ממתי שולט המערב בעולם?

1) השיפוט השלילי של המערב על הציוויליזציה המזרחית

מבחינה היסטורית, המערב שפט זמן רב את הציוויליזציה המזרחית באופן חיובי. מדוע אפוא העובדה החשובה והמעניינת הזאת ידועה לנו כל כך מעט? הסיבה פשוטה. השיפוט החיובי של המערב על הציוויליזציה המזרחית בראשית הנאורות עשה תפנית של מאה ושמונים מעלות ונעשה שלילי בסוף הנאורות. התקופה שאחרי הנאורות חופפת את המהפכה התעשייתית המערבית. עם המהפכה התעשייתית החל המערב לכבוש פיזית את המזרח, כשמעצמות המערב מתקדמות מזרחה (西勢東漸). מול הספינות המערביות החמושות בקיטור ובתותחים, נפלו ספינות העץ של המזרח כעכברים מול חתול. שיפוטו של המערב על המזרח, לפני המהפכה התעשייתית ואחריה, נעשה לשיפוט המבוסס לא על הציוויליזציה, אלא על המדע והטכניקה. מעמדו המכריע של המערב היה באופן טבעי ההזדמנות להעביר את שיפוטו על הציוויליזציה המזרחית מן החיובי אל השלילי.

בראשית הנאורות, בעוד המונרכים המערביים הפעילו עוצמה מוחלטת והתערבו בפרטי פרטים לא רק במחשבת היחיד אלא גם בחיים הכלכליים, ראו ההוגים המערביים במזרח ממשל שבו המונרך כבול באתיקה ומצמצם למינימום את התערבותו בחיי העם. לכן שפטו שהמונרך המזרחי מגלם את הדגם שהמערב של אז ביקש: “העריץ הנאור” (enlightened despot). אבל בסוף הנאורות, ההוגים המערביים, בחלמם לא על מלוכה אלא על רפובליקה, לקחו לדגם את הדמוקרטיה היוונית־רומית והחלו להפוך את שיפוטם על העריץ הנאור המזרחי. ככל שההוגים המערביים חלמו על רפובליקה, פינו הסקרנות והאהדה כלפי העריץ הסיני את מקומן לגינוי ולסלידה.

דידרו (1713–1784), שהוביל את הנאורות בראש האנציקלופדיסטים הצרפתים, הוא הדמות המייצגת של הוגי הנאורות ששינו את דעתם. בתחילה העמיד את הציוויליזציה המזרחית בשורה אחת עם הציוויליזציה המערבית ושפט אותה באופן חיובי, בעיקר במישור הדת והאתיקה. אבל מאוחר יותר השמיץ את הדברים הסיניים כבלתי מדעיים ומלאי דעות קדומות. הוא הכריז שמה שעל המערב לחקות הוא “הפרא האציל” של רוסו, ולא עוד פילוסופיית הטבע הסינית. הלווציוס (1715–1771) היה הוגה נוסף ששינה את דעתו. בנטשו את שיפוטו האוהד על העריץ הנאור הסיני, ביקר את קיסר סין כמדכא לא נאור. רוסו (1712–1778) וקונדורסה (1743–1794) החלו גם הם לבקר את סין, בסוברם שהיעדר החירות מעכב את התפתחותה המדינית והאתית. מונטסקייה (1689–1755), במיוחד, הגדיר את הציוויליזציה המזרחית עצמה כחסרה את מושג החירות. הוא ביקר את המשטר הסיני כמשטר מדכא המבוסס על הפחד, וטען שמושג החירות המדינית אינו קיים במזרח.

במאה ה־19 התמסר המערב לקולוניזציה של המזרח, המטרה האחרונה של כיבוש העולם שלו. המזרח קרס, חסר אונים, מול המדע והעוצמה הצבאית המכריעים של המערב. המזרח מצא את עצמו במצב חסר תקדים: כיבוש המזרח בידי מעצמות המערב, כשהמערב מתקדם מזרחה. באופן טבעי החל המערב לשפוט ולתפוס את המזרח באופן שלילי עוד יותר. בתנופת זרם השליטה הפיזית נולדו במערב מחשבות ושיטות פילוסופיות שנועדו לבסס אותה מבחינה רעיונית. הזרם הזה עבר שיטתיות בידי פילוסופי ההיסטוריה המערביים.

שינוי מבטו של המערב על המזרח גלש עד מהרה מעבר למחשבה והתפשט אל הדעה הקדומה הגזעית. בראשית הנאורות, כשהמערב ראה את המחשבה המזרחית כעליונה על שלו ונטה אליה, סווגו בני המזרח בין ה“לבנים”. אבל אחרי סוף הנאורות, ובמיוחד משהושלם כיבוש העולם בידי המערב, הפכו בני המזרח ל“צהובים”.³⁶⁸ הודגש שהם לא רק נחותים בציוויליזציה מן הלבנים המערביים, אלא שמסיבות גזעיות אינם יכולים להשתנות. העניין היה בסופו של דבר להצדיק את כיבוש העולם וניצולו בידי המערב. כאן התפתח בקרב המערביים הרעיון שלכבוש את העולם ולהדריך את חלקיו הבלתי מתורבתים הוא “משאו של האדם הלבן”. גם ביחסים בין המזרח למערב, הדבר הגיע לעמוד מול התקווה והאופטימיות של לייבניץ בנוגע לחילופים בין המזרח למערב. נעשה לאופנה לחשוב שלמזרח ולמערב יש ציוויליזציות שונות מאוד, ושמשום שהמערב מקדים הרבה, דברים כמו חילופים אינם נחוצים. המשורר האנגלי קיפלינג סיכם זאת בשירו “הבלדה על המזרח והמערב” (Ballad of East and West), שפורסם ב־1889:

הו, המזרח הוא המזרח, והמערב הוא המערב, ולעולם לא ייפגשו השניים, עד שהארץ והשמיים יעמדו לפני כס המשפט הגדול של האל.³⁶⁹

האווירה הזאת הגיעה לכלול גם את תיקון השיפוטים החיוביים שנשפטו בעבר על המזרח. כדוגמה, השיפוט על האימפריה המונגולית, שהשפיעה השפעה מכרעת וחיובית על הרנסנס המערבי וזכתה לשבחי ההוגים המערביים, השתנה מן היסוד. הדבר התרחש בעת החדשה ובעת החדשה המאוחרת, ובמיוחד בזמן המהפכה התעשייתית של המאה ה־18 וכיבוש העולם שבא אחריה. היו בין ההוגים המערביים מי ששפטו באופן חיובי את המונגולים ואת ג׳ינגיס חאן במשך מאות שנים: במאה ה־13, תקופתו של ג׳ינגיס חאן עצמו, ואחר כך ברנסנס של המאות ה־14 וה־15 שבא אחריה, ועד הנאורות של המאות ה־17 וה־18. השיפוטים האלה של העבר תוקנו בהיקף רחב, עד שהגיעו לבסוף לשיפוט גזעי.

כמעט כל המדענים של אירופה אימצו סיווג של האנושות לשלושה גזעים גדולים: אפריקני, אסייתי־מונגולי ואירופי… ובהשוואה לגזע הלבן האירופי, המפותח ביותר, החלו לתאר את המונגולים של אסיה כמפגרים שחדלו לגדול בשלב הרך הנולד… לאחר מכן התייחסו אליהם כאל קרובים מאוד לאורנגאוטן… ואף הגיעו לכנות ברפואה את המפגרים בשכלם בשם מונגולואידים (Mongoloid).³⁷⁰

הדעה הקדומה הגזעית הזאת אינה נטייה חדשה, אלא יש לה רציפות בציוויליזציה המערבית. אם חוזרים אל התקופה היוונית, היא מופיעה במה שמכונה “האוריינטליזם” של התקופה היוונית, שתיעב את המזרח. המחשבה הזאת שוחזרה בהיקף רחב יותר במערב בעת החדשה ובעת החדשה המאוחרת. הרחיבו לעולם כולו את נחיתות “המזרח” שהופיעה במאבק בין יוון העתיקה לפרס, כדי להבדיל ממנו, בהשוואה, את הגזעים האחרים מן המערב ולאשר את עליונות המערב.

הטרגדיה הפרסים, שהועלתה ב־472 לפנה״ס, העלתה על הבמה את המלחמות הפרסיות, והיא דוגמה טובה למה שהיוונים הרהרו בו כשסחרו עם האימפריה הפרסית והתנגשו בה… היא העמידה מול העריצות וההיררכיה הפרסיות, מול עושרן ומותרותיהן העצומים, מול ההפרזה בביטוי הרגשות, מול אי־הסדר ומול הפחדנות, את הדמוקרטיה ואת השוויון היווניים, את הצניעות ואת המתינות, את המשמעת העצמית ואת הסדר, את האומץ… הרודוטוס, יורשם של הניתוח והפרשנות של הפרסים, פיתח עוד יותר את הדיכוטומיות של המערב והמזרח, אירופה ואסיה, היווני והלא־יווני, העריצות והדמוקרטיה. כך נולדה האידאולוגיה שלפיה הראשונים עליונים על האחרונים. במסורת הזאת החל האוריינטליזם. ³⁷¹

ההיסטוריון המערבי המייצג שהפיץ לאחרונה מחדש את האוריינטליזם הוא ויטפוגל (1896–1988). בספרו העריצות המזרחית (oriental despotism) טען שברוב האזורים שמחוץ לאירופה התפתחו “ציוויליזציות המבוססות על משאבי המים ועל החקלאות” (hydraulic civilization), שהולידו כולן את העריצות. כך העלה את הרעיון לראות בציוויליזציות של המזרח הקרוב, המזרח התיכון, המזרח הרחוק ואף של אזורים אחרים עריצויות כולן, לקבצן תחת האוריינטליזם ולהשוותן למערב: זוהי בדיוק הדיכוטומיה של “המערב ושאר העולם”. הוא פרסם ספר שהלם בדיוק את רוח התקופה שבה המערב, שהתפשט אל העולם, נהנה ממעמד שאין מנצח אותו. ספרו משך את תשומת לבם של המערביים והגיע להיות מצוטט הרבה.

השיפוט על האימפריה המונגולית, על המונגולים ועל השלום המונגולי (Pax Mongolica), כפי שאנו מכירים אותו כיום, משקף לא את העובדות ההיסטוריות, אלא שיפוט עטוף בדעות קדומות גזעיות, שנוצר בעת החדשה ובעת החדשה המאוחרת. רק לאחרונה ממש החל העיוות הזה להיות מתוקן בחלקו במערב. ערב שנת 2000, האלף השלישי של האנושות (the Third Millennium), הצביע הוושינגטון פוסט על האישיות שהותירה את החותם הגדול ביותר על ההיסטוריה במהלך האלף השני, אלף השנים שמ־1000 עד 1999. זה היה ג׳ינגיס חאן.

הדעה הקדומה של האוריינטליזם מעודדת מצב שבו עוצמים עיניים ואוזניים מול כל הערך האמיתי הטבוע במחשבה המזרחית. למען עתיד האנושות עלינו להבין את השיטות הפילוסופיות של המחשבה המזרחית השונות מאלה של הציוויליזציה המערבית: הקוסמולוגיה שלה, היחס שלה בין האדם לטבע, האתיקה האוניברסלית שלה ותפיסתה את הטבע האנושי. לשם כך עלינו לחזור אל מהות המחשבה המזרחית שנכנסה למערב בנאורות של המאות ה־17 וה־18, והתקבלה בו בחום והוערכה. חשוב במיוחד לבחון דרך זה במה שונה המחשבה המדינית־כלכלית של המזרח ושל המערב.

2) המזרח והמערב לפני המהפכה התעשייתית

דמות עליונות המערב על המזרח נוצרה ברובה בידי מערביים. היא התפשטה והתקבלה כמעט כמות שהיא במזרח. לכן אנו מגיעים בקלות לראות במזרח מי שפיגר תמיד מבחינה היסטורית אחרי המערב. אבל היסטוריונים והוגים תיארו במה שונה הדמות הזאת מן העובדות. ולס מגלה ראייה היסטורית מאוזנת בהשוואתו בין המזרח למערב:

זמן רב הייתה סין עליונה על המערב. אפשר לומר שהעולם המערבי החל להשיג מחדש את סין רק במאות ה־16 וה־17, עם גילוי אמריקה, התפשטות הספר המודפס וההשכלה, ושחר המדע המודרני. תחת שושלת טאנג המשגשגת, תחת שושלת סונג (960–1279), האמנותית אך המנוונת במקצת, ותחת שושלת מינג (1368–1644), התרבותית, הייתה סין משגשגת ומאושרת, ותרבותה ואמנויותיה הקדימו את אלה של כל ארץ אחרת. ³⁷²

נידהם (1900–1995), הידוע כאחת הסמכויות המערביות הגדולות ביותר על הציוויליזציה הסינית, מציג גם הוא, בספרו על מדעי סין והמערב, את ראייתו את היחסים בין המזרח למערב. הוא כותב שאנו, החיים במחצית השנייה של המאה ה־20, עדיין נשלטים כל כך בידי המחשבה של המאה ה־19 עד שאיננו יודעים שלפני שלוש או ארבע מאות שנים בלבד הייתה סין ארץ שבה חיו טוב יותר מאשר באירופה.³⁷³ הוא מסביר שאיננו יודעים שמן המאה ה־1 לפנה״ס ועד המאה ה־15 לספירה הייתה הציוויליזציה המזרחית יעילה הרבה יותר מן הציוויליזציה המערבית ביישום הידע על הטבע לצורכי האדם המעשיים. ³⁷⁴

אחרי תום מלחמת העולם השנייה הציע נידהם ב־1948 להוצאת הספרים של אוניברסיטת קיימברידג׳ חיבור על המדע והציוויליזציה של סין; התוכנית התקבלה, והוא החל במחקר ובכתיבה רחבי היקף על המדע והציוויליזציה של סין. במחקר הזה הציג נידהם את ההמצאה המזרחית של היציקה (הטכניקה של התכת הברזל ויציקתו לתבניות קבועות, ששימשה לייצור כלים ותותחים), של סכין המחרשה ושל הארכובה. הארכובה הומצאה במזרח בסביבות המאה ה־3 והגיעה למערב בימי הביניים. השימוש בארכובה הגביר במידה שקשה לדמיין את הניידות ואת כוח הלחימה של הרוכבים על סוסים. המצאת הארכובה חשובה כל כך שיש המעמידים את תרומתה לקדמת הציוויליזציה בשורה אחת עם המצאת הגלגל או הדפוס. והוא הוכיח שההמצאות המוכרות לנו היטב, הנייר, אבק השריפה, הדפוס והמצפן, נעשו כולן בסין.

ובכל זאת, עד אמצע המאה ה־20, רוב בני האדם בעולם, ואין צריך לומר במערב, האמינו שרוב ההמצאות האלה נעשו במערב.³⁷⁵ אחרי אמצע המאה ה־20, בזכות מחקריו של נידהם, התקבל בקרב האינטלקטואלים המערביים שההמצאות החשובות האלה באו מן המזרח. הדבר הוביל מיד במערב, ונידהם בראש, לשאלה: מדוע אפוא סין, עם ציוויליזציה, מדע וטכניקה שהקדימו באלף או בכמה מאות שנים, לא המשיכה להתפתח, והמערב השיג אותה?³⁷⁶ השאלה החשובה הזאת, הידועה בשם “שאלת נידהם” (Needham’s Question), העסיקה מדענים והוגים מערביים רבים באמצע המאה ה־20.³⁷⁷ ולס כבר שאל אותה לפני נידהם:

מדוע סין, שהשיגה כל כך הרבה, לא השיגה דבר נוסף? בתקופה זו יצאה סין אל הימים וניהלה סחר חוץ ניכר. מדוע לא גילתה סין את אמריקה או את אוסטרליה? ³⁷⁸

ההוגים שבחנו את ההיסטוריה, כמו נידהם וולס, ידעו שבהיסטוריה ארוכה הייתה תקופה ארוכה שבה הציוויליזציה המזרחית עלתה על המערב. אבל במהלך המאתיים או שלוש מאות השנים האחרונות, שבהן המערב גבר על המזרח מכל הבחינות, לראייה הזאת של מעמדן היחסי של הציוויליזציות לא הייתה רלוונטיות. בסופו של דבר, לא רק במערב אלא גם במזרח, כמעט כולם ראו כבלתי ייאמנת את העובדה ההיסטורית של התפשטות הציוויליזציה המזרחית במערב ולא ייחסו לה משמעות רבה. אפילו בסוף המאה ה־20, עד שהעלייה ההיסטורית של כלכלות המזרח פרצה אל המציאות, שלטה הראייה הזאת במזרח כמו במערב.

אבל ולס ונידהם, שניהם מערביים, לא היו שופטים בקלות דעת את השיפוט האוהד שלפיו המזרח הקדים את המערב זמן רב בתחום התרבות; ולפי ידיעתם ההיסטורית הרחבה, לא ייתכן שזהו סיפור בדוי. ואכן, כשבוחנים היטב את ההיסטוריה, הראייה הזאת של המזרח שהייתה לוולס ולנידהם הייתה הראייה השלטת במערב לפני המאה ה־18. אדם סמית הוא דוגמה לכך. בעושר העמים, שנכתב ב־1776, מתאר אדם סמית את שגשוגה של סין. הוא מתאר אותה כאחת הארצות העשירות ביותר בעולם במאה ה־18:

סין הייתה זמן רב אחת הארצות העשירות ביותר, כלומר אחת הפוריות ביותר, המעובדות ביותר, החרוצות ביותר והמאוכלסות ביותר בעולם. ואולם נראה שהיא עמדה במקומה זמן רב. מרקו פולו, שביקר בה לפני יותר מחמש מאות שנה, מתאר את חקלאותה, את תעשייתה ואת אוכלוסייתה כמעט באותן מילים כמו הנוסעים של היום. אולי כבר רכשה, זמן רב לפני תקופתו, את כל סכום העושר שטבע חוקיה ומוסדותיה מאפשר לה לרכוש.³⁷⁹

אם נקבל את הראייה הזאת של ולס, של נידהם ושל אדם סמית, נגיע לראייה היסטורית מעניינת וחשובה מאוד: המערב השיג באמת את המזרח ותפס את היתרון רק במהלך המאתיים או שלוש מאות השנים האחרונות, כלומר מאז המאה ה־18. נגיע אז למסקנה שאל לנו להסתגר בראייה המערבית השלטת, המוגבלת למאתיים השנים האחרונות. כשאנו שבויים במצב של המאות ה־19 וה־20, איננו יכולים לא להבין את העבר ולא לתכנן את העתיד שיתפרש במאה ה־21. עלינו לחזור אל ההיסטוריה הארוכה שלפני המאות ה־19 וה־20 ולבחון את עלייתם ואת שקיעתם של המזרח ושל המערב.

לפני הרנסנס: התפשטות התרבות המזרחית במערב

הציוויליזציות של המזרח ושל המערב התפתחו, מבודדות זו מזו ביסודן, במשך אלפי שנים, עד שהמערב הגיע באמת אל המזרח במאה ה־19. השלבים היסודיים העושים ציוויליזציה אמיתית, הכתב, השימוש במתכות, הארגון החברתי, הדת המתגלה, פילוסופיית הטבע, פותחו כולם בנפרד, בבידוד, בידי המזרח ובידי המערב, ולא בהשפעה הדוקה והדדית או בתרומה מבחוץ.³⁸⁰ רק דרך משי צרה קשרה בין שתי הציוויליזציות. כל יסוד תרבותי שעבר בין המזרח למערב נאלץ ללכת במעבר הצר ביותר הזה דרך הרי מרכז אסיה, ולכן לא יכול היה אלא לאבד את כל תכונותיו מלבד העיקר. דרך המשי הייתה צרה מדי וארוכה מדי להשפעה רעיונית הדוקה בין המזרח למערב.³⁸¹

בניגוד למה שמדמיינים לעתים קרובות, בדרך המשי היה הים חשוב כמו היבשה. לכן סבורים המומחים שהמונח silk route, שפירושו מעבר, מדויק יותר מן המונח silk road, המבטא רק את הדרך היבשתית. דרך המשי, העשויה מדרכים יבשתיות וימיות המקשרות בין המזרח למערב, נפתחה באמת במאה ה־1 לפנה״ס ונעשתה למעבר המסחרי בין המזרח למערב. עד שפתח ואסקו דה גמה ב־1497 נתיב ימי ישיר בין המזרח למערב, המקשר את האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס ההודי, היא שימשה יותר מ־1,700 שנה כמעבר היחיד המקשר בין המזרח למערב.

מה שעבר בעיקר בדרך המשי היו חפצי ערך, קלים ויקרים. במשך אלפי שנים נמכרו המשי והתבלינים של סין למערב, ומן המערב באו לסין כלי זכוכית ומתכות יקרות שנועדו לקניית המשי. המשי היה במרחק רב הסחורה החשובה ביותר. לכן כינו את הדרך הזאת דרך המשי. במאה ה־1 לפנה״ס, כשעוצמתה של סין בימי שושלת האן ועוצמתה של האימפריה הרומית התבססו והתרחבו במזרח ובמערב, נכנסה דרך המשי לפעולה מלאה.

בתקופה זו קיימות בסין תעודות המכנות את האימפריה הרומית דאצ׳ין (大秦國). והספרות של התקופה הרומית מספרת שהמשי הסיני נמכר בכמויות גדולות ברומא. רומא אף הגיעה לחשוש מכך:

הסנאט הרומי העביר כמה פעמים, מטעמים כלכליים ומוסריים, חוקים שאסרו על אזרחי רומא ללבוש משי, אבל לא כיבדו אותם. כמויות גדולות של זהב של האימפריה הרומית זרמו לסין כדי לייבא את המשי. מבחינה מוסרית, בגדי המשי נדחו כמותרות וכבלתי מוסריים.³⁸²

סנקה, סנטור רומי מן המאה ה־1 לספירה, השאיר על ה“צד הבלתי מוסרי” של בגדי המשי את העדות הבאה:

איני יודע אם אפשר לקרוא בגדים לאריגי משי שאינם מסתירים את קווי הגוף ואינם שומרים על כבודה של הלובשת אותם…… נשים לאין ספור מתחרות זו בזו בלהט אחר בגדי המשי, בראותן שגופן של הנשים הפרוצות נשקף כמות שהוא מבעד למשי הדק, כך שהאורח ובעל הבית יכולים לדעת את האישה באותה מידה.³⁸³

המסחר בין המזרח למערב בדרך המשי היה מסחר עקיף. כלומר, הסוחרים של הארצות הרבות של מרכז אסיה ושל המזרח התיכון, השוכנות בין מערב אירופה למזרח של מזרח אסיה, שימשו מתווכים. המערבי הראשון שביקר במזרח במישרין בלי המתווכים האלה, היה עד לו והשאיר עליו תיאור היה מרקו פולו. זה היה במאה ה־13. אמנם כמרים קתולים ביקרו בסין מדי פעם לפני מרקו פולו והשאירו תיאורים, אבל מרקו פולו הוא שהכיר באמת את המזרח למערב. מרקו פולו, שיצא אל המזרח במאה ה־13 בדרך המשי, חזר בנתיב הימי של דרך המשי.

מרקו פולו העלה את מה שראה במזרח על הכתב בספר, מסעות מרקו פולו, בסוף המאה ה־13. סיפור מסעו נעשה לספר הראשון שהציג את הציוויליזציה המזרחית לאירופה. הוא השפיע על אנשים רבים, וביניהם כריסטופר קולומבוס, שחצה את האוקיינוס האטלנטי וגילה את אמריקה ב־1492. קולומבוס קרא בשקיקה את מסעות מרקו פולו, תוך שהוא מעיר הערות בשוליו, והחליט לפתוח נתיב ימי ישיר מן המערב אל המזרח כדי להגיע אליו.

באמצעות מסעות מרקו פולו הכיר מרקו פולו את תרבות המזרח; בין הדברים שתיאר נמנים יחס סובלני לדתות רבות, השימוש בכסף נייר, הדפוס באותיות מטלטלות, השימוש בפחם, החומה הגדולה והתעלה הגדולה. רוב המערביים, לא רק בימי מרקו פולו אלא גם במשך מאות שנים אחר כך, לא האמינו לו. יסודות הציוויליזציה היו שונים מדי, והבדלי ההיקף גדולים מדי, כדי שיאמינו לכך. כיצד אפשר להשתמש בפיסות נייר במקום זהב או כסף? כיצד אפשר לשרוף אבן שחורה כדלק? כיצד ספרים, הנעשים בהעתקת כל עמוד ביד, יכולים להיות מיוצרים בהמוניהם בדברים הקרויים אותיות ונייר? ומעל לכול, כיצד אפשרית חברה אנושית שאינה סובבת סביב האל, וכיצד יכולות כמה דתות להתקיים יחד בארץ אחת? מתוך ספקות כאלה ראו במרקו פולו רברבן, שכן כל זה היה קשה להבנה או לדמיון. אבל הספקות והשאלות האלה היו טבעיים לגמרי בעבור מערביים שחיו עדיין בימי האופל של ימי הביניים.

בעיקר בעבור מערביים של סוף המאה ה־13, שבה הכול, הפוליטיקה, הכלכלה, האוכלוסייה, היה בקנה מידה קטן, היה בלתי ייאמן שמספר האנשים או הדברים הקשורים לאירוע כלשהו במזרח שמרקו פולו סיפר עליו עלה כל כך תכופות על מיליון. אם מביאים בחשבון שאפילו בסוף המאה ה־15 מנתה אוכלוסיית אנגליה כשלושה מיליון, נחשבה יחידת המיליון בעיני המערביים של אז למספר שאפשר להגיע אליו רק בגיוס כמה ארצות. לכן לעגו למרקו פולו במערב וכינו אותו “Il Milione”, איש המיליונים. מסופר שעל ערש דווי דחקו בו חבריו, למען שלום נשמתו, לחזור בתשובה על השקרים הרבים שנכתבו במסעות מרקו פולו. מרקו פולו נאנח שלא תיאר אפילו מחצית מן הנפלאות שראה במזרח, ועצם את עיניו.

במאות השנים שבאו אחר כך היו האירופים משוכנעים שמסעות מרקו פולו הוא אגדה, ועשו את מרקו פולו לשם נרדף לרברבן ולשקרן. במערב כינו “מרקו פולו” את מי שאמר דברים שנחשבו אבסורדיים. הדבר נמשך כשלוש מאות שנה, עד שהמערביים באו במישרין אל המזרח במאות ה־16 וה־17 בנתיב הישיר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס ההודי שפתח ואסקו דה גמה ב־1497, ונוכחו שעיקר מה שמרקו פולו תיאר במסעות מרקו פולו היה אמת.³⁸⁴

אם המערב לא יכול היה להבין את פניו החדשות של המזרח, הרי זה בגלל “ימי האופל” של ימי הביניים. בזמן שהמערב עבר כמעט אלף שנות ימי אופל, המזרח לא חדל להתקדם בתרבותו. התרבות והמחשבה המתקדמות האלה של המזרח, שהפריד ביניהן לבין המערב פער של אלף שנה, הגיעו אל המערב והשפיעו עליו בשני גלים: תחילה התרבות החומרית של המזרח, אחר כך מחשבתו. בזמן “השלום המונגולי” (Pax Mongolica), שבו נבנתה אימפריה גדולה שחצתה את היבשת האירו־אסייתית וכל המסחר עודד במרץ במשך כמאתיים שנה, זרמו ההמצאות של המזרח באמת אל המערב והשפיעו רבות על הרנסנס המערבי. לאחר מכן, המחשבה המזרחית, שנכנסה למערב דרך המגע האנושי הישיר הראשון בין המזרח למערב, השפיעה עמוקות על הנאורות המערבית.

המגע הישיר בין המזרח למערב בנתיב ימי ישיר נאלץ לחכות עד המאה ה־16. לפני כן נאלצה דרך המשי לחצות גבולות רבים השייכים לארצות רבות. היוצא מן הכלל היה התקופה שבה בנו המונגולים אימפריה שחיבקה את המזרח ואת המערב. האימפריה המונגולית הרחיבה מאוד את הדרכים ואת הגשרים, בנתה חדשים, ועודדה באופן פעיל את המסחר החופשי ואת החילופים התרבותיים בתוך האימפריה כמו בין המזרח למערב. אז הגיעו ההמצאות של המזרח באמת אל המערב, בזכות האימפריה המונגולית, שבנתה לרוחב היבשת האירו־אסייתית את האימפריה הרחבה ביותר בתולדות האנושות וכוננה את השלום המונגולי. לפני כן הייתה, דרך דרך המשי, רק מודעות מעורפלת לקיומה של ציוויליזציה מזרחית. האנושות, שהיו בידיה רק אמצעי תחבורה ותקשורת מוגבלים, חיה בלי לחוש צורך שהמזרח והמערב יבינו זה את זה היטב. עד המאה ה־12, המסע בין המזרח למערב בדרך המשי ארך שנתיים או שלוש לכיוון אחד.

בתקופת השלום המונגולי, הזרם התרבותי הלך בכיוון אחד, מן המזרח אל המערב. המערב החל אז זה עתה לנוע כדי לצאת מכאלף שנות אופל של ימי הביניים; לכן לא היה לו מה להציע למזרח מלבד הקתוליות, דת של התגלות. אבל המזרח כבר ביסס היטב שיטה של פילוסופיית טבע שבמרכזה הדאואיזם והקונפוציאניזם, שלא השאירה שום פרצה שדרכה תוכל הדת המתגלה של המערב לחדור. לכן עברה התרבות המזרחית בכיוון אחד אל המערב, וזו שהגיעה אליו אז השפיעה השפעה לא מבוטלת על ראשית הרנסנס המערבי ועל התפתחותו. בספרו Genghis Khan and the Making of the Modern World (ג׳ינגיס חאן ועיצוב העולם המודרני) מבטא פרופסור ג׳ק ות׳רפורד כך את השפעת השלום המונגולי על הרנסנס:

ברנסנס האירופי השתנו הטכניקה, המלחמה, הלבוש, המסחר, המטבח, האמנות, הספרות ואפילו המוזיקה של אירופה בהשפעה המונגולית…… לראשונה בתולדותיהם לבשו האירופים מכנסיים ומעילונים במקום גלימות ארוכות וחצאיות. במקום לפרוט על כלי הנגינה שלהם באצבעות, ניגנו בהם בקשת שהמונגולים השתמשו בה בערבה. וגם האמנות החלה לצייר בדרך חדשה.³⁸⁵

רק ברנסנס החלו המערביים ללבוש מכנסיים, שלמדו מן המונגולים. לפני כן, במשך אלפי שנים, לבשו גלימות ארוכות, כפי שרואים בתמונות של היוונים, של הסנטורים הרומים ושל הנזירים של ימי הביניים. ובמשך אלפי שנים היה כלי המיתרים של המערב הנבל, שפורטים עליו ביד; רק ברנסנס החלו לנגן על המיתרים בהעברת קשת עליהם. מכך התפתחו הכינור והצ׳לו.

המערב, שנשא אלף שנות אופל של ימי הביניים, יכול היה לגלות בזכות השלום המונגולי נפלאות רבות של המזרח. ביניהן נמנות מה שאנו מונים לעתים קרובות כארבע ההמצאות הגדולות של סין: הנייר, אבק השריפה, הדפוס והמצפן. הייתה להן השפעה גדולה על מערביים ששרדו את המוות השחור, שפשט בעולם במאה ה־14, ושקנו מבט חדש על החיים: זו הייתה ראשית הרנסנס. כמה מן הדברים האלה, הנייר למשל, כבר הגיעו למערב לפני כן, בתיווכם של הסוחרים של הארצות הרבות של מרכז אסיה ושל המזרח התיכון. אבל במעברן בידי סוחרים מארצות בעלות שפות, כתבים, מנהגים ותרבויות שונים, מהותן של הטכניקות, התרבות והמחשבה, בניגוד לסחורות עצמן, לא יכלה אלא להיות מדוללת או אובדת. בזמן השלום המונגולי, לעומת זאת, זרמו כמויות עצומות של המצאות מזרחיות בלי הרף אל המערב, בהשפעה מכרעת על התפתחות הציוויליזציה המערבית ועל זינוקה.

קל לשער עד כמה תרמה הגעת הנייר והדפוס למערב, בהכפלת מספר הספרים, להבאת הרנסנס. אפילו מסעות מרקו פולו הופץ בתחילה רק בכתבי יד שהועתקו ביד. אבל בימי קולומבוס כבר התפשטו העותקים המודפסים, וקולומבוס יכול היה לקרוא אותו בדפוס. והגעת המצפן למערב הקלה באופן מכריע על מסעות הספנות הפורטוגליים והספרדיים באוקיינוס האטלנטי, באוקיינוס ההודי ובאוקיינוס השקט, שהתרבו מסוף המאה ה־15. באותה תקופה, בשילוב היציקה המזרחית (iron cast) עם השימוש באבק השריפה, הצליח המערב לייצר תותחים מצוינים, וההיסטוריה מראה היטב שהתותח תרם באופן מכריע לכיבוש העולם בידי המערב.

אם הרנסנס של המאות ה־15 וה־16 היה חב לתרבות המזרחית שהחלה לזרום בחופשיות למערב בזכות השלום המונגולי מן המאה ה־14, הרי שבנאורות המערבית של המאות ה־17 וה־18, שבאה אחרי הרנסנס, אפשר המגע הישיר את חילופי המחשבה בין המזרח למערב. גם הפעם הלך זרם המחשבה בכיוון אחד, מן המחשבה המזרחית אל המערב. משום שהמערב ביקש להשתחרר מן הדוגמות הבלתי רציונליות הרבות של הדת המתגלה, זרמה אל המערב שיטת פילוסופיית הטבע המזרחית, שבמרכזה הטבע.

הנאורות: השיפוט החיובי של המערב על הציוויליזציה המזרחית

מופרדים בידי רכסי ההימלאיה והקונלון, המכונים גג העולם, עברו המזרח והמערב אלפי שנים בלי להשפיע זה על זה, וכל אחד בנה ציוויליזציה בעלת אופי משלה. חילופים רעיוניים של ממש בין הציוויליזציות האלה, שהתפתחו בבידוד הדדי, נעשו אפשריים בסופו של דבר רק במאות ה־16 וה־17. הם החלו כשמיסיונרים קתולים מערביים באו לחיות בבייג׳ינג בנתיב בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס ההודי שפתח ואסקו דה גמה.

האישיות החשובה ביותר בין הכמרים הקתולים האלה היא מתאו ריצ׳י (Matteo Ricci, 1552–1610). ריצ׳י הגיע למקאו ב־1582, בן שלושים, וחי עשרים ושמונה שנה בסין, ולמד את שפתה ואת תרבותה עד מותו בבייג׳ינג ב־1610. כיועץ בחצר סין, פרסם בסינית את המשמעות האמיתית של אדון השמים (天主實義), שהציג למזרח את מושג האל המערבי. כנוצרי, למד את הקונפוציאניזם. במותו נקבר בבייג׳ינג, בשטחו של מקדש בודהיסטי לשעבר.

למתאו ריצ׳י יש קשר גם לקוריאה. יי סו־גוואנג (李睟光), שנסע לבייג׳ינג כשליח של ג׳וסון, הכיר שם את ספרו של ריצ׳י המשמעות האמיתית של אדון השמים וספרים אחרים, ועם שובו נודעו בג׳וסון לראשונה הציוויליזציה המערבית והדוקטרינה הנוצרית כפי שהציג אותן ריצ׳י. משחזר לארצו, כתב יי סו־גוואנג ב־1614 (השנה השישית למלכות גוואנגהה) את האנציקלופדיה הראשונה של ג׳וסון, Jibong yuseol (芝峰類說, מאמרים מסווגים של ג׳יבונג), שבה הזכיר את הקתוליות. ריצ׳י פעל בשקידה להפיץ את המחשבה המערבית בסין באמצעות הנצרות, אבל בתרגמו את המאמרות ויצירות אחרות ובהעבירו אותם למערב, תרם גם תרומה מכרעת להפצת המחשבה המזרחית באירופה. אז קיבל קונג פו־דזה את השם הלטיני קונפוציוס.

מה למד המזרח ומה חש אז במגעו עם המערב? המזרח התעניין בטכניקות הדיוקן המערביות, במכונות מדויקות כמו השעונים ובמפות העולם. אבל בפילוסופיה ובמחשבה, מה שהמערב יכול היה להציע היה הדת המתגלה, כלומר הקתוליות. ואולם המזרח כבר רכש ידיעה ניכרת על הנצרות במגעים בימי שושלות טאנג, סונג ויואן; לכן לא היה בכך חידוש. ואפשר לשער שהמזרח, שכבר היה בידיו שיטה של פילוסופיית טבע המקבילה לסוף הנאורות המערבית, לא מצא עניין רב בדת המתגלה. לכן, במאות ה־17 וה־18, בזמן הנאורות המערבית, הלך זרם המחשבה בכיוון של השפעת פילוסופיית הטבע המזרחית על המערב.

בין הסינים הראשונים שביקרו במערב היה שן פו־דזונג (沈福宗), שהומר לקתוליות בידי קופלה (Couplet), מיסיונר מערבי שחי בסין.³⁸⁶ הוא קיבל את שם הטבילה מיכאל (Michael). הם עזבו את מקאו לאירופה ב־1681. שן פו־דזונג ביקר באיטליה, בצרפת ובאנגליה, ועם קופלה ביקר בלונדון, בברלין ובווינה, נפגש עם חוקרים והשיב, כך מסופר, על שאלות על השפה הסינית, על הפילוסופיה המזרחית ועל נושאים אחרים. ב־1684 התקבל אצל מלך צרפת לואי ה־14, השתתף בסעודה מלכותית והדגים את השימוש במקלות האכילה ואת כתיבת הסימנים הסיניים. מ־1685 עד 1688 שהה באנגליה. בזמן שהותו התקבל אצל מלך אנגליה ג׳יימס השני. ג׳יימס השני התעניין מאוד בשן פו־דזונג, הסיני הראשון שביקר באנגליה, והזמין את דיוקנו, שתלה בארמונו. ³⁸⁷ הוא עזב את אנגליה ב־1688 לפורטוגל ונעשה לכומר ישועי. לפי הנמסר מת ב־1691 ליד מוזמביק, בדרכו חזרה לסין.³⁸⁸

דרך מתאו ריצ׳י, שן פו־דזונג ואחרים באו ההוגים המערביים לראשונה במגע ישיר עם תרבות המזרח. ההוגים המערביים גילו אז סקרנות רעננה וחפה מדעות קדומות כלפי המחשבה המזרחית, ושפטו אותה. בנאורות המערבית, במאות ה־17 וה־18, השפיעה המחשבה המזרחית במישרין על המחשבה המערבית בשתי חזיתות: האתיקה המדינית, שבמרכזה הקונפוציאניזם, והכלכלה המדינית, שבמרכזה הדאואיזם.

ההוגים המערביים של אותה תקופה, שחוו את מעשי הטבח האכזריים בין פרוטסטנטים לקתולים שהרפורמציה המתמשכת הציתה, נגעלו מן הדוגמה ומחוסר הסובלנות של הדת המערבית. בנסיבות האלה גילו במחשבה המזרחית קוסמולוגיה טבעית ושיטה אתית המבוססות לא על התגלות האל אלא על השכל, והביעו את תדהמתם ואת התפעלותם, שכן פגשו ציוויליזציה שבה מה שביקשו כבר התממש. הוגה כמו לייבניץ (1646–1716) מייצג את אלה שבשפטם באופן חיובי את הציוויליזציה המזרחית, הביעו תקוות גדולות בחילופים בין הציוויליזציות של המזרח ושל המערב:

אני רואה תכנית מיוחדת של הגורל בכך שהתרבות והעידון האנושיים מרוכזים כיום כביכול בשני קצות היבשת שלנו, באירופה ובסין. אולי ההשגחה העליונה סידרה כך, כדי שבעוד העמים המתורבתים והמרוחקים ביותר מושיטים זה לזה ידיים, יובאו בהדרגה העמים שביניהם לדרך חיים טובה יותר.³⁸⁹

הוגי הנאורות של תקופה זו שפטו באופן חיובי את הדרך שבה המחשבה המזרחית פעלה היטב בחברה המזרחית, בפוליטיקה, בכלכלה ובאתיקה, בלי שום דוגמה, בסובלנות רבה, ותוך צמצום התערבות הממשלה למינימום. הפרופסורים ואלטר דמל ודייוויד מונג׳לו פרסמו מאמרים וספרים המסכמים היטב את השקפותיהם של ההוגים המערביים של תקופה זו על הציוויליזציה המזרחית. ראייתו של דמל, בקצרה, היא זו:

בעיני המערב נראו הסינים נחמדים וחרוצים, אבל בסופו של דבר אתאיסטים ובעלי אמונות טפלות. ובכל זאת, הפילוסופים המערביים ראו מבחינות רבות צדדים מדהימים: שפקידי המזרח נבחרים רק לפי שיקול דעתם ומידותיהם הטובות האישיים, בלי התחשבות במוצא או בהון; שהמלומדים זוכים לכבוד מיוחד; שסטטיסטיקות מכל הסוגים מפותחות מאוד; ומעל לכול, הם תמהו על כך שסין נהנית משפע רב אף שאינה זוכה בברכת האל. המערב חשב אז על הסינים שיהיו מוסריים, אדיבים ונבונים ככל שיהיו, אינם יודעים דבר על כתבי הקודש או על אריסטו ואינם מסוגלים לשום שיפוט דתי. ההוגים המערביים חשו אי־נוחות רבה מכך שסין, איך שלא יבחנו אותה, אינה נכנסת לשיטת המחשבה שלהם… הם גילו שלמזרח יש דגם תרבותי ייחודי, שאין כמותו בשום מקום אחר בעולם. הם התרשמו עמוקות מכך שקיסרי סין מתעניינים במישרין בחקלאות. הם דחקו במונרכים המערביים לערוך באביב הדגמה של זריעה, כמו קיסר סין. לכן מונרכים מערביים כמו לואי ה־15, לואי ה־16 ויוזף השני ערכו הדגמות של זריעה. וולטר סבר שבעוד כל שאר האומות שקועות באמונות טפלות, רק המעמד השליט הסיני הוא נבון ודאיסטי (deistic). הוא השתומם על כך שאין בסין, בין השליט העליון לעם, שום מעמד ביניים כמו האצולה המערבית. הוא התפעל מכך שכולם עובדים, ושאין שכבה, כמו האצולה, שאינה עובדת. צו הסובלנות (Edict of Tolerance) של הקיסר קאנגשי, שהעניק ב־1692 את חופש הדת, הדהים אותם, והם אף הגיעו לבקרו כסובלני יתר על המידה. הוגים מערביים רבים חשבו שסין נשלטת בידי פילוסופים. הם התעודדו מאוד לראות ששיטה נשמרה ופותחה זמן רב כל כך, שבה היו מוסדות לקידום הפקידים, שבה התייחסו אליהם היטב, ושבה השחיתות נענשה בחומרה. המונרך הסיני משל בעזרת יועצים נאמנים ומלומדים, והם הגיעו לראות בדגם הזה את הדוגמה ל“מונרך האבסולוטי הנאור” שהיה בראשם. הם למדו שהאתיקה היא הרעיון המרכזי של החברה הסינית, ושהאתיקה הזאת אינה רק מטרה מעשית שאליה שואף העם, אף שאינו עשוי מנוצרים אדוקים, אלא אידאל שכל אחד יכול להגיע אליו.³⁹⁰

גם פרופסור מונג׳לו כותב, בספרו The Great Encounter of China and the West, 1500–1800 ובמאמר “Confucianism in the Enlightenment”, על המזרח כפי שאירופה ראתה אותו בנאורות. בקצרה:

וולטר והוגי נאורות אחרים טענו שסין, הנשלטת בידי קיסר הנשען על הערכים הרוחניים של הקונפוציאניזם, יכולה להיות דגם של מלוכה נאורה לאירופה. כלומר, הם הבחינו בכך שהמונרך משל בהתייעצות עם גוף של מלומדים־פקידים. הערכתו של קנה (Quesnay) לקונפוציוס הייתה עמוקה כל כך שהפיץ בשקידה את הקונפוציאניזם באירופה, עד שקנה עצמו כונה “קונפוציוס של אירופה”. הם התעניינו מאוד בכך שחמשת הקלאסיקונים של הקונפוציאניזם נחשבו למורשתם המשותפת של כל בני המזרח, ולא של פלג מסוים. הם שפטו שתורותיו של קונפוציוס, שבמרכזן האתיקה, לא רק עקביות מבחינה הגיונית, אלא בעלות ערך מעשי רב. הם ראו בקונפוציאניזם כלי מועיל לכינון שיטה מדינית אידאלית לאנושות. הם השתוממו והתעודדו במיוחד משום שזו הייתה ההוכחה ההיסטורית שאפשרית שיטה אתית בלי דת. כמה מהוגי הנאורות דחו את הקוסמולוגיה ואת המטפיזיקה של הנאו־קונפוציאניזם כמטריאליסטיות ואתאיסטיות. המחשבה הקונפוציאנית הוצגה באנגליה במאה ה־18, וסמואל ג׳ונסון הדגיש שסין אימצה שיטה של מלומדים־פקידים המבוססת על הכשרון, בניגוד למשרות שבעלי ההון של לונדון קנו ומכרו אז באנגליה… הוא העריך במיוחד שהבחינות הקיסריות הסיניות קושרות את המשרות ליכולתו ולהישגיו השכליים של היחיד. לכן הגיעו לראות בסין את ההוכחה החיה ל“מריטוקרטיה מלומדת” (learned meritocracy).³⁹¹

העניין האוהד הזה בסין התבטא גם בחייה ובאדריכלותה של האצולה המערבית, ובהתפתחות הגן האנגלי. באותה תקופה היה בארמונות צרפת בוורסאי, ההבסבורגים בווינה ובית המלוכה הפרוסי בסנסוסי “חדר סיני”, שכל קישוטיו, קירותיו ותקרותיו עוטרו בסגנון סיני. סגנון הרוקוקו באדריכלות ובקישוט, שרווח במערב של המאה ה־18, שאב השראה מדגמים סיניים. הפיצו את המשי הסיני, את החרסינה הסינית ואת התה כטעמים מעודנים, והתענגו עליהם. אירופה של אותה תקופה, בעקבות השפה הצרפתית, כינתה את הנטייה הזאת בתרבות, באדריכלות ובאורח החיים שינואזרי (chinoiserie), כלומר “בנוסח סיני”. גם באמנויות הופיעו אמנים גדולים שהושפעו מן המזרח, כמו ווטו (1684–1721).

בעוד השושלות של יבשת אירופה קיבלו כך את התרבות הסינית, הופיע באנגליה, בהשפעה הסינית, מה שמכונה הגן האנגלי (English Garden). עד תקופת הבארוק רווחו במערב גנים מסודרים היטב המשקפים את האיזון ואת המושגים הגאומטריים, סמלי הסדר של הדת המתגלה או של המלוכה האבסולוטית. בהשפעת הנטורליזם הסיני הפכו הגנים הגאומטריים של יבשת אירופה לגן האנגלי, שעשוי להיראות לא מסודר אבל הוא טבעי. ייתכן שאנגליה, הראשונה שהשתחררה מן המלוכה הפאודלית האירופית והצליחה לכונן דמוקרטיה פרלמנטרית, העדיפה את הגן הטבעי כביטוי, באמנות הגנים, לשיטה של פילוסופיית הטבע.

3) הנאורות המערבית: נאורות מפני מה?

בנאורות, במאות ה־17 וה־18, התווכח המערב בלהט וברצינות על שאלות רבות שקשה לנו לדמיין כיום. בין הפילוסופים, המדענים וההוגים הגדולים ביותר של התקופה התווכחו, בלהט דתי, בשכל קר ולעתים בתחושת צדק, על טענות שונות הכתובות בכתבי הקודש. כדי להבין מדוע גילו ההוגים המערביים סקרנות רבה כלפי פילוסופיית הטבע המזרחית ונטו אליה, נבחן כמה מן האפיזודות המעניינות האלה.

המערב שהאמין שהגיהינום נמצא ממש מתחת לירושלים

מאז שהנצרות הדגישה את חשיבות העולם הבא, האמינו המערביים בתוקף בגן העדן ובגיהינום. המערביים של ימי הביניים היו בטוחים שהגיהינום נמצא מתחת לירושלים. כשכתב דנטה את הקומדיה האלוהית, במאות ה־13 וה־14, הוא מיקם את הגיהינום מתחת לירושלים. קיומו של הגיהינום הזה קשור במישרין לאמונה המערבית בעולם הבא העשוי מגן עדן ומגיהינום. ברצינות רבה הרבה יותר משאנו משערים, האמינו המערביים של ימי הביניים ושל ראשית העת החדשה שיום הדין קרוב. לכן שלטה בחייהם התשוקה לזכות במחילה על חטאיהם ביום הדין ולהגיע לגן העדן. הכנסייה הציעה ערבונות שונים למחילה זו. למשל, הכרזת האפיפיור שלפיה השתתפות במסע הצלב לכיבוש ירושלים מחדש מוחלת על כל החטאים ופותחת את שערי גן העדן מילאה תפקיד מכריע בהתארגנות מסע הצלב הראשון. הדבר הוביל אחר כך את הכנסייה למכור שטרי מחילה. רבים ביקשו להימלט מן הפחד מפני העונשים הרבים והנוראים של הגיהינום.

המערב שהאמין שהשמש סובבת סביב הארץ ושהאדם הוא מרכז העולם

נס יהושע שעצר את השמש ברקיע (יהושע י, יב–יד) היה אחת מאבני הפינה שנחשבו לאמת במחשבה המערבית יותר מאלף שנה. הגאוצנטריות הייתה אמת שאין לערער עליה. אירוע שעורר סערות גדולות התרחש בסוף הרנסנס ובראשית הנאורות: “הקוסמולוגיה שבמרכזה השמש” (heliocentrism) שהציעו, על יסוד העובדות המדעיות של התצפית האסטרונומית, קופרניקוס (Nicolaus Copernicus, 1473–1543), קפלר (Johannes Kepler, 1571–1630), גלילאו (Galileo Galilei, 1564–1642) ואחרים. שכן לפי הגאוצנטריות עצר האל את השמש; אבל לפי התורה ההליוצנטרית החדשה, היה על האל לעצור את סיבוב הארץ. או שהאל או יהושע טעו, או שאירעה טעות חמורה בקשר בין האל ליהושע, או שהייתה טעות בכתיבת כתבי הקודש: כך עלתה השאלה אם יש בעיה בכתבי הקודש עצמם. ההליוצנטריות המפורסמת של גלילאו ידועה לנו היטב. תנועות גרמי השמיים שגלילאו צפה בהן בפועל בטלסקופ שלו סבבו בבירור סביב השמש, והארץ סובבת סביבה. אבל האפיפיורות נאלצה להמשיך לעמוד על דבר האל הכתוב בכתבי הקודש. האפיפיורות כפתה את הגאוצנטריות, שלפיה השמש סובבת סביב הארץ. הכנסייה של ימי הביניים תמכה בהשערותיהם של אריסטו ושל תלמי וראתה בארץ את מרכז העולם, כשהשמש, הירח וגרמי השמיים סובבים סביבה, שכן ההשערה הזאת התיישבה היטב עם תיאור הבריאה בספר בראשית, בחמשת חומשי תורה. ההליוצנטריות זעזעה את “הקוסמולוגיה שבמרכזה הארץ” (geocentrism), הטבועה בדוגמה המקראית שלפיה האל ברא באופן מיוחד את הארץ ואת האדם. לכן לא יכלה האפיפיורות הרומית שלא לדכא את תצפיתם שלפיה הארץ סובבת סביב השמש. מסופר שגלילאו, אף שהכיר בדבר כתבי הקודש כדי להציל את חייו, חזר על ההליוצנטריות שלו: “ובכל זאת היא נעה.”

האמונה במבול של נח מוטלת בספק עם הגעת התרבות המזרחית למערב

בקשר לחישוב גיל הארץ, הייתה גם אפיזודה שבה השפיעה התרבות המזרחית על תיארוך חדש של המבול של נח. במאה ה־18, מאת הנאורות המערבית, החלו ההוגים המערביים להטיל ספק בצדדים הבלתי רציונליים של הנצרות וניסו לתת להם הסברים רציונליים. אחד המאמצים האלה היה לברר מתי היו הבריאה וראשית האנושות. באותה תקופה עוד ראו כמובן מאליו שיש לחשב את התאריך לפי היוחסין הכתוב בכתבי הקודש, מאדם ועד אברהם. בנסיבות האלה, כשהציוויליזציה המזרחית נכנסה למערב דרך הדיווחים והתרגומים של האבות הישועים שנשלחו לבייג׳ינג, מצאו בה הוגי הנאורות חומרים מועילים לתקיפת הדוגמה הנוצרית. החוקר ההולנדי יצחק פוסיוס (Isaac Vossius, 1618–1689) התעניין מאוד לא בהיסטוריה לפי כתבי הקודש, אלא בהיסטוריה הטבעית (natural history). בספרו De vera aetate mundi (על גילו האמיתי של העולם), שיצא לאור ב־1659, טען שהתרבות הסינית התחילה לכל הפחות בסביבות 2900 לפנה״ס, יותר מחמש מאות שנה לפני המבול, ולכן שיטת החישוב המקראית שגויה. וולטר השתמש בטענה הזאת כדי לתקוף את הדוגמה שלפיה היהדות־נצרות היא הדת הראשונה והעתיקה ביותר.³⁹² ובהרחיקו לכת, נעשה וולטר להוגה שהכיר בציוויליזציה המזרחית, יחד עם ציוויליזציות אחרות, כציוויליזציות אנושיות שמחוץ לנצרות. הוא נתן לכך מקום במילון הפילוסופי שלו: זה היה המקרה הראשון במערב שבו הכירו רשמית, לצד הציוויליזציה הנוצרית, בציוויליזציה הסינית ובציוויליזציות אחרות ודנו בהן.

חוסר האמונה בניסים, לב הדת המתגלה

וולטר, שנלחם בנאורות באמונות הטפלות ובדוגמות הרבות ששאלו את שם הדת, חשב שאל העושה ניסים הוא דבר שהאדם יצר משום שנזקק לו, ולעולם לא דבר שהאל לימד את האדם או ציווה עליו: “מדוע יעשה האל ניסים?… האמונה בניסים היא טיפשות, וחוסר יראה כלפי האל.”³⁹³ וולטר ראה את שיטת פילוסופיית הטבע המזרחית כמבוססת על השכל. הוא שפט שבשיטה הפילוסופית המזרחית אין אמונות טפלות, אין אמונה בניסים ואין תהליך של האנשה, ושהטקסים אינם אלא כבוד לאבות המתים. וולטר חשב שהקונפוציאניזם מכונן בהצלחה רבה סדר אתי וחברתי בחברה האנושית, ושהאתיקה המזרחית הזאת יעילה יותר מנצרות הנשענת על האמונות הטפלות, הטקסים המסורבלים והמוסדות המושחתים של המערב: “האל אינו זקוק לא לקורבנותינו ולא לתפילותינו. רק אנו חשים בהם צורך. לא האל הוא שגרם לנו לעבוד אותו, אלא אנחנו עצמנו.”³⁹⁴ על הבעיה שבה נתקל מייסד דת של ניסים כתב וולטר: “אם אתה רוצה תהילה גדולה ולהיות מייסד דת, מוטב שתהיה מטורף לגמרי. אבל אל תשכח שטירופך צריך ללכת עם זרם דורו. גם בטירוף, שכלך צריך להנחות את דבריך ואת מעשיך המטורפים. כלומר, עליך להצהיר על דעותיך עד שיימאס לאחרים ולא לחשוש מעקשנות קיצונית. עליך אפוא להיות מוכן להיתלות. אבל אם תימלט מן הגרדום, יקימו לך מזבחות.”³⁹⁵ בסופו של דבר, ככל שרבו ההוגים ששללו את הניסים, הם הפיצו, מול הדת המתגלה שהאמינה בניסים, את הדאיזם, שלפיו האל אינו מתערב בענייני האדם.

התנועה לגילוי שפתם של אדם וחוה, והערך שיוחס לאידאוגרמות הסיניות

בנאורות המערבית, במאות ה־17 וה־18, השתדלו, במקביל לחישוב גיל הארץ, לגלות את השפה שדיברו אדם וחוה. השפה שבה דיבר אדם בגן עדן נחשבה לשפה הטהורה שלפני החטא, שפת המלאכים. המאמץ המערבי לגלות את “שפת אדם” (Adamic Language) נבע מסיפור ספר בראשית: “ויצר יהוה אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו” (בראשית ב, יט). אם חיפשו את שפתו של אדם שלפני החטא, הרי זה משום שההיסטוריה המערבית של המאות ה־16 וה־17 הייתה מסומנת בסכסוך בין פרוטסטנטים לקתולים ובמעשי טבח ממושכים בין הכוחות שנשענו עליו, והם ייחסו את סיבתו להבדלים בשפה ובמושגים. המחשבה הזאת התחזקה עוד יותר בסיפור המקראי על מגדל בבל: אחרי הבריאה חיה האנושות בהרמוניה ודיברה שפה אחת; אבל כשראה האל את האנושות מתגאה ובונה את מגדל בבל כדי להתריס נגד חוכמתו וסמכותו, שבר אותו, פיזר את האנושות לשבטים רבים וגרם להם לדבר בשפות שונות כדי שלא יוכלו עוד לעולם להתאחד. לכן, כדי לרפא את פילוג האנושות, הקדישו הוגי הנאורות מאמצים רבים לגילוי השפה המקורית, זו של אדם וחוה. מטרתם הייתה להתגבר על הסכסוך בין פרוטסטנטים לקתולים ולהרחיב את תחום ההבנה האנושית. הם התעניינו באידאוגרמות הסיניות, בסוברם שהן קרובות יותר לטבע מן הכתבים הפונטיים של ארצות המערב, ובחושבם שהן עשויות לעזור לגלות את שפתם של אדם וחוה.

המערב שהאמין בתוקף שגילה של הארץ כששת אלפים שנה

ספר בראשית, הספר הראשון של חמשת חומשי תורה וראשית כתבי הקודש היהודיים־נוצריים, נפתח בתיאור מפורט של בריאת השמיים והארץ בידי האל. לפחות עד המאה ה־18 האמינו רוב המערביים בתוקף, כעובדה, שמשה כתב אותו לאחר שקיבל במישרין את ההתגלות מן האל. כל מי שהעלה השגות נחשב לכופר ולמומר המבצע פשע חמור המסכן את חייו. במשך זמן רב מאוד, עד ראשית המאה ה־18, האמינה הציוויליזציה המערבית בתוקף שהאל ברא את הטבע ואת האדם בשישה ימים. התנ״ך מפרט את תהליך הבריאה ואת משכה, את העובדה שהאדם הראשון, אדם, חי 930 שנה, וכמה שנים חי כל אחד מצאצאיו (בראשית ה). הברית החדשה נפתחת ביוחסין מפורט של המלכים ושל הנביאים, מאברהם ועד ישו. על יסוד זה, בסביבות המאה ה־4, כשהאימפריה הרומית הכריזה על הנצרות כדת המדינה, נוצר המנהג לחשב ברצינות את תאריך הבריאה ולרשום אותו בלוח השנה. בתחילה האמינו רובם שהבריאה התרחשה לפני חמשת או ששת אלפים שנה. לוח השנה של האימפריה הביזנטית נקט כנקודת ייחוס בריאה שהתרחשה 5,509 שנה לפני ישו. הדבר נשען על האמונה בששת ימי הבריאה המתוארים בתנ״ך, ועל הקטע באיגרת השנייה של פטרוס שלפיו “לפני האדון יום אחד כאלף שנים, ואלף שנים כיום אחד”.³⁹⁶ “הבריאה לפני ששת אלפים שנה” נשארה אמונה איתנה גם אחרי ימי הביניים. עד המאה ה־18, בסוף הנאורות, הרעיון שהיקום נברא בסביבות 4000 לפנה״ס התקבל כעובדה, והעלו תאריך מדויק: 18 במרץ 3952 לפנה״ס. כשמוסיפים את השנים מאז ישו, הבריאה הייתה לפני ששת אלפים שנה. הרפורמטור קלווין הטיף ש“חלפו מעט יותר מחמשת אלפים שנה מאז הבריאה”, וגם לותר הפיץ את הבריאה בת ששת אלפי השנים כשהטיף ש“אנו יודעים ממשה שהעולם לא היה קיים לפני ששת אלפים שנה”. כך גם שייקספיר, הכותב ביצירתו: “העולם המסכן בן כמעט ששת אלפים שנה.” מדענים רבים עדכנו בלי הרף את תאריך הבריאה לפי העובדות שהתגלו מחדש. ניוטון (Isaac Newton, 1642–1727), המדען שגילה את כוח המשיכה הכללי, ובהראותו שחוקי קפלר נובעים ממנו ביסס עוד יותר את ההליוצנטריות, האמין גם הוא בתוקף בדוגמות הרבות של כתבי הקודש, הבריאה בכללן. הוא חישב את תאריך הבריאה כפי שכתבי הקודש כותבים אותו והכריז על תאריך חדש: הארץ בת כ־5,700 שנה, מעט אחרת מן הידוע עד אז.

המערביים שחישבו ברצינות את מועד קץ העולם ואת שובו של ישו

תורת קץ העולם נבעה מן האמונה הדתית, הכתובה בברית החדשה, בשובו של ישו וביום הדין. במערב, לא רק אנשי ימי הביניים, אלא גם מערביים רבים עד המאה ה־18 האמינו בתוקף, כפי שכתבי הקודש ניבאו, בקץ העולם ובשובו של ישו. משום שכתבי הקודש מסבירים זאת פעמים רבות ובפירוט רב, ראו בכך המערביים של ימי הביניים יסוד מהותי של האמונה הנוצרית. האסכטולוגיה (eschatology), או תורת העולם הבא, נוצלה באופן פעיל בידי האפיפיורות של ימי הביניים כאמצעי יעיל לייצוב החברה ולשמירת הסמכות האפיפיורית. האפיפיור ליאו השלישי הבטיח את סמכות הכנסייה על אירופה כולה בזכות קרל הגדול ב־800; החל ממסעי הצלב של סוף המאה ה־11 העניקה הכנסייה שטרי מחילה המבוססים על תורת העולם הבא, ועם הזמן הגיעה למכור אותם. בראשית המאה ה־16, כשמכירת שטרי המחילה הקתוליים נעשתה פרועה, קם לבסוף לותר באומץ נגדה ב־1517, וזכה לתמיכת הנסיכים, שלא היו מרוצים מכך שעושר אדמותיהם זורם לרומא דרך קניית שטרי מחילה. זו הייתה הולדת הפרוטסטנטיות, המנוגדת לקתוליות, וראשית מלחמות הדת האכזריות ביניהן. ברנסנס נדחה המועד החזוי של קץ העולם שוב ושוב. לפי חישובי הוגי המאה ה־15, הוכרז הקץ לראשית המאה ה־18, וגם חושב שהוא יתחיל בשנת אלפיים להולדת ישו. האפיפיורות הציגה פעם אחרונה את עמדתה על הקץ בסוף המאה ה־16: היא סברה שלא יהיה קץ לפני 1992. אחרי הרפורמציה, כשכוח המלוכה גדל בכל ארץ, החלו אליזבת הראשונה מאנגליה, אנרי השלישי מצרפת, הקרדינל רישלייה ואחרים לאסור בחומרה להטעות את הציבור בהכרזה על שנת קץ העולם, כדי למנוע מהומות חברתיות.³⁹⁷ אבל קץ העולם, הנזכר יותר ממאה פעמים בכתבי הקודש, לא נעלם בקלות למרות איסורי הממשלות. בראשית המאה ה־18 חישב גם ניוטון את מועד קץ העולם וכתב שהעולם לא ייגמר לפני 2060. החישוב לקח כנקודת מוצא את שנת 800, שבה איחד קרל הגדול את אירופה במערב ושבה רכש ליאו השלישי את הכוח כאפיפיור הממשי הראשון, ומנה את 1,260 הימים הנזכרים בעניין הקץ בספר דניאל, בתנ״ך, כ־1,260 שנה, כדי להגיע ל־800 + 1260 = 2060. ניוטון האמין ש“הבשורה צריכה להיקרא בכל אומות הארץ לפני קץ העולם, ושהדבר יתרחש לפני הקץ”.³⁹⁸ ואכן, משום שקץ העולם היה קשור לאמונה בשובו של ישו, בהשמדת השטן ובתחיית כל הטובים לשם גמולם, ניבוי מועדו היה אחת הדוגמות היסודיות של הנצרות שביססו את הסמכות הקתולית. לכן השאלה נחשבה עיקרית בעיני האפיפיורות הרומית, והיא הייתה חשובה באותה מידה לרפורמטורים. לותר, בתמיכת הנסיכים המקומיים, גינה בחריפות את הרעות הרבות של הכנסייה הרומית, את מכירת שטרי המחילה, את המונופול שלה על פרשנות כתבי הקודש ועוד, אבל גם הוא האמין בתוקף בגאוצנטריות, בקץ העולם ובשובו של ישו, והאמין שהקץ מתקרב מהר יותר ויותר. לכן הגיעו כמה הוגים מערביים לסבור שהפרוטסטנטיות, שנולדה מן הרפורמציה, השיגה התקדמות חשובה, כמו הפסקת מכירת שטרי המחילה והערכת האמונה האישית והזכות לפרש את כתבי הקודש, אבל אינה שונה הרבה מן הקתוליות בסירובה להדרכת השכל בצדדים הבלתי מדעיים של הגאוצנטריות ושל קץ העולם.

כך, יחד עם בעיית הטוב והרע, נחשב קיומם של גן העדן והגיהינום בעיני רוב המערביים וההוגים, אפילו בנאורות, לעובדה שאין לערער עליה. אבל ככל שאי־הטעות של כתבי הקודש הועמדה בספק וזועזעו האמונות בגאוצנטריות, בבריאתנות, בתיארוך הבריאה, במבול של נח, בשפת אדם וכדומה, זועזעו עמן גם הדוגמות האלה, והאמונה בקיומו הפיזי של הגיהינום בכללן. קיומם של גן העדן והגיהינום פירושו שהוא מעורר גם שאלות על תורת הטוב והרע, על החטא והעונש ועל תפקיד החוק, העומדים ביסוד הציוויליזציה המערבית. כאן החלו האתיקה הקונפוציאנית של פילוסופיית הטבע ורעיון אי־העשייה (וּוּ וֵויי, 無爲), המבוסס על הדאו של הטבע, לקסום מאוד להוגים המערביים.

4) הוגי הנאורות המערבית נשבים בקסם פילוסופיית הטבע המזרחית

עמוק ורחב הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב, זכתה המחשבה המזרחית להערכת ההוגים המערביים במאות ה־17 וה־18. העניין המערבי במחשבה המזרחית הלך בשני כיוונים. האחד הוא האתיקה המדינית של הקונפוציאניזם, דרך בייל (1647–1706), לייבניץ (1646–1716), וולטר (1694–1778) ואחרים. האחר הוא הכלכלה המדינית של הדאואיזם, דרך הפילוסופים הצרפתים של הפיזיוקרטיה (Physiocracy) כמו קנה (1694–1774), גורנה (1712–1759) ופואבר (1719–1786).

הקונפוציאניזם אינו דת מתגלה, אלא פילוסופיית טבע. מטרת הקונפוציאניזם היא המעורבות במציאות באמצעות טיפוח העצמי, כלומר הפעולה המדינית. טיפוח העצמי (修身) ואהבת העם (愛民) הם שני לבבותיה של הפילוסופיה הקונפוציאנית. פילוסופיית הטבע המזרחית הזאת השפיעה מאוד על המערב של הנאורות של המאות ה־17 וה־18, שהשתדל להשתחרר מן הדת המתגלה. אבל העובדה הזאת נשכחה במידה רבה בגלל נטייתו של המערב, אחרי המהפכה התעשייתית, להשמיץ את הציוויליזציה המזרחית. אחרי המהפכה התעשייתית אימצו ההוגים המערביים את ויכוחי פילוסופיית ההיסטוריה שהתייחסו לציוויליזציה המזרחית כאל ציוויליזציה נחשלת. חזרו אל הנאורות המערבית, לפני המהפכה התעשייתית, ותמצאו שההוגים המערביים גילו כלפי הציוויליזציה המזרחית יחס של כבוד. הדמות המייצגת היא וולטר. הוא שיבח מאוד את קונפוציוס כמי ש“נתן לאנושות את החוכמה המועילה ביותר, והיחיד מכל מוריה של האנושות שלא ביקש לרמות את האחרים”.³⁹⁹ בנאורות הם דגלו בדאיזם (Deism, 理神論) במקום הדת המתגלה. כיצד הגיעה המחשבה המזרחית לקסום כל כך לדאיסטים המערביים? משום שההוגים המערביים החלו להתעניין רק במאה ה־17 ביחס בין האדם לטבע, ובפילוסופיית הטבע הנשענת עליו. אבל הציוויליזציה המזרחית כבר ביססה את פילוסופיית הטבע אלפיים שנה קודם לכן. לכן הוגים רבים של הנאורות המערבית ביקשו בקונפוציאניזם ובדאואיזם של המזרח את הדגם לדאיזם המערבי.

ברקע העולם שבו חיו המערביים ממש לפני הנאורות נמשכו זמן רב הרפורמציה, המלחמות ומעשי הטבח בין פרוטסטנטים לקתולים. בצרפת היה ב־1572 “טבח ליל ברתולומיאוס הקדוש”, שבו התנפלו הקתולים עם שחר על הפרוטסטנטים וטבחו בהם; בכל אירופה פרצה מלחמת שלושים השנים (1618–1648) בין תומכי הפרוטסטנטים לתומכי הקתולים; ובצרפת בוטל ב־1685 צו נאנט (Edict of Nantes) מ־1598, שהתיר לפרוטסטנטים ההוגנוטים לקיים את אמונתם, ובכך התעורר מחדש הסכסוך העקוב מדם בין פרוטסטנטים לקתולים. זו הייתה תקופה שבה חוסר הסובלנות הדתי גרם נזקים גדולים לחיי האדם, עד שאפשר לומר שהגיע לשיאו.

בדיוק בתקופה זו יכלו המזרח והמערב להתחיל לראשונה בחילופי מחשבה. כלומר, הדאו של המזרח והאל של המערב באו במגע ובדיאלוג באמצעות ההוגים של המזרח ושל המערב. באותה תקופה, האתיקה המערבית, הפרוטסטנטית כמו הקתולית, הייתה דתית לגמרי: ראו את האתיקה כבאה מן האל ומן הדת. האתיקה המזרחית היא טבעית: היא מגלה בטבע את עקרונו הבלתי משתנה, הדאו, ומחילה אותו על החברה האנושית. לכן הביעו הדאיסטים המערביים, בגלותם בקונפוציאניזם אתיקה נטורליסטית מזרחית שהאל אינו מתערב בה, את תדהמתם ואת כבודם. הם גם חיו בתקופה שבה, תחת הפילוסופיה המדינית־כלכלית המרקנטיליסטית של אז, ראו כדבר טבעי שהמדינה תתערב בכל פעילות כלכלית של היחיד. אבל בראותם שבמזרח, תחת רעיון אי־העשייה הדאואיסטי, המדינה אינה מתערבת בפעילות הכלכלית של היחידים והכלכלה מצליחה בכל זאת, לא יכלו, גם כאן, לעצור את תדהמתם ואת כבודם.

כבר במאה ה־16 היה פילוסוף צרפתי שהתעניין במחשבה המזרחית: המסאי מונטן (1533–1592). מונטן ביקר, בשם ההומניזם, את חוסר הסובלנות של הדת המערבית בזמנו, ולעתים קרובות לקח לנקודת ייחוס את המחשבה המזרחית שהחלה להגיע לסירוגין לאירופה. ב־1687 יצא לאור בפריז, בלטינית, ספר על הקונפוציאניזם, Confucius Sinarum Philosophus (קונפוציוס, פילוסוף הסינים), שנקרא הרבה בקרב האינטלקטואלים המערביים. ⁴⁰⁰ על רקע זה, בין הפילוסופים הצרפתים שהחלו במאות ה־17 וה־18 להכיר באמת את המחשבה המזרחית במערב נמנים בייל ומלברנש.

בייל (1647–1706) התרכז בביקורת ובתקיפה לא רק של חוסר הסובלנות הדתי, אלא של כל יומרה מטפיזית ודתית לגלות את האמת המוחלטת. מה ששירת אותו היטב כאן היה פילוסופיית הטבע המזרחית: אדישה למטפיזיקה, חסרת כל נטייה דתית, ומבוססת על הטענה “הדאו שאפשר לקרוא לו בשם אינו הדאו”, שלפיה האמת אינה ניתנת להשגה בידי האדם. ואכן, בהשאלת ההגדרה הזאת של הדאו, טען בייל ש“האל נמצא בתחום שהאדם אינו יכול להבינו”.⁴⁰¹ כך נעשה בייל למי שהחל לפרסם את המילון ההיסטורי והביקורתי, מבשרם של ה“אנציקלופדיסטים” הצרפתים שהובילו את הנאורות של המאה ה־18. הוא הלך צעד אחד רחוק יותר מן ההוגים האירופים של זמנו, ששפטו את המחשבה המזרחית כדאיסטית. הוא טען באומץ שהמחשבה המזרחית היא פילוסופיית טבע, וראה בה את ההוכחה שהאנושות יכולה לבנות שיטה אתית מוצקה בלי דת בנוסח המערבי.

מלברנש (1638–1715) כתב חיבור קטן, שיחה בין פילוסוף נוצרי לפילוסוף סיני על קיום האל ועל טבעו.⁴⁰² בו הסביר את מושג האל הכלול במחשבה הקונפוציאנית כזהה לזה של שפינוזה. ההסבר הזה נבע מכך שהוגי התקופה המערביים זיהו את שיטת פילוסופיית הטבע המזרחית, דרך תורת הלי והצ׳י של ג׳ו שי, עם התפיסה הדתית של שפינוזה. משום ששיטת פילוסופיית הטבע המזרחית נשענת על מושג הדאו, לבו לא רק של הקונפוציאניזם של קונפוציוס אלא גם של הדאואיזם, הגיעו לזהות את הדאו של המזרח עם האל של שפינוזה. לאור זה הובלטו הצדדים הדוגמטיים והבלתי רציונליים של הדת המתגלה המערבית. בדיאלוג בין המזרח למערב הופיעה סוף סוף במערב פילוסופיה שלראשונה הבינה את מושג הדאו המזרחי וזיהתה את הדאו של המזרח עם האל של המערב.

בעוד אלה פעלו בצרפת, הופיע גם בגרמניה פילוסוף שהתעניין עמוקות בציוויליזציה המזרחית והשווה אותה, בשורה אחת, לציוויליזציה המערבית: לייבניץ (1646–1716). התעניינותו של לייבניץ בסין הייתה עמוקה כל כך שהקדיש לה שני חיבורים. האחד הוא Novissima Sinica (החדשות האחרונות מסין), שיצא לאור ב־1697, המבוסס על הדיווחים והמכתבים של האבות הישועים; האחר הוא מסה על התאולוגיה הטבעית של הסינים, שנכתב ב־1716. לייבניץ הסביר בו את ספר התמורות הסיני, את תורת הלי והצ׳י ודברים אחרים, ושפט שהדת של המזרח ביססה “דת טבעית המבוססת לא על ההתגלות אלא על השכל”. וכפי שראינו לעיל, מתוך החזון ש“שתי הציוויליזציות המזהירות ביותר של האנושות” נמצאות “בשני קצות היבשת האירו־אסייתית”, ושמשיתחילו שתי הציוויליזציות האלה בחילופים, יגיעו כל שאר הציוויליזציות שביניהן יחד לרמה גבוהה של ציוויליזציה, פעל בפועל להרחבת החילופים בין הציוויליזציות של המזרח ושל המערב.

פילוסופים רבים, לפני הנאורות ואחריה, התעניינו במחשבה המזרחית. ביניהם מונטן, מלברנש, בייל, וולף, לייבניץ, וולטר, דידרו, הלווציוס, קנה ואדם סמית…. ניקח לדוגמה את כריסטיאן וולף (1679–1754). הוא היה תלמידו של לייבניץ, הפילוסוף שהוביל אז את הרציונליזם הגרמני והשפיע רבות על קאנט. וולף חקר בשקידה את הקונפוציאניזם וגילה כבוד רב, בעיקר, לפילוסופיה האתית הקונפוציאנית. ב־1721, באוניברסיטת האלה (Halle), הסביר שהאתיקה הקונפוציאנית, המוצגת לא כהתגלות דתית אלא כביטוי טבעי של השכל, שקולה לתודעה המוסרית הנוצרית. והוא טען שהקונפוציאניזם עומד במבחן הרציונליות, וזה מראה את חשיבותה של תודעה מוסרית נטורליסטית. הנאום הזה הכעיס את המאמינים הפרוטסטנטים, והפרוטסטנטים הצליחו לבסוף לגרש את וולף מן האוניברסיטה. בסופו של דבר גורש וולף מפרוסיה. ⁴⁰³

ההיסטוריון הישועי הצרפתי דו האלד (1674–1743), פרופסור בפריז, הכיר למערב את הציוויליזציה המזרחית כשערך ופרסם באופן קבוע, במשך ארבעים שנה, מ־1703 עד 1743, את הדיווחים של האבות הישועים שנשלחו לסין. הוגי הנאורות המערבית, כמו האנציקלופדיסטים הצרפתים בהובלת וולטר ודידרו, יכלו לשאוב מן הדיווחים האלה מידע רב על המזרח.⁴⁰⁴ ב־1735 פרסם בצרפתית תיאור האימפריה של סין, והספר, שתורגם לאנגלית בשנה שלאחר מכן, התפשט בכל אירופה ועורר הד גדול. דו האלד הציג בו ושפט באופן חיובי מאוד את תולדות סין ואת כל היבטי הציוויליזציה המזרחית. בה בעת, בהשוואתה למוסדות ולתרבות המערביים, הצביע על פיגורו של המערב.

כשהוגי נאורות רבים הוקיעו ותקפו את בעיות הציוויליזציה המערבית, הם פרסמו כמה ספרים שעשו את חוזקותיה של הציוויליזציה המזרחית לטיעון, והמחשבה האירופית נשבתה בקסם המחשבה המזרחית. התכונות של הציוויליזציה המזרחית שהמערב הבחין בהן אז היו: קוסמולוגיה דאיסטית; שיטת ממשל אתית שבה הקיסר משל אחרי ששמע את דעת יועציו; הבחינות הקיסריות, שבחרו את הפקידים לא לפי המשפחה אלא לפי היכולת האישית; מסורת כלכלית שסיפקה תשתיות רבות במסים מעטים; ואי־התערבות הממשלה בפעילות הכלכלית של היחידים. בפרט, משום שהמחשבה שהוצגה אז הייתה זו של המלומדים הקונפוציאנים הסינים שהאבות הישועים בבייג׳ינג היו עמם במגע, התרכז העניין בקונפוציוס. קונפוציוס הוכתר כ“האדם הגדול ביותר שהעולם הוציא עד כה”, ואף כונה “הקדוש הפטרון של הנאורות” (the patron saint of the Enlightenment).⁴⁰⁵ הרי זה משום שקונפוציוס עשה שיטתית והציג את “פילוסופיית הטבע” שהפילוסופים המערביים של התקופה כיוונו אליה.

בסוף הרנסנס, עם הרפורמציה, הופיעה במחשבה תנועה שהדגישה את השכל ואת האוטונומיה האישית במקום הדת והמסורת הדוגמטית. בסוף המאה ה־17, אחרי הרפורמציה ועם הכניסה לנאורות, שטפו את המחשבה המערבית שינויים שכבר אי אפשר היה לבלום. בנאורות המערבית, שביקשה לשפוט הכול בשכל, החלו הפילוסופים המערביים להטיל ספק בדוגמות ובשאר התכונות של הדת המתגלה ששלטה בהם שליטה מלאה יותר מאלף שנה. בנגעלם מכך שמתוך היאחזות בדוגמות האלה כינו כפירה כל השגה קטנה והוציאו להורג את הכופרים באמצעים קיצוניים כמו המוקד, תבעו בתוקף את הסובלנות. לכן נעשתה הסובלנות (tolerance) לאחת מסיסמאות הנאורות.

הדאיזם המערבי הופיע בסוף המאה ה־17 ושלט במחשבה המערבית כמאה שנה. הדאיזם הגיע לשיאו בזמן המהפכה הצרפתית, בסוף המאה ה־18, והממשלה המהפכנית אף הכריזה על פולחן דאיסטי, פולחן הישות העליונה, כפולחן הרשמי של הרפובליקה הצרפתית. באותה תקופה נהרסו פסלי הקדושים בכנסיות, שייצגו את המונותאיזם. הדאיזם פותח בידי הוגים מערביים רבים של הנאורות, בעיקר בצרפת. ההוגים הצרפתים, ובהם וולטר, חלוץ הנאורות המערבית, הושפעו אז מאוד מן המחשבה המזרחית. הם סברו שיש בעולם רק ציוויליזציה אחת שיש לה שיטה דאיסטית, הציוויליזציה המזרחית; שהציוויליזציה המזרחית היא דאיזם הנשען לא על סמכות הכנסייה או ההתגלות, אלא על האור שהוא השכל, המצוי בכל אדם; ושלאתיקה הקונפוציאנית ערך שווה לתורה הנוצרית, אף שהיא מבוססת לא על ההתגלות אלא על השכל.⁴⁰⁶

אם בוחנים מדוע נזקק המערב לנאורות, כלומר נאורות מפני מה נזקק המערב, רואים שבמאות ה־17 וה־18 כבר הגיעה הציוויליזציה המזרחית מבחינות רבות אל שלב שאחרי הנאורות (post-enlightenment) של המערב. כפי שכבר ציטטנו, הייתה במאה ה־4 לפנה״ס הפילוסופיה של שון־דזה, שטען ש“הגשם יורד גם בלי טקס להורדת גשמים”: “מהלך השמיים הולך לפי חוק קבוע. אין הוא קיים למען מלכים חכמים כמו יאו ושון (堯舜), ואין הוא נעלם בגלל עריצים כמו ג׳יה וג׳ואו (桀紂)” (שון־דזה 17:1). המערב נזקק להשתחרר ולהתנאר מן הדוגמות הרבות ומחוסר הסובלנות של הדת, שהכו שורשים עמוקים ורחבים בציוויליזציה המערבית יותר מאלפיים שנה, אבל הציוויליזציה המזרחית כבר הייתה חופשית מן הדוגמות האלה ומחוסר הסובלנות הזה.

דת מתגלה, דת טבעית, פילוסופיית טבע

אם הקונפוציאניזם נודע במערב בנאורות, הרי זה משום ששיטת פילוסופיית הטבע המזרחית שהוא ייצג קסמה למערביים המוקפים בדת המתגלה. פילוסופיית הטבע נשענת על שיטת מחשבה שונה לגמרי מציוויליזציית האל של המערב, שכן היא מבוססת לא על הדברים שנביא מוסר, אלא על תופעות הטבע. מול “הדת המתגלה” (revealed religion), המציינת את הנצרות, מכנים המערביים את הקונפוציאניזם “דת טבעית” (natural religion). אבל המילה דת אינה ביטוי מוכר לציוויליזציה המזרחית. אל על־טבעי, נביא ומעמד הכמורה המייצג אותו הם לב הדת. ואולם לקונפוציאניזם ולדאואיזם המזרחיים אין לא אל, לא נביא ולא מעמד כמורה, ובמרכזם עומד לא האל אלא הטבע עצמו. הביטוי הנכון לקונפוציאניזם ולדאואיזם אינו דת טבעית, אלא “פילוסופיית טבע” (natural philosophy). דת טבעית היא כינוי שבמרכזו המערב, וכינוי שגוי.

פילוסופיית הטבע המזרחית קבעה את היחס בין האדם לטבע במושג הדאו. האדם פוגש את הדאו של הטבע במישרין, בלי מתווך. הדאו שייך לנסתר (不現), הקטגוריה שאי אפשר לבטאה בשפת האדם. המערב, לעומת זאת, קבע את היחס בין האדם לטבע באמצעות ישות על־טבעית הקרויה אל. מתווך, הנביא, מוסר לאדם את דבר האל. מכאן שהאל, הנגלה דרך הנביא, שייך לנגלה (示現), הקטגוריה שהאדם יכול לבטא. וסביב הנביא מתבסס מעמד כמורה נוקשה.

אחרי המאה ה־19, כשהמדע והטכניקה המכריעים של המערב ומוסדות הדמוקרטיה וכלכלת השוק שלו זרמו אל המזרח, נעשו המוסדות והנורמות המערביים לנקודת הייחוס גם במחשבה. משום שהדת מילאה את התפקיד המרכזי בציוויליזציה המערבית, הניחו ההוגים המערביים באופן טבעי שהיא ממלאת את התפקיד המרכזי גם בציוויליזציה המזרחית. לכן, במקום לשאול מדוע הגיעה הדת למלא את התפקיד המרכזי בציוויליזציה המערבית, שאלו אילו דתות היו לציוויליזציה המזרחית. כתוצאה מכך, ההוגים המערביים, בראותם שמחשבתם של קונפוציוס, של הבודהה ושל בני האלמוות היא מרכז הציוויליזציה המזרחית, ראו בהן דתות ונתנו להן את השמות קונפוציאניזם, בודהיזם ודאואיזם. והם הגיעו להסביר את ההבדלים בין הדתות של המזרח ושל המערב. אבל הקונפוציאניזם אינו דת: הוא שיטה של פילוסופיית טבע. הדת המערבית מסדירה בפירוט לא רק את היחס בין האדם לטבע, אלא גם את היחסים בין בני האדם. הציוויליזציה המערבית הגיעה לאתיקה מתגלה ונורמטיבית, שניתנה בידי האל, והציוויליזציה המזרחית לאתיקה טבעית ואמפירית.

ההוגים המערביים גילו במאות ה־17 וה־18 שהציוויליזציה המזרחית שפגשו דרך הקונפוציאניזם מבוססת על הטבע, בלי קשר לאל. ומשום שהקונפוציאניזם אימץ באופן טבעי כמות שהוא את מושג הדאו הדאואיסטי, שקבע את היחס בין האדם לטבע, הם הבינו שגם הקוסמולוגיה המזרחית, בשונה מזו של המערב, לוקחת את הטבע כרחם בדרך שבה היא תופסת את האדם ואת הטבע. ⁴⁰⁷ הרעיון שליקום שעליו נשענת פילוסופיית הטבע המזרחית יש עיקרון השונה מן האל המערבי היה מושג זר מאוד להוגים המערביים. והרעיון שהעיקרון הזה, הדאו, אינו קיים למען האדם ואינו משתנה בניסים משום שהאדם רוצה בכך, היה בעבור המערביים של התקופה מושג מהפכני מאוד. אבל במזרח, יותר מאלפיים שנה קודם לכן, כבר התקבל המושג הזה כעיקרון כללי וכיסוד הציוויליזציה המזרחית, באמצעות רעיון הדאו הדאואיסטי ורעיון הרֶן (仁, אנושיות) הקונפוציאני. שכן המערביים נשענו על האלים כבר בתקופה היוונית־רומית, ונוסף על כך החזיקו בנצרות כדת המדינה כאלף ושלוש מאות שנה ויותר.

הקיסר הרומי קונסטנטינוס אסר את רדיפת הנצרות בצו מילאנו ב־313, ואחר כך, ב־380, הכריז הקיסר תאודוסיוס על הנצרות כדת המדינה של רומא. מאז נעשה מושג האל שהנצרות דגלה בו למרכז המוחלט של דבריהם ומעשיהם של בני האדם בציוויליזציה המערבית. במשך יותר מאלף שנה חיו המערביים בעולם רוחני שבו כל מי שחשב אפילו במעט אחרת ממה שנכתב בכתבי הקודש הואשם בכפירה ונועד למוקד.

ברנסנס, מן המאה ה־14 עד המאה ה־16, נעשה הדבר להתעוררות עצומה, לתנועה להשבת האופי מידי שליטתה המחניקה של הדת. המחשבה המערבית הגיעה למצב שבו הדוגמה המבוססת על תפיסת דת של ימי הביניים לא יכלה עוד לעמוד בתוקפה כמות שהיא. המערב עבר תקופה שבה התפרשו ההומניזם של הרנסנס, הרפורמציה והפילוג בין קתולים לפרוטסטנטים, ואחר כך הדאיזם. לאחר מכן, בסוף המאה ה־18, הגיע התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית לכלול את “סעיף הממסד” (Establishment Clause). ארבע עשרה מאות שנה אחרי שהכריז על הנצרות כדת המדינה במאה ה־4, שינה המערב את העיקרון: אין לכונן דת מדינה.

בנאורות המערבית, להטיל ספק בדוגמות הדת, לבחון אותן ולהעלות תאוריות חדשות נעשה לזרם החדש של המחשבה המערבית. באופן טבעי התרחשו אז במערב דברים מעניינים רבים, שקשה לנו לדמיין כיום. בתקופה כזאת, כשהציוויליזציה המזרחית נכנסה למערב, נראו היבטיה הרבים בעיני ההוגים המערביים כרציונליים וטבעיים; הם הביעו כבוד והתפעלות, והגיעו להשוות אותה לדוגמות הבלתי רציונליות והבלתי מדעיות של המערב.

המערב הלך אחר דרך חשיבה, הרהור וחיים שבה הכול מתקיים בתוך נורמות שניתנו בהתגלות האל (או במחשבות אנושיות שבני האדם טענו שהן התגלות האל), כלומר באופן נורמטיבי. נניח שהייתה על פני האדמה ציוויליזציה אחרת, ושהציוויליזציה הזאת הייתה לא ציוויליזציה נורמטיבית המבוססת על התגלות האל, אלא ציוויליזציה טבעית או אמפירית, שהתבוננה בטבע והלכה אחר העקרונות ואחר האתיקה שגילתה בו. הציוויליזציה הזאת לא הייתה נזקקת אז לא לאלף שנות המחשבה המערבית של ימי הביניים, ולא לתהליך הנאורות המערבית של המאות ה־17 וה־18.

זרם המחשבה הזה עורר בהכרח תנועה שביקשה לתפוס את מושג האל של הדת המערבית בשכל ולא בהליכה אחר הנורמות שכתבי הקודש מציבים. זוהי בדיוק ראשית הדאיזם המערבי. במישור האתיקה המדינית, המילה דאיזם הופיעה לראשונה במערב ב־1682. רעיונה המרכזי הוא שהאל אינו מתערב בענייני האדם. משום שהמערב חי, לפני סוף המאה ה־17, תחת השפעתה המכרעת של הנצרות, שבמרכזה מושג של אל המתערב בענייני האדם, הפילוסופיה שהדאיזם העלה בסוף המאה ה־17 הייתה מהפכנית. לפני כן איש לא העז להעלות את הרעיון שהאל אינו מתערב בענייני האדם.

הדאיזם מכונה גם תפיסה טבעית של האל או דת טבעית, בכך שהוא גורס שהבורא, או האל, אינו עושה דבר המפר את השגחת הטבע. והגיעו לחשוב שהקונפוציאניזם והדאואיזם המזרחיים דומים לתפיסה הטבעית הזאת של האל, לדת הטבעית הזאת. לכן, בנאורות המערבית, קסמה מחשבת הקונפוציאניזם והדאואיזם המזרחיים מאוד להוגים המערביים, ופילוסופים לא מעטים ראו במחשבה המזרחית, בעניין הדאיזם, את הדרך שהציוויליזציה המערבית צריכה ללכת בה בעתיד.

בציוויליזציה המזרחית כבר התפתחה שיטה של פילוסופיית טבע בתקופת האביב והסתיו ובתקופת המדינות הלוחמות, אלפיים שנה לפני הנאורות המערבית. הוגי הנאורות המערבית, בגלותם שהאתיקה של הדאיזם שאליה כיוונו מתממשת בפילוסופיית הטבע המזרחית, נשבו בקסמה. בפרט, בעניין הפילוסופיה המדינית־כלכלית של המדינה, הם ראו שה“לסה־פר” כבר התממש בדאואיזם המזרחי כ“רעיון אי־העשייה”. באופן טבעי התרשמו פילוסופים מערביים רבים מן הציוויליזציה המזרחית והשתדלו לחקות אותה.