסופיית השינוי היא מושג מפתח להבנת הציוויליזציה המזרחית; אבל המערב, השקוע במטפיזיקה של היש, מתקשה לתפוס אותה. באנגלית פילוסופיית השינוי מתורגמת transformationism, ופילוסופיית היש ontology. 45 הציוויליזציה המזרחית הבינה את השתנות היקום מנקודת המבט של היי (易). הסימן 易 פירושו “שינוי”. מקורו בסימן ציורי המתאר את שינוי צבע עורה של הלטאה, או את השינוי המחזורי של השמש והירח. המושג של פילוסופיית שינוי מקובל במזרח ברבים מן האלף השלישי לפנה״ס. ספר התמורות (易經), המכיל את פילוסופיית השינוי הזאת, הוא הקלאסיקה הפילוסופית הסינית העתיקה ביותר; ראשיתו בסביבות האלף הראשון לפנה״ס, והוא נטע את פילוסופיית השינוי בפילוסופיות הדאואיסטית והקונפוציאנית.46
השינוי הוא תכונה יסודית של הממשות. פילוסופיית השינוי שמכת הקוונטים, בפיזיקה המודרנית, דוגלת בה חולקת את התכונה הזאת. היא עומדת מול פילוסופיית היש של הפיזיקה הקלאסית, שבה קיימים עצמים עצמאיים. עקרון היקום כפי שהמזרח ראה אותו הוא פילוסופיית שינוי, הנעה הלוך ושוב בין האין ליש. המחשבה המזרחית יוצאת לא מיש בלתי משתנה, אלא מפילוסופיית שינוי שבה הכול משתנה תמיד. פילוסופיית השינוי מבקשת להבין את הקיום לא כעצם קבוע, אלא כיחסים וכתהליך. בניתוח לפי פילוסופיית השינוי, “להתקיים” פירושו “להשתנות”.
בקוסמולוגיה המערבית האין אינו קיים: היא נעשית ל“קוסמולוגיה של היש”. משהיא מתרכזת ביש בלבד, היא מתוארת מבחינה פילוסופית כפילוסופיית היש. פרמנידס טען: “היש אינו נולד ואינו כלה, הוא שלם, בלתי משתנה ומושלם. הוא היה, הוא הווה, והוא יהיה תמיד אותו הדבר.” הוא טען: “את האין אי אפשר לומר ואי אפשר לחשוב, והוא אינו קיים. אפשר לחשוב רק את מה שקיים.” פילוסופיית היש הזאת נעשתה ליסוד תורת הנגלה והמטפיזיקה של אפלטון ושל אריסטו. לבה של קוסמולוגיה מערבית ה“בוראת את היש” נמצא ביש. היש, שנברא מתוך אי־הסדר של הכאוס, שומר בשלמותן, מכוח פילוסופיית היש, על תכונותיו הבלתי משתנות. 47
פילוסופיית היש המערבית התחזקה ככל שהמחשבה הפילוסופית התאחדה עם האמונה הדתית. במחשבת הדת המתגלה, פילוסופיית היש, שלפיה מה שברא האל אינו אמור להשתנות, משמשת יסוד. גם כשהוא מכיר בשינוי, המערב מייחס חשיבות ליסוד הבלתי משתנה שבתוך השינוי, ומטפל בו תמיד בגבולות פילוסופיית היש. זוהי הטענה של הפילוסופיה האפלטונית שמאחורי השינויים של הממשות קיימות האידאות, מהויות בלתי משתנות: פילוסופיית יש שבה השינוי הוא תופעה טפלה והמהות אינה משתנה. דקארט המשיך את המחשבה הזאת במאה ה־17. ההוגים האלה בנו את שיטותיהם הפילוסופיות כשהם רואים בחומר או בשכל, עצמים בלתי משתנים, את יסוד הקיום. פילוסופיית היש, והמטפיזיקה הנשענת עליה, חשובות כל כך במערב, עד שדקארט כונה אבי הפילוסופיה המודרנית.
נקודת המבט של פילוסופיית השינוי המזרחית משתקפת כמות שהיא בשיטה הפילוסופית של המזרח. בשום מקום בקלאסיקות המזרחיות אין מושג של בורא או של בריאה. כל מה שביקום ובטבע היה שם כבר, ולא היה פרי של מעשה כמו בריאה; בהשתנותו המתמדת הוא מחולל את התופעות שאנו רואים. כשמביטים ביקום העצום, הכול בו נמצא תמיד בתנועה ובשינוי. דבר אינו נח לעולם. לשינוי אין תכלית, ואי אפשר לתפוס את לבו. לכן הקביעות של פילוסופיית השינוי היא, במובן מסוים, היסוד המאפשר כל שינוי. מן הפילוסופיה הזאת, משינוי היקום, נולד בדיוק מושג הדאו, ההולך בעקבות זרם השינוי.
פילוסופיית השינוי המזרחית מבקשת להבין את היקום דרך היחס בין מה שאינו (האין) לבין מה שישנו (היש). האין אינו פירושו היעדר גרידא: הוא המקור המאפשר את היש. האין הוא האפשרות של הבריאה, והיש הוא מימושה. מקור היקום הוא האין, והאין אינו ריקות, אלא מקור של פוטנציאל ושל אפשרות. מהלך היקום הוא תנועת האין והיש; בלידה ובכיליון, בפריחה ובשקיעה, בשינויי היין והיאנג, היקום סובב בלי סוף בין האין ליש. פילוסופיית השינוי פירושה ש“השינוי עצמו הוא עקרון היקום”, ולא היש. היא שמה את הדגש לא על “השינוי של הדברים הקיימים”, אלא על “השינוי עצמו”, ובשום אופן לא על הדברים. שכן בהשתנות, גם הדברים משתנים.
פילוסופיית היש, לעומת זאת, מתמקדת בדבר הקיים. הוא שומר על ערך קיומו כמות שהוא, בלי תלות בשינוי. כאן המטפיזיקה — האונטולוגיה (ontology), הטלאולוגיה (teleology) והאפיסטמולוגיה (epistemology) המכירה אותן — יוצרת את לב הפילוסופיה המערבית. בשיטה הפילוסופית המערבית, ההפך של היש הוא אי־הקיום. במחשבה כזאת, הממוקדת במערב, ההשוואה בין המזרח למערב בלתי אפשרית. בהשוואה הזאת אפשר להעמיד את פילוסופיית היש לא מול אי־הקיום, אלא מול פילוסופיית השינוי: מקבילו של היש אינו האין, אלא “השינוי שבין האין ליש”. בסופו של דבר, פילוסופיית השינוי ופילוסופיית היש מעמידות את מחשבתן של שתי הציוויליזציות על שיטות פילוסופיות שונות לחלוטין. למה שברא האל חייבת להיות תכלית. שיטות פילוסופיות בעלות נטייה מטפיזית כמו האונטולוגיה, הטלאולוגיה והאפיסטמולוגיה לא יכלו להתפתח במחשבה מזרחית העושה את פילוסופיית השינוי ללבה, והן מושגים חסרי חשיבות בפילוסופיה המזרחית.48
לפי פילוסופיית השינוי, היקום אינו העצם הקבוע שפילוסופיית היש מניחה, אלא תהליך של שינוי. היקום והטבע אינם התכלית או הכלי שפילוסופיית היש מניחה, אלא מה שהוא כך מעצמו, המשתנה לעד לפי פילוסופיית השינוי. במכניקת הקוונטים של הפיזיקה המודרנית, האין של הריק נעשה למרחב של אפשרויות שאינו ריק. בפיזיקה הקלאסית לריק אין משמעות: זהו החלל הריק שבו פועלים חומר ואנרגיה מוחלטים. לכן, בפילוסופיית היש המערבית, החוכמה האנושית האמיתית היא העשייה, ההולכת בעקבות הבריאה שיצאה מן היש. במזרח, לעומת זאת, החוכמה האנושית האמיתית היא אי־העשייה (וּוּ וֵויי, 無爲), ההולכת בעקבות לא היש המשתנה, אלא “האין, מקור היש”.
במערב ביטא את פילוסופיית השינוי הרקליטוס, ביוון. “אי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר” הוא ניסוחו המפורסם על השינוי. אבל פילוסופיית השינוי שלו נדחקה מפני זו של פרמנידס, שתורת הנגלה המערבית הלכה בעקבותיה אחרי סוקרטס, ונעלמה. במערב, רק במאה ה־20 דגלו פילוסופים כמו וייטהד בפילוסופיה של שינוי.49 הוא טען שהיקום הוא סך תהליכים בלתי פוסקים של בריאה ושל התהוות, רצף של אירועים, בלי עצם קבוע. פילוסופיית השינוי מתמקדת בדינמיות, מהות הממשות: היוולדות, כיליון, השפעה הדדית. לכן הדברים מוגדרים לא כעצמים עצמאיים, אלא בתוך “תהליכים” או “יחסים”.
הפילוסופיה המזרחית מפרשת את שני עקרונות היסוד, היש והאין, לא כקיימים באופן עצמאי, אלא כמשלימים זה את זה וכמשתנים. לכן העניין בפילוסופיה של יש בלתי משתנה, או ההיסק בעניינו, לא התפתחו בציוויליזציה המזרחית. פילוסופיית השינוי המזרחית מסבירה מדוע האונטולוגיה או האפיסטמולוגיה המערביות לא התפתחו בתולדות הפילוסופיה המזרחית. במקומן פיתח המזרח את הפילוסופיה של השְׁה (勢), כוחו של המצב, שעניינה לתפוס את הזרם הנסתר שבשינוי ולנצל אותו, וכן את הפילוסופיה של השוּ (術), האמנות המדינית, המבוססת על הטבע האנושי, ותפיסה מוסרית המעמידה את המוסר (倫理) מעל לחוק. במרכז הציוויליזציה המזרחית עומדות השיטה הפילוסופית של השה (勢), של השו (術) ושל חוק (法) המקדים את המוסר, וכן הפילוסופיות המעשיות של המוסר המדיני ושל הכלכלה המדינית הנשענות עליה. שיטה פילוסופית של חוק המקדים את המוסר, של השה ושל השו, לא יכלה להתפתח במחשבה מערבית המבוססת על פילוסופיית היש.
עד סביבות האלף הראשון לפנה״ס השתמשה הציוויליזציה המזרחית, כמו המערב, במושג הגאנג־רוֹאוּ (剛柔, הקשה והרך) והעמידה את ערך הקשיות מעל לערך הרכות. אבל בערך מן האלף הראשון לפנה״ס ואילך מופיעה נטייה ברורה להעדיף את הרכות על הקשיות. התקופה הזאת מסמנת את נקודת המפנה שבה תפסה תורת היין והיאנג את מקומה של תורת הקשה והרך ונעשתה למחשבה העיקרית של הציוויליזציה המזרחית.50 הראיה לכך מופיעה בספר התמורות: עד סביבות האלף הראשון לפנה״ס השתמש בתורת הקשה והרך, ולאחר אותה תקופה תפסה תורת היין והיאנג את מקומה. השינוי הזה במחשבה מתבטא בערכי היסוד של הדאואיזם והקונפוציאניזם, המייצגים את הפילוסופיה המזרחית. הדאואיזם והקונפוציאניזם העמידו בראש את העדינות, את הרכות, את האיפוק ואת טיפוח העצמי.
השוואת הציוויליזציות של המזרח והמערב מעלה עובדה מעניינת. יש לשים לב לכך שהתקופה שבה תורת הקשה והרך בציוויליזציה המזרחית פינתה את מקומה לתורת היין והיאנג היא כמעט אותה תקופה שבה הפוליתאיזם בציוויליזציה המערבית פינה את מקומו למונותאיזם. בשעה שהפוליתאיזם שטף את רוב המערב והמזרח התיכון, הופיע המונותאיזם במצרים, בפרס וביהודה. אפשר למקם את הרגע הזה בסביבות האלף הראשון לפנה״ס. לאחר תקופה זו התפשטה במזרח תורת היין והיאנג במקום תורת הקשה והרך, ובמערב המונותאיזם במקום הפוליתאיזם.
ספר התמורות (易經) לעומת האורקל (神託): ספר התמורות חי במחשבה המזרחית באמצעות הדאואיזם והקונפוציאניזם
במשך אלפי שנים שימשו ספר התמורות והאורקל, בתולדות המזרח והמערב, כדי לגשש אחר העתיד ברגעים מכריעים. בדרך השימוש בספר התמורות ובאורקל מתגלה ההבדל בין פילוסופיית השינוי המזרחית לבין פילוסופיית היש המערבית. המונח 神託, המציין את האורקל, פירושו שאל (神) משיב על שאלות בני האדם כשהוא שואל (託) גוף אנושי. בין האל לאדם מופיע מתווך. הכוהנת שחיה במקדש ומסרה את דברי האורקל מילאה תפקיד הדומה לזה של הנביא בדת המתגלה. משום שהעתיד נקבע בידי האל, ישות טרנסצנדנטית, יש לדעת אותו מראש באמצעות המתווך. בהחלטת האל טמון כוח שכנוע עז: על האדם ללכת בעקבותיה. לכן טבועה בטבע האנושי נטייה נפשית לבקש כוח מאל מוחלט.
אבל עידן האורקל, שבו האמינו בני האדם בניסים ובהיגיון של אל המתערב ישירות בענייני בני האדם, נעלם בהיסטוריה עם התקדמות המדעים. שיטות המחשבה שצמחו מן הנאורות, מן הדאיזם ומן הרציונליזם של המערב הפכו את האורקל המערבי לשריד מימי יוון ורומא. אבל ספר התמורות המזרחי, או לפחות פילוסופיית השינוי שלו, נותר מועיל, כמות שהוא, בלב המחשבה המזרחית. הסיבה העיקרית היא שבהתאם לסינקרטיזם (syncretism) האופייני לציוויליזציה המזרחית, פילוסופיית השינוי של ספר התמורות משתקפת כמות שהיא בשיטות הפילוסופיות של הדאואיזם והקונפוציאניזם. הגות אי־העשייה הדאואיסטית והגות המנהיג הקונפוציאנית קשורות לפילוסופיית השינוי של ספר התמורות.
ההגות של ספר התמורות נשענת על פילוסופיית השינוי: עתיד האדם אינו קבוע מראש, אלא זורם לפי ההשפעה ההדדית שבין הטבע לאדם. העיקר הוא שהאדם יתפוס את הזרם הזה כדי להשפיע על זרם העתיד. האורקל המערבי פועל לפי הדטרמיניזם, אבל הבחירות של ספר התמורות פועלות במסגרת של פילוסופיית שינוי הכוללת את הבחירה האנושית:
כל מצב אנושי תלוי בכך שהאדם פועל היטב או פועל רע. תפקידו של ספר התמורות הוא לעזור לאדם לבחור לפעול היטב. לכן ספר התמורות הוא מסדר אחר לגמרי מן הניחוש החוזה את העתיד 51
ספר התמורות מתעלה על אופיו של ספר ניחוש שכל עניינו לחזות את העתיד ולמסור לאדם את החלטת השמים כגורל נתון מראש.52 מה שספר התמורות מציע לאדם אינו רק תוכנית, “העתיד יהיה כך”, אלא מרחב של בחירה: “מה עליי לעשות?”. לכן בספר התמורות המזרחי, בשונה מן האורקל המערבי, תפקידו של האדם זוכה להערכה. שלושת הקווים של הטריגרמות של ספר התמורות מציבים את השמים, את הארץ, ובמרכזם את תפקידו של האדם. יש להתבונן היטב בעת השמים ובתנאי הארץ, אבל בתוך המסגרת הזאת על האדם למצוא את התפקיד ההולם אותו ביותר ולמלא אותו, וכך להכריע את גורלו ולסלול אותו בעצמו.
לפי ספר התמורות, לכל מצב יש פעולה אנושית המתאימה לו. בכל מצב נתון קיימות הפעולה הנכונה והפעולה שאינה נכונה כאפשרויות בחירה. ספר התמורות אינו ספר נבואה או ניחוש גרידא, אלא ספר פילוסופיה המכיל חוכמה ומוסר. “אין לדחות את הניחוש, ואין להאמין בו לחלוטין. אבל היוועץ בו תמיד” (צו המלך סג׳ונג למפקד המשלחת הצפונית שלו, לפי דברי הימים של שושלת ג׳וסון). הפעולה הנכונה מביאה מזל טוב; הפעולה ההפוכה — מזל רע.
מהי אפוא, לכל מצב נתון, הפעולה הנכונה ההולמת אותו? לגלות אותה — זה מה שהאדם צריך להכריע במצב הנתון לו. ספר התמורות מדגיש שאם האדם פועל מוקדם ככל האפשר, בראשיתו של מצב המשתנה תמיד, פעולתו יכולה להשפיע יותר על העתיד. לספר התמורות ממד מוסרי חזק, ונועד לשמש חוכמה לפילוס דרך במצבים השונים.
אנשים רבים רואים בספר התמורות, באופן מעורפל, ספר ניחוש, או אחד מכתבי הקודש העתיקים והמסתוריים של המזרח.53 אבל משקלו של ספר התמורות בתרבות המזרחית גדול עד כדי כך שהוא קובע את תפיסת היקום המזרחית ואת תפיסת היחס בין הטבע לאדם.
בתרבות המזרחית, במאות שנים של השפעה הדדית עם הדאואיזם, עם הקונפוציאניזם ועם זרמים אחרים, הניח ספר התמורות את הפילוסופיה שלו ביסוד המחשבה המזרחית. בתהליך היווצרותם והשלמתם של פירושי ספר התמורות, בתקופת האביב והסתיו ובתקופת המדינות הלוחמות, נרקם קשר עמוק של חילופי מחשבה בין ספר התמורות, הדאואיזם והקונפוציאניזם. בלמדם ובפרשם את ג׳ואו יי, ספגו המלומדים הדאואיסטים והקונפוציאנים אל מחשבתם את הפילוסופיה ואת הכיוון הטבועים בו, ופיתחו אותם. בחילופים האלה פיתח ג׳ואו יי, באמצעות הדאואיזם והקונפוציאניזם, את שיטת המחשבה של ספר התמורות הקדום, ובאמצעות פירושיו קלט אל תוכו מחשבות שהושפעו מן הדאואיזם ומן הקונפוציאניזם: תפיסת טבע, תפיסה מוסרית, פילוסופיה מדינית. בשל השפעתו העמוקה של ספר התמורות על הדאואיזם ועל הקונפוציאניזם, השפעתו עדיין חיה וקיימת בארצות של המרחב התרבותי הדאואיסטי והקונפוציאני.
אין ספק שספר התמורות הוא אחד הספרים החשובים ביותר בעולם… זהו הספר החשוב ביותר והעשיר ביותר במשמעות, המכיל שלושת אלפים שנות היסטוריה תרבותית של סין. כל ההיסטוריה התרבותית של סין שאבה השראה מן הספר הזה, או השפיעה על פרשנותו. לכן מכיל ספר התמורות חוכמה שלוטשה במשך אלפי שנים. מובן מאליו שהקונפוציאניזם והדאואיזם, העומדים במרכז הפילוסופיה הסינית, נשענים שניהם על הפילוסופיה של ספר התמורות. 54
הנקודה החשובה ביותר בפרספקטיבה הזאת היא שתפיסת היקום הנטורליסטית ופילוסופיית השינוי הטבועות בספר התמורות מתאחדות לכלל שלם אחד עם הפילוסופיות המוסרית, המדינית והכלכלית הטבועות בהגות הדאואיסטית והקונפוציאנית. פירוש הדבר שהמוסר, המדיניות והפילוסופיה של המזרח התגבשו על יסוד הטבע וסביבו. חשיבותה של השיטה הפילוסופית הזאת משתקפת בשיטות הפילוסופיות של קוריאה, יפן וּווייטנאם. היא מסומלת אפילו בדגליהן הלאומיים (國旗).55
התזה שלפיה יש לבנות יסוד פילוסופי שבמרכזו הטבע הועלתה במערב אלפיים שנה מאוחר יותר, בראשית תקופת הנאורות, בידי בייקון, שפינוזה ואחרים. היא נעשתה אפשרית ככל שהמערב השתחרר ממסורת הדת המתגלה. כדי להדגיש את חשיבות הטבע בפילוסופיה הכריז בייקון: “הבנת האדם נובעת רק מן ההרהור בטבע ומן ההתבוננות באמת שהוא מראה. מלבד זאת, האדם אינו יכול לדעת דבר ואינו יכול לעשות דבר.” שפינוזה הרחיק לכת והכריז ש“האל הוא דבר אחד עם הטבע”.
הקשר הפילוסופי בין ספר התמורות, הדאואיזם והקונפוציאניזם מתגלה בכך שהשיטה הפילוסופית של ספר התמורות בעניין היקום וענייני בני האדם משתקפת כמות שהיא בהגות אי־העשייה הדאואיסטית ובהגות המנהיג הקונפוציאנית. לב הגות המנהיג הקונפוציאנית הוא חשיבות המוסר. נקודת המוצא שלה היא שהמוסר צריך לבוא לפני החוק. בה בעת, הגות אי־העשייה הדאואיסטית, העומדת מול הגות העשייה המערבית, נשענת על פילוסופיית השינוי של ספר התמורות. משום שהדאו נצחי, בלתי משתנה ואינו שייך לאיש, הוא מעניק למוסר אופי מוחלט, ובה בעת מונע מכל אדם לטעון שהוא מחזיק במוסר מוחלט או שגילה אותו. הקונפוציאניזם מדגיש את התכונה הזאת של המוסר, השונה מאוד מן הדוגמה הדתית המערבית. קונפוציוס הדגיש: “בעניין הרֶן (仁, אנושיות) אין מוותרים אפילו למורה” (המאמרות 15:35), ומנציוס הסביר: “מי שמאמין בכל מה שכתוב בספר המסמכים (書經) — מוטב היה לו בלי ספר המסמכים” (מנציוס 7, “ג׳ין שין, חלק שני”, 盡心章句下). הנצרות, לעומת זאת, מבהירה את עמדתה בדבר חשיבות החוק בחוק מפורש: “חוק האלוהים כפול: הראשון, לעבוד את האלוהים, והשני, לאהוב את רעך כמוך” (מרקוס יב, ל–לא; מתי כב, לו–מ). פירוש הדבר בדיוק שהציוויליזציות של המזרח והמערב התגבשו, כל אחת, סביב המוסר וסביב החוק.
ההבדל בין המוסר לחוק נובע בדיוק מן ההבדל היסודי בין הציוויליזציות של המזרח והמערב: הדאו והאל, כלומר הנסתר והנגלה. הדאואיזם פיתח את המחשבה על היקום, על המוסר ועל הטבע האנושי הטבועה בספר התמורות, ובנה שיטת מחשבה כוללת על היחס בין האדם לטבע, המבוססת על הטבע. משהשאיר את ההרהור ביחס בין הטבע לאדם לתורת היין והיאנג של ספר התמורות ולהגות הדאו הדאואיסטית, יכול היה הקונפוציאניזם להתרכז במוסר ובהגות המדינית. ספר התמורות החל את דרכו כספר ניחוש, אבל בזכות המאמצים להרחיב ולהעמיק אותו לכלל יצירה של פילוסופיה ושל הגות, כמו הפירוש הגדול (繫辭傳), הוא שומר, יחד עם דאו דה ג׳ינג והמאמרות, על חוכמת המזרח במישור הקוסמולוגי. כשמשווים אותו לדתות המתגלות של המערב, הנטועות בתקופה דומה, חשים בהבדל בין הציוויליזציות של המזרח והמערב. בהשוואה לכתבי הקודש של היהדות והנצרות, הנשענים על חוקים קפדניים שקבע האל, הוא מעניק הזדמנות להתקרב אל לבה של ציוויליזציה מזרחית שעל רקע המוסר מפלסת לעצמה דרך בחיים בכוחותיה שלה.
ספר התמורות מבוסס לא על הטוב והרע, אלא על מושג היין והיאנג. בעולם המשתנה תמיד, לא פילוסופיה של יש נצחי ולא תורת הטוב והרע יכולות לחול. מושג היין והיאנג אינו סטטי, אלא דינמי. ביין טמון זרע היאנג, וביאנג — זרע היין. לשניהם פשוט התכונה להשתנות תוך השלמה הדדית. כך מעמיד היי בראש לא את “ההתמקדות באני”, המבוססת על פילוסופיית היש, אלא את “ההתמקדות ביחסים” של תורת היין והיאנג. הגישה הפילוסופית הזאת מספקת את היסוד למחשבתה של הציוויליזציה המזרחית.
ספר התמורות המקורי התקיים, השתנה והתפתח יותר מאלפיים שנה לפני תקופת האביב והסתיו ותקופת המדינות הלוחמות, לפני הולדת הדאואיזם והקונפוציאניזם, ויצר תשתית גדולה של המחשבה המזרחית. יודעים זאת מן האנקדוטה שהותיר קונפוציוס, “רצועות העור נקרעו שלוש פעמים” (韋編三絶): קונפוציוס קרא בספר התמורות בשקידה כה רבה, עד שרצועות העור שקשרו את לוחיות הבמבוק שלו נקרעו שלוש פעמים. יש לשים לב לכך שההקסגרמות והקווים, המהווים את יסוד ספר התמורות, שימשו זמן רב כסימנים וכסמלים לפני המצאת הכתב. פירוש הדבר שכבר בראשית הציוויליזציה המזרחית קבע ספר התמורות וביסס את התשתית ואת הכיוון של המחשבה והמושגים המזרחיים. כלומר, הפילוסופיה המפרשת את השינוי של כל הדברים בקווים הקשים והרכים, כלומר בתורת היין והיאנג, ותפיסת הטבע הטבועה בה, כבר נקבעו בידי ספר התמורות.
ספר התמורות קשור כל כך עמוק לקונפוציאניזם, שבתקופה שבה שלטו המלומדים הקונפוציאנים הוא נכלל לעתים קרובות בין מקצועות בחינות המדינה. משום כך נעשה ספר התמורות לאחת הקלאסיקות הקונפוציאניות ותופס מקום חשוב בקונפוציאניזם. אמנם, בשונה מהמאמרות, דאו דה ג׳ינג אינו מזכיר במישרין את ספר התמורות; אבל קטעים רבים בדאו דה ג׳ינג, פה ושם, משקפים את הרעיונות שהוא מכיל. גם הדאואיזם קשור כל כך עמוק לספר התמורות, שלבסוף אימץ כסמלו את תרשים הטאי־ג׳י, שמקורו בספר התמורות. בסופו של דבר, ספר התמורות משמש מקור משותף לתפיסת היקום, לתורת הטבע האנושי ולמוסר של הקונפוציאניזם ושל הדאואיזם, שני רכסי ההרים הגדולים של הציוויליזציה המזרחית.
כאן חשוב רגע הפעולה. החתירה ל“בחירה באי־העשייה” משקפת בחירה אסטרטגית: לצמצם מאמץ מיותר בפעולה הולמת כבר בשלב הראשון. הדבר הולך בעקבות פילוסופיה שעניינה לחזות את העתיד, ובאמצעות פעולה מוקדמת המבוססת על החיזוי הזה, להניח לתוצאה להופיע באופן טבעי, בדרך אי־העשייה. דרך פעולה זו מבקשת לצמצם למינימום את בזבוז האנרגיה ולהתרכז ביעילות ובהשגת המטרה.
תכליתו של ספר התמורות היא לעזור להתבונן בתהליך השינוי ולהתערב מוקדם ככל האפשר. השלב הראשון הוא המכריע. ככל שמתערבים מוקדם יותר במצב משתנה, קל יותר לשלוט במהלך הדברים. התערבות מאוחרת לשווא היא, כי הכול כבר נעשה, ומה שלא יעשו, אי אפשר עוד לשנות את התוצאה 56
ספר התמורות משך גם את תשומת לבו של המערב. בראשית המאה ה־18, בתקופת הנאורות, תפס לייבניץ את המחשבה שהוא מכיל; בשנת 1835 יצא לאור בגרמניה ספר התמורות בלטינית של האב הישועי רז׳יס; ומאוחר יותר חקר קרל יונג את ספר התמורות באינטנסיביות ונתן בו את דעתו. לייבניץ סבר שספר התמורות ותורת היין והיאנג המזרחית מספקים לאדם הנחיות מעשיות ומוסריות באמצעות מערכת סימנים המבוססת על הטבע; כשראה את ההקסגרמות של ג׳ואו יי, קשר אותן לשיטה הבינארית והחיל אותן על המתמטיקה המערבית. קו היין (--) יכול להתאים ל־0, וקו היאנג (─) ל־1. מסופר שהוא שאב השראה מספר התמורות כשפיתח את השיטה הבינארית, המשמשת מנגנון מרכזי במחשבים.57