1) מדינת הלאום חותרת אל המינבּן, השלטון למען העם
בהשוואת הציוויליזציות של המזרח ושל המערב, הגורם ההיסטורי החשוב ביותר הוא כינון מדינת הלאום (nation state). המזרח הקדים את המערב באלפיים שנה בכינון מדינות הלאום. בתקופת האביב והסתיו ובתקופת המדינות הלוחמות, שנמשכה עד המאה ה־3 לפנה״ס, הופיעו במזרח מדינות לאום. המערב עבר אלפי שנים כמדינות כובשות עתיקות וכמדינות דתיות של ימי הביניים, וראה את הולדת מדינת הלאום רק אחרי הסכמי וסטפליה של 1648. ההקדמה בכינון מדינות הלאום אין פירושה שהחוכמה מתפתחת. רק כיוון הידע נקבע בכך. גם הפילוסופיה היא גיבוש של ידע, ולעולם לא עניין של חוכמה. עידן האידאולוגיות של המערב מאשש זאת.
הולדת מדינת הלאום דורשת, ברמת הציוויליזציה, מחשבה ופילוסופיה חדשות. עם הולדת מדינת הלאום מתרחש שינוי פילוסופי המכבד את פילוסופיית הטבע. ונולדת הגות המינבּן (民本思想), המעמידה את העם במרכז. בשיטה מדינית־כלכלית, פירושה של הגות המינבּן הוא האוטונומיה הכלכלית של היחיד, וזהו לבה של כלכלה מדינית מצליחה. אם יש בציוויליזציה היסודות האלה, הגות המינבּן והאוטונומיה הכלכלית, שבמרכזם פילוסופיית הטבע, הכלכלה מתפתחת; ואם לא, ההתפתחות הכלכלית בלתי אפשרית.
מתי נוצרה מדינת הלאום במזרח ובמערב? המערב משתמש במושג “מדינת לאום במובן המודרני”, כלומר “מדינת לאום דמוקרטית”. צריכה זו להיות מדינה שיש בה הדמוקרטיה שהופיעה במערב אחרי המהפכה התעשייתית. רק עם חוקה ועם שיטה של בלמים ואיזונים, כמו הפרדת הרשויות, היא ממלאת את תנאיה של מדינת לאום. במזרח, מה שחשוב הוא בעיקר ביטול השושלות המסורתיות. מציעים לראות במהפכת שינהאי של 1911 בסין, ברסטורציית מייג׳י של 1868 ביפן ובייסוד האימפריה הקוריאנית ב־1897 את הופעת מדינת הלאום. זוהי השקפה הנובעת מראיית עולם ומראיית היסטוריה שבמרכזן המערב.
אבל בשיטה זו, שבמרכזה המערב, אי אפשר להשוות בין הציוויליזציות של המזרח ושל המערב. במערב, הופעת מדינת הלאום וכינון השיטות המדיניות הדמוקרטיות התרחשו כמעט בעת ובעונה אחת, במאות ה־17 וה־18. אבל במזרח הופיעה מדינת הלאום מן המאה ה־5 עד המאה ה־3 לפנה״ס, והדמוקרטיה במאות ה־19 וה־20. במזרח התקיימה מדינת הלאום כמעט אלפיים שנה לפני הנהגת השיטות המדיניות הדמוקרטיות. כינון מדינת הלאום חשוב משום שמדינת הלאום, כדי לשרוד, חותרת בהכרח אל פילוסופיית הטבע ואל המינבּן (民本主義), השלטון למען העם.
אין מוצאים הגות מינבּן במערב לפני העת החדשה. העת העתיקה היוונית־רומית הייתה עידן המדינות הכובשות, שהעבדים היו הכרחיים להן. בשיטה המפרידה בין אזרחים לעבדים, הגות המינבּן הייתה מיותרת. ימי הביניים היו עידן המדינות הדתיות, שהלכו אחר ציוויי האל ולא אחר אלה של בני האדם וחקרו אותם; לכן גם תורת טבע אנושי נטורליסטית או הגות מינבּן היו מיותרות בהם. לכן, במערב, לפני העת החדשה, פילוסופיה מדינית־כלכלית שבמרכזה כל בני האדם שבמדינה, העם, הייתה מיותרת.
במזרח, לעומת זאת, הגות המינבּן, הנולדת כשמדינה מקבלת צורה של מדינת לאום, הקדימה את המערב באלפיים שנה.
הופעת מדינת הלאום מולידה שינוי יסודי בזרם הפילוסופי של ציוויליזציה. השינוי הזה הולך אחר שיטה של “פילוסופיית טבע” שנועדה להישרדות המדינה. מדינת הלאום מבקשת לשרוד לא בציוויי מנהיגים, כובשים או נביאים, אלא ב“מינבּן” שבמרכזו האומה. היא עוברת את התהליך שבו שיטה של פילוסופיית טבע, ולא הדת המתגלה, נעשית למרכז ניהול המדינה. ההישרדות, כלומר אינסטינקט השימור, נעשית למדיניות הראשונה של המדינה.
הופעת מדינת הלאום מחוללת שינוי מהותי בשיטת הציוויליזציה. נקודה חשובה בהשוואת הציוויליזציות של המזרח ושל המערב היא מתי הופיעה מדינת הלאום בכל אחת מהן. מתי הופיעה מדינת הלאום במזרח ובמערב? קיסינג׳ר מציין שהופעת מדינת הלאום במזרח הקדימה את המערב בכאלפיים שנה:
בסין נמשכה תקופת המדינות הלוחמות מאתיים וחמישים שנה והגיעה לקצה עם האיחוד בידי הקיסר הראשון של צ׳ין. בזמן הזה רכשו המדינות הפאודליות את עצמאותן והפכו למדינות עצמאיות. המערב חווה חוויה דומה בתקופה שמהסכמי וסטפליה של 1648 ועד מלחמת העולם השנייה: התהליך שבו נלחמו מדינות אירופה כדי לזכות בבכורה בתוך מאזן כוחות. 408
גם המדען המדיני האמריקני פוקויאמה מציין שמאות שנים של מלחמה בין מדינות משנות את צורת המדינה, ומסביר כיצד נוצרה מדינת הלאום במזרח ובמערב. בתקופת האביב והסתיו ובתקופת המדינות הלוחמות כבר עבר המזרח מאות שנים כאלה של מלחמה, ונולדו מדינות לאום. במערב, יותר מאלף שנה מאוחר יותר, נולדו מדינות לאום ריכוזיות ממצב מלחמה דומה:
בסין נוצרו מדינות הלאום בתוך המלחמות הבלתי פוסקות של תקופת האביב והסתיו ושל תקופת המדינות הלוחמות… הדבר מראה מצב מעניין מאוד בהשוואה בין המזרח למערב… בייסדו את מדינות הלאום שלו יותר מאלף שנה אחרי המזרח, מראה המערב תוצאות דומות מאוד… בסין כמו באירופה, כינון מדינות הלאום נבע מן המאמץ להתכונן למלחמה. באמצעות ההכנה למלחמה שולבו אדמותיהם של האדונים הפאודליים בהדרגה בשטחה של מדינה אחת, כוח השלטון של המדינה רוכז, ונולדו שיטות מנהל מודרניות ועצמאיות. 409
משנוצרו מדינות הלאום, נולדים הביורוקרטיה, שיטת המנהל לשלוט בהן, מחשבה מדינית־כלכלית לניהול הכלכלה הפנימית, ואתיקה מדינית של המינבּן לניהול הפוליטיקה הפנימית. במזרח, השיטה הזאת כבר הייתה קיימת בתקופת המדינות הלוחמות, לפני הספירה. במערב היא הופיעה אלפיים שנה מאוחר יותר, אחרי הסכמי וסטפליה.
אם במערב החלה מדינת הלאום אחרי הסכמי וסטפליה (1648), איזו צורת ארגון הייתה למדינות המערביות לפני כן? התקופה היוונית־רומית ידעה שיטה של מדינות כובשות. תושבי המדינות הנכבשות היו עבדים. מדינות כובשות כמו יוון ורומא היו מורכבות מן האזרחים שהרכיבו את המדינה ומן העבדים שלכדו. בספרטה היו עבדים הרבה יותר מאזרחים; באתונה היו העבדים יותר ממחצית; ברומא, כשליש. העבדים סופקו בלכידה במלחמה ובביזה, או בקנייה בשווקי העבדים. קיסר ידוע בהיסטוריה המערבית כגיבור שכבש את גאליה, אבל בכיבוש גאליה צבר עושר במכירת עבדים לאין ספור. ביום אחד שבו ניצח צבאו בקרב, הוא לכד ומכר בבת אחת חמישים אלף עבדים, והביא עושר רב לקיסר ולחייליו הלגיונרים. כיצד התייחסו לעבדים? אריסטו התייחס אליהם כך: העבד דומה לבעל החיים, שכן לעבד, כמו לבעל החיים, אין נשמה.
אצל הברברים, האישה והעבד תופסים אותה דרגה, משום שאין אצלם יסוד השולט מטבעו: הם אינם אלא קהילה של עבדים, גברים ונשים. לכן אומרים המשוררים: “צודק שהיוונים ישלטו בברברים”, כאילו ברברי ועבד הם מטבעם דבר אחד. 410
אריסטו האמין שרק לאזרחים היוונים יש נשמה, והוא הציג את הפילוסופיה הזאת ליוונים. בערי המדינה הכובשות של יוון, לנצח במלחמות ולהביא זהב, כסף, אוצרות ועבדים הייתה הדרך הטובה ביותר להגן על כלכלת המדינה ולהגדיל אותה. גם רומא הייתה שיטה של מדינות כובשות. במדינה כובשת המבוססת על העבדות לא היה מקום לתורה של כלכלה מדינית הפונה לכל בני האדם.
אחרי התקופה היוונית־רומית היה המערב, במשך יותר מאלף שנות ימי הביניים, מדינה דתית. משום שהאפיפיורות הרומית החזיקה בכוח המוחלט, הדת שבמרכזה האל, או האפיפיורות, הייתה במרכז.411 משום שהאדונים המקומיים והמלכים הפעילו רק סמכויות מוגבלות, לא יכלה להיוולד מחשבה מדינית־כלכלית הפונה לעם כולו בתוך מדינת לאום. בימי הביניים התקיימו במערב הכנסייה והמדינה זו לצד זו, אבל הכנסייה גברה בשיטת ניהול המדינה. האסכטולוגיה של הדת המתגלה, במיוחד, מילאה תפקיד גדול.
עד המאה ה־16 הייתה תולדות הנצרות המערבית, במילה אחת, תולדות של המתנה: תולדותיהם היו המתנה לשאלה מתי יבוא קץ ההיסטוריה האנושית, והמתנה בעוד הקץ הזה נדחה שוב ושוב. אף שצורותיה המדויקות של ההמתנה השתנו לפי הנסיבות, ההמתנה לקץ נשארה תמיד אותה המתנה. 412 … לותר אמר לעתים קרובות שהקץ יבוא בתוך שנים ספורות, והעיר שייתכן שיהיה זה כבר השנה. והוא אמר לעתים קרובות שהאל יקדים את מועד הקץ למען הנבחרים, והסביר כי “במהלך הזמן, מאה השנים הבאות יצטמצמו לעשר”. 413
לכן רק אחרי הסכמי וסטפליה יכלו המדינות לראשונה להיפרד מן הדת ולהתקיים כשיטות מדיניות. מדינות לאום, שאינן מדינות כובשות ואינן מדינות דתיות, נולדו לראשונה במערב.
המושג “כנסיך כן הדת” הוא נוסחה התומכת בריבונותו של ראש המדינה. פירושו שתהא תפיסתו הדתית של השליט אשר תהא, המדינה עומדת מעל הדת בשטח שהוא שולט בו. אבל המושג הזה נעשה אפשרי רק לקראת סוף מלחמת שלושים השנים. הוא נעשה אפשרי משום שהגרמנים, בכינון השלום, יכלו לקבוע את העיקרון שלפיו אין עוד לדת שום סמכות להפעיל בשאלות המלחמה והשלום. 414
עם הופעת מדינת הלאום הגיעה המדינה במערב סוף סוף לחשוב על עתידה בשכל, ולא בשיפוטים דתיים של טוב ורע, כדי לשרוד. שיטה פילוסופית כזאת נעשית עצמאית משיטת הציווי הדדוקטיבית של הכובשים או של הדת המתגלה. מדינות הלאום עוזבות אז באופן טבעי את שיטת הציווי הדדוקטיבית והולכות אחר השיטה האינדוקטיבית של פילוסופיית הטבע, שאין להן ברירה אלא לגלותה בעצמן.
הרעיון שמה שעתיד לבוא אינו בלתי נמנע מגביל מיד את הסמכות שהדת הייתה מפעילה באופן טבעי. מושג יום הדין מתיר רק תנאי אחד בבחירה בין הטוב לרע. אבל איש המדינה, למען עתיד המדינה, צריך לשפוט שיפוט מוסרי, ולא דתי, בבחרו לא בין הטוב לרע, אלא בין הרע מכול לרע במיעוטו. מבחינה זו ראה רישלייה בראיית הנולד את הדבר החשוב ביותר בניהול המדינה: שכן רק בראיית הנולד יכול איש המדינה להימנע מן הרעות המאיימות על המדינה. משהחלה הרעה, נעשה קשה יותר ויותר להימנע ממנה. 415
במזרח כמו במערב, הכלכלה המדינית של שיטה של פילוסופיית טבע חותרת אל ה“מינבּן”. למען הישרדות המדינה, אי אפשר אחרת. כיצד נולדת הגות המינבּן? הגות המינבּן, שהופיעה עם מדינות הלאום שנוצרו בתקופת האביב והסתיו ובתקופת המדינות הלוחמות, נעשית ליסוד החשוב ביותר בהישרדות המדינה, שכן רק באמצעות המינבּן יכולה מדינת לאום לשרוד. הגות המינבּן היא הרעיון שהעם הוא החשוב ביותר למדינה, ולא הנהגתו של מנהיג כובש או של הדת המתגלה. מתקופת האביב והסתיו ותקופת המדינות הלוחמות ואילך נכתבה הגות המינבּן בנוסחאות רבות: למען העם (爲民), להגן על העם (保民), לרעות את העם (牧民), לאהוב את העם (愛民). מנציוס כבר הציג את מהות הגות המינבּן במאה ה־4 לפנה״ס: “העם הוא היקר מכול, מזבחות המדינה באים אחריו, והשליט הוא הקל מכול” (מנציוס, “ג׳ין שין, חלק שני”). מנציוס הוא אחד הפילוסופים שהעמידו באופן פעיל בחזית את חשיבות העם. הסיבה פשוטה: הגות המינבּן הייתה נחוצה ל“הישרדות” המדינה והעם. עוד לפני מנציוס, כבר הופיע המינבּן כנושא מרכזי של פילוסופיית הטבע המזרחית אצל קונפוציוס ובדאו דה ג׳ינג.
במערב, הגות המינבּן השתרשה מבחינה פילוסופית רק אחרי שההוגה הצרפתי רוסו דגל בה ראשון, במאה ה־18. לפני כן נמשכו אלפי שנים “עידן הכיבוש” היווני־רומי ו“עידן הסמכות הכנסייתית” של ימי הביניים, והמינבּן לא יכול היה להיוולד במערב. רק במאה ה־17 נולדו במערב מדינות לאום שנזקקו למינבּן, והמוסדות והדגמים של הדמוקרטיה, המחליפה את המנהיגים בדרך דמוקרטית, התפשטו בארצות המערב במאה ה־19. גם המזרח ייבא את המוסדות והדגמים האלה והסתגל אליהם. בתהליך הזה מילאה הגות המינבּן שכבר הייתה בידי המזרח תפקיד חשוב. כשספג המזרח את המוסדות הדמוקרטיים של המערב, הגות המינבּן המזרחית כבר הייתה קיימת בציוויליזציה שלו. “התרבות היא האם, המוסדות הם ילדיה.” בלי התרבות, המוסדות אינם נקלטים.
מחשבתו של רוסו שבמרכזה העם הייתה ראייה חדשה לגמרי במערב. מי שהתרשם ממנה עמוקות היה הפילוסוף הגרמני קאנט. קאנט השאיר בכתב שעד שקרא את רוסו לא ידע את חשיבותו של “העם” (people). ההוגים המערביים שלפני קאנט חיו יותר מאלפיים שנה בשיטת ציוויליזציה מערבית שהעריכה את המנהיגים הכובשים של עידן הכיבוש או את המנהיגים הדתיים של עידן הסמכות הכנסייתית. אבל אחרי הסכמי וסטפליה של 1648 השתנו גבולות המחשבה האתית־מדינית במערב. רק אחרי הופעת מדינת הלאום נעשה “העם” כולו לראשונה נחוץ להישרדות המדינה במערב, והופיעו הוגים שדגלו בכך.
הגות המינבּן לא התפתחה משום שהיא אידאולוגיה או מושג פילוסופי שהמדינה או הדמוקרטיה מעריכות באופן טבעי: היא נולדה מעצמה במסגרת כינון מדינת הלאום. כשנמשכת תקופה שבה המלחמה משתוללת, כדי שכולם ישרדו במדינה, לא המנהיגים או האצילים, אלא העם כולו צריך להתאמץ להגן על המדינה. המסקנה הזאת באה לא מן הפילוסופיה או מן האידאולוגיה, אלא מאינסטינקט השימור של הטבע האנושי. מן הצורך הזה נולדת סוף סוף שיטה של פילוסופיית טבע.
המינבּן מול הדמוקרטיה
“המזרח כונן את מדינות הלאום שלו אלפיים שנה לפני המערב”: פירוש הדבר שהולדת ה“מינבּן”, הבאה בהכרח בעקבות כינון מדינת הלאום, הקדימה במזרח את המערב באלפיים שנה. לומר שהמינבּן בא מוקדם יותר אין פירושו ששיטת ה“דמוקרטיה” באה במזרח מוקדם יותר מאשר במערב. הדמוקרטיה כוללת את “ההחלפה בדרכי שלום של המנהיגים” באמצעות החוק והמוסדות. בפרט, עיגון ההחלפה בדרכי שלום של המנהיגים בחוקה ושילוב המטרה הזאת בשיטה מדינית המשקפת בלמים ואיזונים נעשו במערב במאות ה־17 וה־18. אלה התפתחויות שהמינבּן המזרחי לא מימש; את כל אלה למדו מן המערב.
בהשוואה בין המזרח למערב, יש לקשור את הולדת “פילוסופיית הטבע”, “המינבּן” ו“השיטה המדינית־כלכלית” התומכת בהם לא להופעת הדמוקרטיה, אלא להופעת “מדינת הלאום”. המינבּן הוא רעיון מדיני־כלכלי שהתפתח מוקדם במזרח. פירושו שהעם הוא יסוד המדינה. במאה ה־4 לפנה״ס דגל מנציוס בתורה של החלפת שושלת, תורת החלפת המנדט (易姓革命): זוהי הפילוסופיה של המינבּן שלפיה “העם הוא היקר מכול, מזבחות המדינה באים אחריו, והשליט הוא הקל מכול”. זוהי הופעת הגות המינבּן המזרחית אלפיים שנה לפני תורת זכותם האלוהית של המלכים, שהמערב דגל בה עד תקופת המלוכה האבסולוטית במאה ה־17. הרעיון שהעם יקר והשליט קל (民貴君輕) הוא שיטה פילוסופית שלפיה רק בכיבוד העם ובדאגה לחייו מתפתחת הכלכלה המדינית ונשמרת המדינה ומשגשגת כראוי.
עוד לפני מנציוס מציג ספר המסמכים את הרעיון שהעם לבדו הוא שורש המדינה (民惟邦本): העם הוא יסוד המדינה, ורק אם העם בטוח הארץ שקטה. הרעיון שלב העם הוא לב השמיים פירושו שהארץ יציבה רק אם המנהיג אינו הולך נגד רצון העם ומטה אוזן לקולו. הרעיון שהעם לבדו הוא שורש המדינה בא כתורה שהורישה “שירת חמשת הבנים” (五子之歌) של שושלת שיה, בסביבות המאה ה־20 לפנה״ס, ונראה שנקבע בסביבות המאה ה־10 לפנה״ס, בראשית שושלת ג׳ואו. לכן להגות מינבּן כמו 民惟邦本 ו־民貴君輕 כבר היו שורשים ארוכים בציוויליזציה הסינית לפני הופעת מדינות הלאום בתקופת המדינות הלוחמות.
מנציוס במיוחד, בתוך המלחמות הבלתי פוסקות של תקופת המדינות הלוחמות, הלך צעד אחד רחוק יותר מן הרעיון שהעם לבדו הוא שורש המדינה, ופיתח אותו לרעיון שהעם יקר והשליט קל, בדגלו בהחלפת המנדט: אפשר להחליף מנהיג חסר יכולת. אבל עד המאה ה־19 לא יכול היה המזרח לצאת מן המוסד ומן ההרגל של שלטון לכל החיים, שבו המנהיג נשאר מנהיג עד מותו. כשהופיע מנהיג חסר יכולת, השאלה האתית לא יכלה אלא להישאר: האם להמשיך לשרת אותו, או להחליפו? הדמוקרטיה המערבית היא שכוננה, על השלטון לכל החיים הזה שנמשך יותר מאלפיים שנה, את המוסד המהפכני של החלפת המנהיגים בדרכי שלום. המהפכה המהוללת באנגליה והמהפכה הצרפתית, במאות ה־17 וה־18, היו ההזדמנויות לכינון הדמוקרטיה במערב.
מימוש הדמוקרטיה נולד בתוך השיטה הפילוסופית המערבית המבוססת על הנגלה. יש הסבורים שבין ההוגים המערביים, במאבק הכוח בין הסמכות הכנסייתית ששלטה באלף שנות ימי הביניים לבין כוח המלוכה המתהווה, הופנתה תשומת הלב לשיטה של “בלמים ואיזונים”, וכך הונחו היסודות להתפתחות הדמוקרטיה. אפשר לראות ברעיון שאפשר “לממש את האידאל”, לשנות מן היסוד את העולם שהאדם חי בו, את מה שאפשר, במחשבה המערבית של הנגלה, את הולדת הדמוקרטיה. במחשבה המזרחית של הנסתר, אפשר לומר שיש צד מציאותי מדי מכדי לחולל את הטרנספורמציה המהפכנית של המינבּן לדמוקרטיה. העובדה שהדמוקרטיה התפתחה במערב יכולה להיראות כהבדל בין המחשבה המזרחית המבוססת על האתיקה לבין המחשבה הציוויליזציונית המערבית המבוססת על החוק. ואכן, החלפת המנהיגים בדרכי שלום במזרח נעשתה אפשרית רק אחרי המאה ה־19, משיובאו מוסדות המבוססים על הפילוסופיה הדמוקרטית של המערב.
כשמשווים כך את נקודת המוצא של המינבּן המזרחי לזו של המינבּן המערבי שלפני הדמוקרטיה, אנו מבינים את הפער הנוצר בהכרח בהשוואת הציוויליזציות של המזרח ושל המערב.
בהשוואת הציוויליזציות של המזרח ושל המערב, בהתחשב בהופעת מדינת הלאום, אנו מציבים מרווח של אלפיים שנה בין ההוגים של המזרח ושל המערב. בהשוואה זו, ההקבלות בין מושגים או הוגים, כמו הדאואיזם מול הדאיזם, הקונפוציאניזם מול פילוסופיית הטבע, רעיון אי־העשייה (וּוּ וֵויי, 無爲) מול הלסה־פר, האן פיי־דזה מול מקיאוולי, ואמנות המלחמה של סון־דזה מול על המלחמה של קלאוזביץ, מראות פער של אלפיים שנה. הדאואיזם, הקונפוציאניזם, רעיון אי־העשייה, האן פיי־דזה וסון־דזה הם כולם דמויות מלפני הספירה, או מחשבות שהתגבשו באותה תקופה. הדמויות או המחשבות המערביות המקבילות להן כוללות את הדאיזם, את פילוסופיית הטבע, את הלסה־פר, את מקיאוולי ואת קלאוזביץ, כולם מחשבות או אישים שהופיעו במערב של ראשית העת החדשה. כולם הולכים לא אחר שיטת הדת המתגלה, אלא אחר זו של פילוסופיית הטבע. רק עם הופעתם נעשית אפשרית ההשוואה בין המחשבות והדמויות של שיטות פילוסופיית הטבע של המזרח ושל המערב.
במזרח, מושג מדינת הלאום טבעי כל כך שאין צורך לחשוב עליו מחדש. המזרח, שחי במדינות לאום מזה אלפי שנים, אינו רגיל לסוגים אחרים של מדינות. אבל מדינת הלאום היא מושג חשוב שהמערב החל להכיר רק בראשית העת החדשה. שכן אפשר לאפיין את המערב במדינות כובשות בתקופה היוונית־רומית ובמדינות דתיות בימי הביניים, והוא כונן מדינות לאום רק בראשית העת החדשה. המדינות הכובשות של העת העתיקה היוונית־רומית היו מדינות שבהן חיו יחד עמים רבים, העשויים מאזרחים ומעבדים מכל הסוגים. במשך יותר מאלף שנות ימי הביניים חילק המערב את המדינות לפי הדת; לכן זו הייתה צורה שבה חיו עמים רבים יחד בתוך מדינה.
האפיפיור ברומא היה מעורב עמוקות בניהול המדינות הנוצריות, ובתקופת הרפורמציה התכוננו המדינות כשהן מחולקות לקתוליות ולפרוטסטנטיות. במדינה קתולית חיו יחד עמים רבים בני האמונה הקתולית, והפרוטסטנטים לא יכלו לחיות בה. כך גם, במדינה פרוטסטנטית חיו עמים רבים בני האמונה הפרוטסטנטית, והקתולים לא יכלו לחיות בה. דרך המלחמות הארוכות בין פרוטסטנטים לקתולים במאה ה־17, הולידה הצורה הזאת לבסוף, כדי לשרוד, מדינות שבמרכזן האומה ושאינן תלויות בדת. כלומר, בתוך מדינה אחת הגיעו לחיות יחד בני אותה אומה, בני האמונה הקתולית או הפרוטסטנטית. סוף סוף, אחרי מאות שנים של מלחמה, הופיעה מדינת הלאום ונולדה שיטה חדשה של ניהול המדינה. כאן ביסס המערב סוף סוף את פילוסופיית הטבע ושיטה של פילוסופיה מדינית־כלכלית של המינבּן.
כינון מדינות הלאום במערב התרחש במאה ה־17. הופיעו הוגים שתבעו פילוסופיית טבע. בייקון, שהדגיש במערב את פילוסופיית הטבע ואת האמפיריציזם, היה בן התקופה הזאת: “האדם, משרתו ומפרשו של הטבע, פועל ומבין רק במידה שצפה, בעובדות או במחשבה, בסדר הטבע; מעבר לכך אינו יודע דבר ואינו יכול דבר.” אחרי בייקון הלך שפינוזה צעד אחד רחוק יותר בהגנה על פילוסופיית הטבע, כשהכריז שהאל והטבע הם אחד: “אי אפשר שהאדם לא יהיה חלק מן הטבע… כוחו של האל, של הטבע, מקיים את קיום האדם.” הצרפתי קנה והאנגלי אדם סמית, שתבעו כלכלה מדינית של לסה־פר, באו אחריהם: “הניחו לעשות, הניחו לעבור, העולם הולך מעצמו” נעשה לפילוסופיה שלהם. הם שאבו השראה מרעיון אי־העשייה של פילוסופיית הטבע המזרחית.
2) הכלכלה המדינית של המינבּן במזרח: גואן־דזה, שון־דזה, האן פיי־דזה, סה־מא צ׳יין ודאו דה ג׳ינג
מדינת הלאום נשענת באופן טבעי, כדי לשרוד, על פילוסופיה מדינית־כלכלית של המינבּן. הפילוסופיה המדינית־כלכלית לא הייתה קיימת בציוויליזציה המערבית לפני המאות ה־17 וה־18, שכן לא היו מדינות לאום בעידן הכיבוש היווני־רומי ולא בימי הביניים שבמרכזם הדת. ההוגים המערביים שלפני העת החדשה, משלא היו מדינות לאום, לא נזקקו לחשוב על המחשבה המדינית־כלכלית הנולדת במדינות הלאום. רק במאה ה־17 נולדו מדינות לאום במערב, ועל בסיס זה נולדה בצרפת, במאה ה־18, המחשבה המדינית־כלכלית המכונה פיזיוקרטיה. אחר כך התבלט האנגלי אדם סמית כהוגה המדיני־כלכלי של המערב.
אפלטון ואריסטו, ביוון, הציגו תאוריות ופילוסופיות בכל התחומים, אבל כמעט אין מוצאים אצלם עקבות של מחשבה מדינית־כלכלית. משום שחיו בציוויליזציה של עידן הכיבוש, “המחשבה המדינית־כלכלית” שהגו הצטמצמה בכמה השקפות על השאלה האתית־מדינית אילו נכסים צריכים להיות לאדם בחברה. הם לא נזקקו להתעניין בכלכלה מדינית הפונה לכל אנשי המדינה או הפוליס, כלומר ל“עם”.
אבל בתוך מדינת הלאום, כדי לשרוד, העניין בכל “העם” של המדינה נעשה לעיקר. הדרך להעמיד את העם לשירות הפעילות הכלכלית נעשית למטרה מכרעת של עוצמת המדינה ושל הישרדותה. זו בדיוק הסיבה שהגות המינבּן צריכה להופיע. כתוצאה מכך החלה לראשונה להיוולד מחשבה מדינית־כלכלית על בסיס הגות המינבּן. בתקופת המדינות הלוחמות, מן המאה ה־6 עד המאה ה־3 לפנה״ס, החלו ההוגים המזרחיים להציג מחשבה מדינית־כלכלית. בעבורם, הצעד הראשון, החשוב ביותר, היה לגבש את תפיסת הטבע האנושי העומדת ביסוד המחשבה המדינית־כלכלית: לגבש את הטבע האנושי על בסיס פילוסופיית הטבע. על בסיס זה גיבשו בהדרגה את לב הפילוסופיה המדינית־כלכלית. נבחן את גואן־דזה (管子), את שון־דזה (荀子), את האן פיי־דזה (韓非子), את רשומות ההיסטוריון (史記) של סה־מא צ׳יין ואת דאו דה ג׳ינג (道德經) של לאו־דזה.
גואן־דזה (管子, ספר שנכתב בתקופת האביב והסתיו ובתקופת המדינות הלוחמות). גואן ג׳ונג (管仲) היה אישיות מתקופת האביב והסתיו, לפני המדינות הלוחמות, תקופה שבה עברה השיטה הפאודלית למדינות לאום. הוא איש המדינה שמשל למעשה במדינת צ׳י ארבעים שנה, מ־685 עד 645 לפנה״ס. הספר המציג את הפילוסופיה של האנשים הרבים שחלקו עמו פילוסופיה דומה הוא גואן־דזה (管子). ראוי למנותו כספר הראשון של כלכלה מדינית, במזרח כמו במערב. נראה שגואן־דזה התחיל בתקופת האביב והסתיו, השפיע רבות על ההוגים המתחרים של מאה האסכולות בתקופת המדינות הלוחמות, ונערך וסודר בתקופת המדינות הלוחמות. בין הפילוסופיות הכתובות בגואן־דזה יש רעיונות רבים של מדיניות כלכלית כלפי כל העם שבמדינה. המינבּן המזרחי שונה מן הדמוקרטיה המערבית. הדמוקרטיה המערבית מבטאת חזון או אידאל שהאדם חייב להשיג בכל מחיר. המינבּן המזרחי אינו מחשבה אידאולוגית שכל ארץ או כל יחיד צריכים להילחם עליה. יש לו דווקא מטרה מציאותית מאוד: שהמדינה והיחיד ישרדו בתקופת המדינות הלוחמות. כלומר, יש לו המטרה המציאותית מאוד של “שימור העצמי”. הוא נשען על ריאליזם יסודי: אפשר לשרוד בתקופת המדינות הלוחמות רק בהגדלת העוצמה הלאומית, ולשם כך יש לראות בעם כולו את הגורם החשוב ביותר במדינה ולגייס אותו. המינבּן נעשה ליסוד פילוסופיית ההישרדות של מדינת הלאום.
כשהמדינה עשירה, באים אנשים מרחוק. כשהאדמה פתוחה לעיבוד לכל בלי הבחנה, אנשים מתיישבים. כשהאסמים מלאים ויש לעם מה לאכול, הוא נעשה מתון וצנוע. כשהלבוש והמזון מספיקים, העם יודע כבוד ובושה. (גואן־דזה 1:1) 416
הגות המינבּן הזאת מתחברת לרעיון אי־העשייה. הפילוסופיה של המנהיג המחבק את בני האדם בלי הבחנה צריכה למצוא את יסודה ברעיון אי־העשייה, ההולך אחר הפילוסופיה של הטבע.
אל תאמרו: “אינכם ממשפחתנו.” מי ששומעים זאת לא יקשיבו עוד לדבריכם. אל תאמרו: “אינכם מן המחוז שלנו.” מי ששומעים זאת לא יצייתו עוד לפקודותיכם. אל תאמרו: “אינכם מארצנו.” מי ששומעים זאת לא ילכו עוד אחריכם. נהגו כמו הארץ. נהגו כמו השמיים. הארץ והשמיים אינם מבדילים איש ואינם מעדיפים איש. נהגו כמו השמש. זהו כלל ההתנהגות של המנהיג האמיתי. (גואן־דזה 1:5)
גואן־דזה הגדיל מאוד את עושרה של מדינת צ׳י כשעשה את הפצת המלח והברזל למונופול ממלכתי. והוא השתמש בכך כדי לבסס מדיניות כלכלית המווסתת את כמות הכסף לפי היקף התבואות ושאר הסחורות שבמחזור. נראה שזהו המקרה הראשון של מדיניות מוניטרית שהופעלה באופן שיטתי לניהול העושר הלאומי.417 כשמחיר התבואות קרס, הנפיק גואן־דזה כסף כדי לקנות תבואה ולהעלות את המחיר; כשמחיר התבואות זינק, מכר תבואה כדי לייצב את המחירים. בשעת חירום, רעב או מלחמה, הבטיח את ההכנסות בהנפקת כסף נוסף או במכירת סחורות. הוא השתמש בזהב ובכסף של צ׳י כדי לקנות ולמכור את התוצרת המקומית של צ׳י ושל שכנותיה, ומיקסם את רווחה של צ׳י. גואן ג׳ונג נקט מדיניות הקושרת בין המדיניות התקציבית למדיניות המוניטרית, כשגבה ושילם את כל המסים ואת עלות העבודות הציבוריות בכסף ולא בעין. הדבר מוסבר בפרקים “הקל והכבד” (輕重) של גואן־דזה. לשאלת הדוכס חואן, “האם אפשר לייצב את מחירי כל אשר תחת השמיים?”, השיב גואן ג׳ונג באמנות הקל והכבד. אמנות הקל והכבד (輕重之術) היא העיקרון של כלכלת השוק שלפיו, כשהסחורות מרובות, המחירים יורדים, וכשהן מתמעטות, המחירים עולים; פירושה החתירה לניהול טוב של כספי המדינה (理財) תוך שימוש בכסף בהקשר כלכלי זה.418 על בסיס זה עשה גואן ג׳ונג את הדוכס חואן (桓公) של צ׳י לראשון מבין חמשת ההגמונים של תקופת האביב והסתיו.419
שון־דזה (荀子, ראשית המאה ה־3 לפנה״ס), בפרק 10 של ספרו, “להעשיר את המדינה” (富國), מסביר כיצד לנהל את כלכלת המדינה, במידה מסוימת כמו עושר העמים (國富論) של אדם סמית במאה ה־18. ב“להעשיר את המדינה” מסביר שון־דזה שאם העם אינו מתעשר, אי אפשר לגבות ממנו מסים, ושאם אין מגינים על העם, אי אפשר להעבידו.
לעשות את כלכלת המדינה לבריאה פירושו לעשות את הוצאות המדינה לחסכניות, להעשיר את העם ולשמור היטב על העודף. לעשות את הוצאות המדינה לחסכניות פירושו לצמצם את תקציבה, ובניהול טוב של המדינה אפשר להעשיר את העם. כשהעם מתעשר, יש לכספי המדינה מרווח. 420
ונקודה מעניינת במיוחד היא שמושג “היד הנעלמה”, שאדם סמית עשה אותו למפורסם, הוסבר באופן דומה בידי שון־דזה אלפיים שנה קודם לכן: גם אם כל אחד אינו מייצר את הדברים לעצמו, התוצרים תורמים בסופו של דבר לטובת כולם. המעניין הוא שאדם סמית העלה את התורה המערבית שלפיה, באמצעות היד הנעלמה, “האינטרס הפרטי יוצר את טובת הכלל”, ואילו שון־דזה מסביר שבאמצעות “המחזור”, “מאמצו של כל אחד” מפיק “טובה שכולם משתמשים בה”:
באמצעות המחזור הטבעי מגיעים בני האדם להשתמש בסחורות רבות מן הארץ ומחוצה לה בלי לייצרן בעצמם. היושבים לחוף הים משתמשים בכלי עץ, והיושבים בהרים צורכים את תוצרת הים. האיכרים, בלי לעבד בעצמם את העץ או את החמר, משתמשים בחפצים שעושים הנגרים והבנאים. כך גם, בעלי המלאכה והעוסקים במסחר נהנים מן התבואות הרבות שהאיכרים מגדלים בלי לגדלן בעצמם בשדות (שון־דזה 9:12)
שון־דזה סבור שבאמצעות המחזור מגיע כל אחד להשתמש בסחורות שכולם נהנים מהן, ובכך הוא מביע השקפה השונה מזו של אדם סמית. אדם סמית, במערב, מביע את הרעיון שטובת הכלל נולדת מעצמה מן האינטרס הפרטי, אבל שון־דזה מדגיש את חשיבות המחזור. הוא ראה במחזור את יוצר טובת הכלל. אבל שון־דזה מביע את הרעיון שגם המחזור עלול להיפגע בידי החמדנות האישית.
הטבע והרגשות האנושיים, כשמניחים להם לעצמם, מולידים אי־סדר ואלימות; את הטבע והרגשות האנושיים אפשר לנהל באמצעות האתיקה. יש ללכת אחר מורים טובים ואחר עקרונות טובים. (שון־דזה 23:1)
הוא סבור שאם מניחים לאינטרס הפרטי לעצמו, לפי הטבע האנושי, טובת הכלל נפגעת. לכן הוא מגיע לטעון שלמען טובת הכלל יש לנהל את הטבע האנושי באמצעות החוק והאתיקה.
האן פיי־דזה (韓非子, סוף המאה ה־3 לפנה״ס) מציג בספרו, האן פיי־דזה, את הפילוסופיה שלו על המחשבה המדינית־כלכלית. הפילוסופיה שלו של ההבחנה בין טובת הכלל לאינטרס הפרטי בולטת במיוחד: “בעת העתיקה, כשצ׳אנג־ג׳יה יצר את הסימנים, שרטט עיגול וקרא לו פרטי, ואת מה שמחוץ לעיגול קרא ציבורי. כבר אז ידעו שהפרטי והציבורי מתנגשים.” הדבר ייבחן בפירוט בפרק הבא, תחת הכותרת “התכנסות האינטרס הפרטי וטובת הכלל במערב מול התנגשותם במזרח”.
השרים מבקשים את טובת הכלל ולא את האינטרס הפרטי כשהשליט נבון ובעל יכולת. השרים נאחזים באינטרס הפרטי במקום לבקש את טובת הכלל כשהשליט מוגבל וחסר יכולת. (האן פיי־דזה 19, “שה שיה”)
התפיסה של האן פיי־דזה בדבר התנגשות האינטרס הפרטי וטובת הכלל מתחברת לפילוסופיה שלו שלפיה, בעבור המנהיג המנהל את המדינה, השוּ־ג׳ה (術治), השלטון באמנות המדינית, הוא אחד היסודות העיקריים:
החוקים והצעדים המנהליים הם האמצעי לבטל את הדרכים שבהן השרים מבקשים את האינטרס הפרטי שלהם. כשהחוק והצעדים המנהליים מצליחים, הרדיפה אחר האינטרס הפרטי נעלמת. האינטרס הפרטי הוא החוט המוביל להפרת החוק… אם השליט מעסיק את שריו לפי טעמו האישי, השרים מתמסרים לא לטובת הכלל, אלא לסיפוק טעמו של השליט (האן פיי־דזה 45:6)
האן פיי מסביר שהדרך הטובה ביותר להישרדות המדינה היא שהעם יגדיל, במאמציו שלו, את עושר המדינה. הוא מסביר, כנקודת המוצא של הפילוסופיה המדינית־כלכלית שלו, שכל מאמץ אנושי מבקש את הרווח האישי, ושמדיניות המדינה צריכה לקחת זאת כבסיס:
כשבעל החווה שוכר פועלים לבראות את אדמתו ולזרוע, ונותן להם מזון וכסף, אין זה משום שהוא אוהב את פועליו, אלא משום שנתינה נדיבה של מזון וכסף גורמת לפועלים לעבוד היטב. כשהפועלים עושים כמיטב יכולתם לבראות את האדמה ולזרוע, אין זה משום שהם אוהבים את בעל החווה, אלא משום שאם יעבדו קשה, ישלמו להם מזון טוב וכסף… בסופו של דבר, כל אדם לוקח כבסיס את העבודה למען עצמו. 421
בנסיבות האלה, הוא מדגיש, על המדינה להבטיח את שוויון ההזדמנויות ואסור לה לחתור לשוויון התוצאות:
אם יחידים עניים, הרי זה ביסודו של דבר משום שהם עצלים או מבזבזים בלי חשבון. ולהפך, אם יחידים חיים ברווחה, הרי זה ביסודו של דבר משום שהם עובדים קשה וחוסכים. אם השליט לוקח מן החיים ברווחה כדי לתת לעניים, הרי זה כאילו לקח מן העובדים קשה והחוסכים כדי לתת לעצלים ולמבזבזים בלי חשבון. התוצאה תהיה אז שבני האדם ישיגו את מה שהם רוצים בלי לעבוד קשה ובלי לחסוך. (האן פיי־דזה 50:3)
על יסוד התפיסה של התנגשות טובת הכלל והאינטרס הפרטי, קובע האן פיי שהגנה על טובת הכלל היא מטרת המדינה והמנהיג. משום שהאן פיי חי בסוף תקופת המדינות הלוחמות, כבר הייתה ביורוקרטיה קיימת בתוך מדינת הלאום. הוא מסביר כיצד המנהיג והשרים מבקשים את האינטרסים שלהם בתוך הביורוקרטיה. הוא מלמד בדיוק את עיקר השוּ־ג׳ה (術治).
רשומות ההיסטוריון (史記, בסביבות 91 לפנה״ס) הוא ספר ההיסטוריה שכתב סה־מא צ׳יין, ואפשר להשוותו לספרו של הרודוטוס, ההיסטוריון הראשון של המערב. הביוגרפיות (列傳) של הרשומות במיוחד דומות מאוד לחיי אישים של פלוטרכוס, כסיפורי חייהם של גיבורי זמנם במזרח ובמערב. אבל הרשומות מכילות מחשבה מדינית־כלכלית שאין מוצאים בשום מקום אצל הרודוטוס או בחיי אישים של פלוטרכוס. בימי סה־מא צ׳יין כבר הושלם כינון מדינות הלאום במזרח, והמחשבה המדינית־כלכלית נעשתה בניהול המדינה לגורם חשוב לא פחות מן המלחמה.
פרק 69 של הביוגרפיות ברשומות נקרא “ביוגרפיות של הסוחרים שהתעשרו” (貨殖列傳). 貨 פירושו העושר ו־殖 ההגדלה. כלומר, הוא מספר מדוע העושר חשוב, את הדרכים להגדילו ולהתעשר, וכיצד השתמשו בו. מוצאים בו את ראייתו החודרת של סה־מא צ׳יין בטבע האנושי, המסבירה את המחשבה המדינית־כלכלית. הוא קובע שבטבע האנושי, הרווח והעושר הם הסיבות היסודיות המניעות את האדם:
אם כל בני האדם שתחת השמיים נוהרים בשמחה, הרי זה כולו בחיפוש אחר רווח;
אם כל בני האדם שתחת השמיים מתפזרים כחומה המתמוטטת, הרי זה כולו כדי לרדוף אחר הרווח. (רשומות ההיסטוריון 129:2)
סה־מא צ׳יין, בבחנו את ההיסטוריה ואת תנועות הלב האנושי, תופס שהכוח המניע את האדם נשלט בסופו של דבר בידי האינטרס שלו. הוא סבר שהמצב שבו הפקידים, אם אין גורמים להם לעבוד למען טובת הכלל, מבקשים את האינטרס הפרטי שלהם, נובע מאותו טבע אנושי שגורם לאנשים הפשוטים לבקש את הרווח.
ככלל, כשעושרו של אחר גדול פי עשרה משלך, משמיצים אותו; פי מאה, ירֵאים ממנו; פי אלף, עושים את עבודתו; פי עשרת אלפים, נעשים לעבדו. זהו חוק כל הדברים. (רשומות ההיסטוריון 129:29)
הפקידים מסלפים את הפקודות המנהליות, גונבים חותמות ומשתמשים בהן ומבצעים פשעים, ומטרתם לסחוט כסף. איכרים, בעלי מלאכה, סוחרים ורועים משתדלים כולם להרוויח יותר כסף בעשותם את עבודתם. בסופו של דבר, כל אחד משתדל מדי יום להשתמש ביכולתו ובמיומנותו כדי להפיק עוד מעט רווח כספי. (רשומות ההיסטוריון 129:27)
משום שכזה הוא הטבע האנושי, מה שהממשלה או המנהיג אסור להם לעשות לעולם הוא “החמדנות האטטיסטית”. כלומר, הוא מדגיש שאסור למנהיג להתחרות בעם כדי לבקש את רווחו שלו.
הדרך הטובה ביותר לנהל את המדינה היא להניח לעם לעשות את מה שהוא רוצה… הגרועה מכולן היא שמנהיגי המדינה מתחרים בעם ברדיפת הרווח. (רשומות ההיסטוריון 129–1)
סה־מא צ׳יין מסביר שכפי שהכריזו שון־דזה והאן פיי־דזה, וכפי שישתדלו לעשות אלפיים שנה מאוחר יותר קנה ואדם סמית, לבסס את ניהול הכלכלה הלאומית על רעיון אי־העשייה (במערב, הלסה־פר) היא הדרך הטובה ביותר:
כך החקלאות מפיקה את המזון, האדמה מפיקה סחורות וחומרים מכל הסוגים, בעלי המלאכה מייצרים את החפצים, והסוחרים מכניסים אותם למחזור. הדברים האלה נעשים מעצמם, בלי שהממשלה תסדיר, תכפה, או תשתלט עליהם כדי לעשותם במקומם. העם פשוט עושה כמיטב יכולתו, כל אחד כדי להשיג את מה שהוא רוצה… הם נעשים מעצמם, בלי שיבקשו זאת. כלומר, הם רק הולכים אחר הדאו. (רשומות ההיסטוריון 129:3)
הוא טוען שלהניע את הדברים בזרימה חלקה היא הדרך להחיות את הכלכלה. פירוש הדבר ללמד את התועלת לא של התערבות המדינה, אלא של כלכלת השוק.
יש להניח לסחורות ולכסף לזרום באופן טבעי, כמו המים (רשומות ההיסטוריון 129)
דאו דה ג׳ינג (לפי המסורת, המאה ה־6 לפנה״ס): גואן־דזה, שון־דזה, האן פיי־דזה, רשומות ההיסטוריון ואחרים משרטטים את התמונה הגדולה של המחשבה המדינית־כלכלית אלפיים שנה לפני המערב. אבל הקלאסיקון המסביר בצורה הטובה ביותר את הפילוסופיה המדינית־כלכלית הוא דאו דה ג׳ינג של לאו־דזה. בפרט, הוא מציע את הפילוסופיה המדינית־כלכלית יחד עם רעיון אי־העשייה, כלל ההתנהגות של דאו דה ג׳ינג. גואן־דזה, שון־דזה, האן פיי־דזה, רשומות ההיסטוריון ואחרים חולקים כולם את רעיון אי־העשייה, אבל מקורו בדאו דה ג׳ינג. רעיון אי־העשייה מוצע על יסוד הבנת הטבע האנושי והיחס בין האדם לטבע. הנה חלק מן הפילוסופיה המדינית־כלכלית המנוסחת בדאו דה ג׳ינג.
חיי העם תחילה (דאו דה ג׳ינג, פרק 53): החצר מפוארת, אבל השדות מכוסים עשבים והאסמים ריקים. ובכל זאת, מצד אחד לובשים משי, עונדים חרבות חדות, אוכלים עד שובע, ויש עושר לרוב. מה זה אם לא שוד?
חוקים פשוטים (דאו דה ג׳ינג, פרק 57): ככל שרבים האיסורים והטאבו, כך מתרושש העם. ככל שהעם מחזיק יותר כלי נשק חדים, כך שורר אי־סדר במדינה. ככל שרבה הערמה בין בני האדם, כך קורים יותר דברים מוזרים. ככל שהחוקים והפקודות מתרבים, כך רבים הגנבים.
ממשל צנוע (דאו דה ג׳ינג, פרק 58): ככל שהממשל פשוט יותר, כך הוא מועיל יותר לעם. ככל שהממשל מסובך יותר, כך הוא מזיק יותר לעם… אם קשה למשול בעם, הרי זה משום שמי שלמעלה מרבים מדיניות ומתערבים.
היוזמה הפרטית (דאו דה ג׳ינג, פרק 65): המנהיג הכופה את תוכניותיו על העם הוא מכה למדינה. המנהיג שאינו כופה את תוכניותיו על העם הוא ברכה למדינה.
מסים קלים (דאו דה ג׳ינג, פרק 75): אם העם רעב, הרי זה משום שמי שלמעלה גובים מסים רבים מדי ומוציאים אותם לעצמם בלבד.
האיזון החברתי (דאו דה ג׳ינג, פרק 77): הדאו של השמיים לוקח ממי שיש לו הרבה ועוזר למי שאין לו דבר. הדאו של האדם לוקח ממי שאין לו דבר ועוזר למי שיש לו הרבה. מי מבין המנהיגים יכול לאזן את העודף? רק מי שמבין את הדאו.
יושרו של המנהיג (דאו דה ג׳ינג, פרק 81): המנהיג אינו מבקש עושר לעצמו. הוא מוצא את שמחתו בעבודה למען האחרים. לכן, ככל שהוא נותן יותר לאחרים, כך הוא מתעשר יותר.
נשווה את העניין שדאו דה ג׳ינג וחמשת חומשי תורה מגלים בכלכלה המדינית. בכתבי הקודש לא קל למצוא אזכור ישיר של הפעילות המדינית־כלכלית. כתבי הקודש, שהושלמו לפני כינון מדינות הלאום, אמנם מביאים, בספרי שמות, דברים, במדבר ובמקומות אחרים, כמה “חוקים” ישירים בעניין הפעילות המדינית־כלכלית. למשל:
כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו ליהוה. (שמות ל, יב)
עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה …… מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההוא והנחת בשעריך ובא הלוי … והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך יהוה אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה …… כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך. (דברים יד, כב–כט; כג, כה–כו)
והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו ונתן לאשר אשם לו. (במדבר ה, ו–ז)
החשוב בהשוואה בין המזרח למערב הוא שהמחשבות המערביות, המוגבלות, על הכלכלה המדינית מקבלות כולן את צורת החוק הדתי, כלומר את צורת החוק. משום שהאל של המערב אינו מתעניין בכלכלה המדינית, אפילו הקטעים האלה בחמשת חומשי תורה על הפעילות הכלכלית שמים את הדגש לא על הכלכלה המדינית, אלא על אופי ה“חוק”: מה שהאדם חייב לשמור, או מה שעליו ייענש אם יעבור עליו. באותה רוח, התרבות היוונית־רומית נבנתה על העבדות ועל מסורת ותרבות שעודדו באופן פעיל אנוכיות שאמצעיה העיקריים היו המלחמה, הכיבוש והביזה. בהתרת הרסן לאנוכיות האישית, המחשבה המדינית־כלכלית המערבית המודרנית דומה למחשבה העתיקה של אתונה ורומא. זהו מצב שבו המחשבה המדינית־כלכלית המבוססת על הגות המינבּן טרם נולדה.
בנאורות המערבית, ספריהם ופילוסופיותיהם של הוגים מזרחיים כמו גואן־דזה, שון־דזה, האן פיי וסה־מא צ׳יין עוד לא הוצגו במערב. בנאורות הוצגו במערב רק ספרי הקונפוציאניזם והדאואיזם, וההוגים המערביים התרשמו מהם. לכן לפילוסופיה המדינית־כלכלית של הדאואיזם, יחד עם רעיון אי־העשייה, עקרון ההתנהגות העיקרי של הדאואיזם, הייתה השפעה מכרעת על זרם המחשבה המדינית־כלכלית המערבית שהחל אז להתגבש. כינון מדינת הלאום פותח בסופו של דבר את תהליך ההתגברות על האטטיזם. בתהליך הזה שאב המערב השראה מרעיון אי־העשייה המזרחי.
3) הופעת מדינת הלאום במערב: מן המרקנטיליזם אל הלסה־פר
המערב מכנה את המאות ה־15 עד ה־18 עידן התגליות (Age of Discovery). הכוונה לתקופת כיבוש העולם בידי המערב. המעצמות המערביות פתחו, בקנה מידה עולמי, בתחרות על המושבות, על הזהב והכסף, על התבלינים ועל העבדים. כאמצעים נשענו בעיקר על החקירה, על הפיראטיות ועל השלל. ספרד ופורטוגל, בהובלת מפעליהם של קולומבוס ושל ואסקו דה גמה באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס ההודי, היו הראשונות שהצליחו. פורטוגל עמדה בראש, אבל אוכלוסייתה הייתה קטנה מדי וספרד עקפה אותה. בזכות מעלליהם של מי שמכונים הכובשים (קונקיסטדורים), כמו קורטס (1485–1547) ופיסארו (1471–1541), השתלטה ספרד על הזהב והכסף של האימפריות האצטקית והאינקה. קונקיסטדור פירושו כובש בספרדית. בהביאה לארצה את הזהב והכסף העצומים שהופקו מן האמריקות, נעשתה ספרד למעצמה הראשונה באירופה.
אנגליה, מצדה, התרכזה בתקיפת האוניות שהובילו את הזהב, הכסף והתבלינים של ספרד ובשלילתן. דרייק המפורסם (1540–1596) הוא הדמות המייצגת. המלכה אליזבת השקיעה בפיראטיות של דרייק, עד שבשנים מסוימות הפיקה ממנה כמחצית מהכנסות הכתר.422 דרייק היה אישיות יוצאת דופן, שפעל כפיראט, כחוקר, כאדמירל, כיזם וכאיש מדינה; הוא הוענק בתואר אבירות והצטיין במבריקות בקרב הימי נגד הארמדה הבלתי מנוצחת הספרדית ב־1588. בעיני האנגלים היה פטריוט שאין כמותו; בעיני ספרד, ראש הפיראטים המסוכן ביותר לאוניותיה החוצות את האוקיינוס האטלנטי, שהוצב פרס על ראשו.
היריבות הזאת בין ספרד לאנגליה, כשהתנגשויות קטנות התרבו בכל הימים, הובילה לבסוף למלחמה גלויה. בקרב הימי שנערך בתעלת למאנש ב־1588 (קרב גרבלין), החשוב מאוד בהיסטוריה המערבית, הכריעו השמדת הארמדה הבלתי מנוצחת הספרדית וניצחון הצי האנגלי את גורלן של שתי הארצות.423
עם התפתחות הספנות ופתיחת המושבות שמעבר לים, נכנסו מדינות אירופה למסחר הבין־לאומי. הן התמקדו בחיפוש מושבות ובהתרחבות טריטוריאלית, ובהגדלת העושר הלאומי באמצעות ניהול המסחר הבין־לאומי. ההתנהלות הזאת הגיעה להיקרא “מרקנטיליזם” (重商主義). המילה באה מן הלטינית mercans, שפירושה מי שסוחר. ברדפן אחר מדיניות מרקנטיליסטית, נכנסו המעצמות האירופיות למצב של מלחמה כמעט בלתי מוגבלת בין המדינות. מסוף המאה ה־15 ועד המאה ה־18, במשך כמעט שלוש מאות שנה, נמשך פולחן המרקנטיליזם הזה. הרעיון היה להיעשות למעצמה גדולה בהבטחת הזהב והכסף של המושבות, כמו ספרד.
המדיניות הכלכלית הלאומית שאימצו, המרקנטיליזם, אינה פילוסופיה הנושאת ראיית עולם המקדמת את המסחר כדי לשפר את חיי העם או לשמור על הסדר העולמי. כדי לשרוד ולמשול כמדינה החזקה ביותר, היא עשתה את כיבוש האחרים ונטילת הסחורות הנחוצות, או השגת הרווח הלאומי בתנאי סחר נוחים, לאמצעי התחרות העיקרי שלה. זהו המרקנטיליזם. המדיניות הזאת מבקשת להשיג בכל האמצעים עודף מסחרי בחילופים הבין־לאומיים, ולמקסם דרכו את עושר המדינה, כלומר את מאגרי הזהב והכסף שלה. באופן טבעי שגשג פרוטקציוניזם קיצוני. תחת דגל הפרוטקציוניזם הקדישו ארצות המערב את כל כוחן להשגת עודפי סחר. המדיניות המרקנטיליסטית מתבטאת כך:
אל לנו לייבא מחוץ לארץ יותר ממה שאנו מוכרים. עלינו לדבוק במדיניות הזאת, שכן אם נעבור עליה, נתרושש ואילו הצד האחר יתעשר. 424
לכן כל ארץ נוקטת מדיניות שמטרתה למקסם את היצוא ולמזער את היבוא. ולפי עמדה זו, מתחרות ארצות אירופה על הבטחת מושבות מעבר לים ועל השליטה במסחר בתוך האימפריות שלהן. המרקנטיליזם הגיע ליצור את דגם המסחר המשולש באוקיינוס האטלנטי. כלומר, הכותנה, הסוכר, הטבק וכדומה יוצאו מן המושבות האמריקניות לאירופה; אירופה ייצאה לאפריקה ולמושבות אחרות את המוצרים המעובדים שהפיקה מהם, כמו האריגים והרום המזוקק מקני הסוכר; ואפריקה ייצאה עבדים לאמריקות: זה המסחר שארצות אירופה עמדו בראשו.
מונופולים ממלכתיים ומונופולים פרטיים נעשו לדגם הכללי של המדיניות המרקנטיליסטית. לכן ראו כלכלנים מודרניים כמו אדם סמית במרקנטיליזם שיטה כלכלית רחבה שבה עוצמת המדינה, בעלי המפעלים והסוחרים נקשרו יחד על חשבון הצרכנים. ואכן, המרקנטיליסטים יוצגו בידי פקידים ובידי סוחרים. ואכן, הסוחרים החזיקו במונופולים בשווקים פנימיים שהתחרות הזרה הורחקה מהם, והפיקו מהם רווחים עצומים, על חשבון העובדים והצרכנים בסופו של דבר. והמדינה יכלה לגבות מכסים כבדים ולהחזיק במונופול על המסים שהסוחרים שילמו. המרקנטיליסטים ראו כמובן צורך, למען העושר הלאומי והישרדות המדינה, להחזיק את העובדים בשכר נמוך. הם סברו שמתן חינוך, פנאי או שכר שמעל המינימום לעובדים ולמעמדות הנמוכים יוביל את האומה לעצלות ולחטא. לכן, בפנים, דיכאו באופן פעיל את עליית השכר כדי להגביר את כושר התחרות המסחרי שלהם.
במישור המדיני־כלכלי, התופעה החוצה הן את מדיניות הקולוניזציה והניצול הראשונית והן את המדיניות הפרוטקציוניסטית המאוחרת יותר יכולה להיקרא האטטיזם (statism). המדיניות הקולוניאלית והמרקנטיליסטית של המערב מגיעה, במישור המדיני־כלכלי, לאטטיזם:
המרקנטיליזם הגיע לשיאו באירופה במאות ה־17 וה־18. הוא היה צורה של אטטיזם: שיטה שהשתמשה בהיגיון כלכלי מלא טעויות כדי לבנות את העוצמה האימפריאלית, ושהעניקה מונופולים או סובסידיות לקבוצות או ליחידים שהמדינה בחרה בהם.425
ברדפם אחר מדיניות מרקנטיליסטית, ביקשו המונרכים של כל ארץ לשלוט בהדוקות, לטובתם, במדיניות הכלכלית והמסחרית של המדינה. אמנם המונרכים של אז, בתוך מלחמות חוזרות ונשנות ותחרות לוחצת, העמידו בראש גם את ביטחון המדינה ואת עושרה, ארץ עשירה וצבא חזק. באותה תקופה לא הייתה הבחנה בין המדינה למונרך. לואי ה־14 מפורסם בהכרזתו: “המדינה זה אני.” לא הייתה הבחנה בין העילה של שירות המדינה לבין הרדיפה אחר האנוכיות או החמדנות האישיות באמצעות האטטיזם.
כדי שהכלכלה המדינית המערבית תשתחרר מן הכבלים האלה, היה צריך תחילה שמדינת הלאום תכונן במערב. כשמדינת הלאום החלה סוף סוף במערב עם הסכמי וסטפליה של 1648, בא שינוי גדול על הכלכלה המדינית המערבית. מדינת הלאום פקחה את עיניה אל שיטת מחשבה שונה לגמרי מזו של המדינה הכובשת, כדי לשרוד. בכלכלה המדינית פקחו ההוגים המערביים את עיניהם אל הרעיון להרחיק את התערבות הממשלה ולהבטיח את האוטונומיה הכלכלית של העם כדי להגדיל את האינטרס הלאומי. כך, כשהמרקנטיליזם של עידן הכיבוש, ששלט במערב שלוש מאות שנה, נסוג, פרח סוף סוף הלסה־פר בכלכלה המדינית המערבית. 426
המחשבה ששלטה בכלכלה המדינית המערבית בעידן הכיבוש הייתה האטטיזם: אמצעי לשרוד בתקופה שבה שמרו על המלוכה וזיהו את הישרדות המלך עם הישרדות המדינה. אבל במאות ה־17 וה־18, עם הנהגת הלאומיות, לא יכול היה המערב עוד להישען על האטטיזם בכלכלה הלאומית. כדי לשרוד, ניסה רפורמות נועזות של המדינה. בתקופת המעבר הזאת פרצו מהפכות לעתים קרובות במערב ורעיונות מכל הסוגים שגשגו. היה צריך בעיקר לצאת מן המוסד המרקנטיליסטי של המדינה הכובשת. עם הופעת הלאומיות נעשתה שיטת מחשבה חדשה, הנחוצה למדינת הלאום, הכרחית, למען הישרדות מדינת הלאום. הלאומיות של המאה ה־18 במערב הגיעה לנסות, בכלכלה המדינית, את הלסה־פר במקום האטטיזם.
4) הלסה־פר שאב השראה מרעיון אי־העשייה הדאואיסטי
בנאורות, בראשית העת החדשה, נאבק המערב להימלט מן השליטה המדינית הנוקשה שהייתה המרקנטיליזם. הראשונים שהטילו אתגר רעיוני על המרקנטיליזם היו הפיזיוקרטים (Physiocrats) הצרפתים. הם הגיעו לחשוב שבמקום שהמדינות יתחרו בלי גבול בכיבוש ובניצול תחת סיסמת המרקנטיליזם, אפשר להגדיל את העוצמה הלאומית בדרך אחרת. הם טענו שאפשר להגדיל את עושר המדינה בניצול מיטבי של אדמות החקלאות של ארצם, המושבות בכללן, ובהגדלת הייצור החקלאי. הם למדו שהחקלאות במזרח מגיעה לפריון גבוה. והם נשבו עמוקות בקסם רעיון אי־העשייה שעמד ברקע שלה.
בדיוק ברגע שבו הגיעו ההוגים המערביים לדגול באוטונומיה הכלכלית של העם, נודע במערב רעיון אי־העשייה המזרחי. משהוכנסה למערב, נראתה הפילוסופיה של אי־העשייה, המבקשת להרחיק כל התערבות מלאכותית, ובכללה זו של הממשלה, בעיני ההוגים המערביים כפילוסופיה פורצת דרך ומהפכנית. הפיזיוקרטים הצרפתים התמקדו באוטונומיה האישית, לב הפילוסופיה המדינית־כלכלית. הם הפיצו במערב את רעיון הלסה־פר, עיבוד של רעיון אי־העשייה. הפיזיוקרטים הצרפתים העבירו את “רעיון אי־העשייה” הדאואיסטי כ“לסה־פר”, ורעיון הלסה־פר החל להתפשט בצרפת. “לסה” פירושו הנח, ו“פר” – עשה: “לסה־פר” הוא “הנח לעשות”, כלומר בדיוק אי־העשייה. הלסה־פר הופיע במערב כרעיון חדש ומהפכני, המסוגל לבוא במקום המרקנטיליזם. גם אדם סמית בא לצרפת, פגש את הפיזיוקרטים ולמד אותו מהם. בהכניסו את הרעיון החשוב הזה, העולם דובר האנגלית לא טבע מילה חדשה, אלא השתמש כמות שהיא באנגלית במילה הצרפתית laissez-faire.
הפילוסופיה המדינית־כלכלית היא פילוסופיה שהתפתחה במזרח עם כינון מדינות הלאום, הרבה לפני המערב. רעיון אי־העשייה, הרעיון המרכזי של הדאואיזם, חל על הפילוסופיה המדינית־כלכלית. רעיון אי־העשייה מזהיר מפני העשייה (יוֹ וֵויי, 有爲), והוא רעיון מדיני, כלכלי ואתי חשוב די הצורך כדי שהיחיד והמנהיג יעשו אותו לעקרון התנהגותם. רעיון אי־העשייה, עקרון ההתנהגות של הדאואיזם, מכיל משמעות כלכלית חשובה כל כך שבמערב תורגם מאוחר יותר ללסה־פר. רעיון אי־העשייה מבקש לצמצם למינימום את ההתערבות האנושית; הלסה־פר מבקש לצמצם למינימום את התערבות המדינה. רעיון אי־העשייה נוגע לכלל ההתנהגות האנושית, הכלכלה בכללה; הלסה־פר מוגבל להתנהגות הכלכלית של האדם.
הפיזיוקרטים התמקדו בדרך לצמצם את התערבות המדינה ולהגדיל את כושר הייצור של היחידים. העיקר היה כיצד לבטא את חשיבות המאמץ האישי לכלכלה. מאחורי זה עמדה פילוסופיה שביקשה להגדיל את העושר הלאומי בהערכת הטבע והחקלאות, ולא בהבטחת הזהב והכסף בכיבושים מעבר לים. הבעיה הייתה כיצד לבטא זאת ולעשות זאת לשיטה. אז השפיע רעיון אי־העשייה הדאואיסטי השפעה גדולה על הפילוסופים הפיזיוקרטים הצרפתים. כיצד הפיצו הפיזיוקרטים במערב את המושג החדש של הלסה־פר מתוך רעיון אי־העשייה – זאת הודיעו מערביים בהדרגה בזמן האחרון. הפילוסוף המערבי דוראנט מסביר את התהוות הלסה־פר בספרו Our Oriental Heritage (המורשת המזרחית שלנו).
הפיזיוקרטים הצרפתים הושפעו מן הדאואיזם, מלאו־דזה ומג׳ואנג־דזה. הם האמינו ברעיון אי־העשייה (無爲), כלומר בלסה־פר. 427
במישור הכלכלה המדינית, נשבו הפילוסופים הפיזיוקרטים הצרפתים בקסם שיטת החקלאות הסינית, התפקיד האתי של הממשלה שניהלה אותה, ורעיון אי־העשייה, הפילוסופיה הכלכלית שהייתה כלולה בה. הם קיבצו זאת ברעיון הלסה־פר ועשו אותו לאופנה בנאורות המערבית:
מנהיג נבון צריך לדעת שעיקר הממשל הוא במידה רבה להניח לדברים כמות שהם ולא לעשות דבר. הפילוסופיה הזאת טבועה ברעיון אי־העשייה (無爲, wuwei) של הדאואיזם המזרחי. הצרפתים תרגמו אותה ללסה־פר והעבירו אותה למערב…… רעיון אי־העשייה הזה ריגש את קנה, ודרך אדם סמית, שלמד אותו מקנה, הגיע להיות היסוד של הכלכלה המדינית המערבית המודרנית. 428
הפיזיוקרטים הצרפתים סברו שעושר המדינה בא מן החקלאות, וטענו שהחקלאות מפיקה את מלוא תועלתה כשהאדם עובד לפי השגחת הטבע ולפי מנגנון השוק, בלי התערבות הממשלה. המילה פיזיוקרטיה (Physiocracy) היא צירוף שפירושו “טבע” ו“שלטון”. זהו הרעיון לנהל את העושר הלאומי בהישענות על הטבע, כפי שהחקלאות עושה.
הפיזיוקרטיה הצרפתית: קנה, גורנה, פואבר
במאה ה־18 הייתה צרפת המרכז המדיני והתרבותי של המערב. בצרפת הופיעו, לראשונה בהיסטוריה המערבית, פילוסופים שחשבו על הכלכלה המדינית. ב־1758 פרסם קנה את הטבלה הכלכלית, המשרטטת את תנועות הכלכלה בתוך מדינה. הוא נעשה לפילוסוף המדיני־כלכלי הראשון של המערב. קנה, רבה של הפיזיוקרטיה הצרפתית, הוא מי שהכניס למערב של המאה ה־18, מתוך רעיון אי־העשייה הסיני, את הלסה־פר, הרעיון המייסד של הכלכלה המודרנית. קנה סבר שאפשר לתרגם את אי־העשייה לצרפתית כ־laissez-faire.429 הלסה־פר היה מושג שזעזע את תולדות הכלכלה המדינית המערבית, ומשום שנולד בצרפת, גם האנגלית משתמשת במילה הצרפתית כמות שהיא.
קנה (1694–1774) מייצג את הפיזיוקרטים הצרפתים. הוא נשבה בקסם רעיון אי־העשייה שהדאואיזם דוגל בו, והחל להפיץ במערב את רעיון הלסה־פר, שהועתק ממנו.430 הפיזיוקרטים הצרפתים טענו: “הניחו לעשות, הניחו לעבור, העולם הולך מעצמו.” הרעיון לשחרר את הכלכלה המדינית מהתערבות הממשלה שלט בהם. הוא הלך כמות שהוא אחר הפילוסופיה המזרחית של אי־העשייה: “ככל שהממשלה מתערבת יותר, כך קשים יותר חיי העם.”
טענתו זו של קנה, המבוססת על הרעיון החדש של הלסה־פר, הייתה מהפכנית בשביל תקופתה. רעיון הלסה־פר שהעלו ההוגים הפיזיוקרטים הצרפתים התפשט לאנגליה. הייתה לו השפעה ישירה ועמוקה על שיטת כלכלת השוק החופשי המערבית שבמרכזה אנגליה.431 ואכן, אדם סמית ביקר את קנה בפריז בשנות ה־60 של המאה ה־18 ושוחח עמו על רעיון הלסה־פר.432 במושג הלסה־פר השתמשו במידה מסוימת אנשי עסקים צרפתים עוד לפני קנה, בסוף המאה ה־17 ובראשית המאה ה־18.433 אבל קשה להכחיש, ברקע התפשטות רעיון הלסה־פר, את הקשר לרעיון אי־העשייה הדאואיסטי.
ההוגים הפיזיוקרטים הצרפתים חשבו שאין הכרח, כמו המרקנטיליסטים, לקחת את רכוש הזולת כדי להתעשר: הפקת יבולים רבים מאדמותיך שלך יכולה להיות מקור העושר הלאומי. זה היה רעיון מהפכני. המרקנטיליזם ביקש להגדיל את העושר הלאומי בהבטחת כמה שיותר זהב וכסף במושבות שנרכשו בכיבוש צבאי. אם מרחיבים את המשמעות הכלולה במושג המרקנטיליזם, אלכסנדר, קיסר, קרל הגדול בימי הביניים, הכיבוש הספרדי של אמריקה המרכזית והדרומית והכיבושים הקולוניאליים של אנגליה ושל ארצות אירופה חולקים כולם את המושג המרכזי של המרקנטיליזם: המדינה המחזיקה זהב וכסף רבים נעשית למעצמה. כלומר, תפקידה של המדינה הכובשת ארצות אחרות נעשה חשוב ככל האפשר לעושר הלאומי. זהו המושג המדיני־פילוסופי של המדינות הכובשות של העת העתיקה, של ימי הביניים ושל ראשית העת החדשה במערב, שבו לכוח הייצור של היחידים בתוך המדינה אין שום ערך משלו.
גורנה (1712–1759), הוגה כלכלי בן דורו של קנה, הוא שהפיץ ברבים את הלסה־פר במערב. בתקופה שבה פעלו קנה וגורנה, החקלאות המתקדמת של סין, מדיניות הלסה־פר של הממשלה שניהלה אותה ומושגי הפילוסופיה הנטורליסטית הדאואיסטית השפיעו במישרין או בעקיפין על המחשבה הצרפתית. בהשפעתם נעשו הסיסמה הדאואיסטית “אל תמשלו יותר מדי!” והקריאה “הניחו לטבע לעשות!” לאופנה רווחת בקרב האינטלקטואלים הצרפתים. על בסיס זה, ובתמימות דעים עם קנה, הפיץ גורנה בשקידה את הסיסמה “הניחו לעשות, הניחו לעבור!” כדי לבטל את הפיקוח הממלכתי על המסחר והתעשייה, לפי אמונתו. סיסמתו נעשתה לאופנה במחשבה הצרפתית גם בצורה מפותחת יותר: “הניחו לעשות, הניחו לעבור, העולם הולך מעצמו!”
הפילוסופיה הפיזיוקרטית שגורנה הכריז עליה, “הניחו לעשות! הניחו לעבור! העולם הולך מעצמו!”, פירושה היפוך יסודי של הפילוסופיה המדינית של המדינה הכובשת ושל המרקנטיליזם, שביקשו לחזק את תפקיד הממשלה. לפילוסופיה הפיזיוקרטית שלו יש אותו תוכן כמו לפילוסופיה הדאואיסטית “באי־עשייה, העם משתנה מעצמו” (דאו דה ג׳ינג, פרק 57). הסיסמה הפיזיוקרטית “הניחו לטבע לעשות!” מתיישבת בדיוק עם הפילוסופיה הדאואיסטית “הדאו של השמיים מיטיב ואינו מזיק” (דאו דה ג׳ינג, פרק 81). הסיסמה הפיזיוקרטית “אל תמשלו יותר מדי!” היא אותו ביטוי כמו המחשבה הדאואיסטית “המנהיג הכופה את תוכניותיו על העם מזיק למדינה” (דאו דה ג׳ינג, פרק 65). רעיון אי־העשייה הוא פילוסופיה שגם הקונפוציאניזם שותף לה: “השמיים, מה הם אומרים? ארבע העונות הולכות במסלולן וכל הדברים צומחים היטב; השמיים, מה הם אומרים?” (המאמרות 17:19)
פואבר (1719–1786) הוא דמות חשובה נוספת שאחרי גורנה הפיצה את רעיון אי־העשייה במערב. הוא נסע הרבה במחוזות סין במשך ארבע שנים. הוא שחווה כלכלה חקלאית מתקדמת יותר מזו של המערב, ואת מדיניות הלסה־פר ותפקידה של הממשלה שתמכו בה, והוא שהודיע עליהן בצרפת. ואכן, קנה והפיזיוקרטים הצרפתים ראו בחקלאות הסינית ובעמודי התווך הפילוסופיים שלה, המחשבה הקונפוציאנית והדאואיסטית, את העתיד והדגם של הכלכלה המדינית המערבית. קנה קיבל מפואבר מידע רב, והמגעים ביניהם השפיעו עמוקות על שניהם. פואבר נתן לקנה את המידע וההגיגים החיים של עד ראייה על החקלאות הסינית ועל המחשבה הדאואיסטית, וקנה השפיע השפעה מכרעת על הפיכתו של פואבר לפילוסוף פיזיוקרט.
פואבר התעניין מאוד בגננות, ובצעירותו נשלח לסין כמיסיונר קתולי ועבד באזור קנטון ומקאו. בשונה מן האבות הישועים האחרים, שחיו בבייג׳ינג והתמקדו בקונפוציאניזם, התעניין פואבר בגננות, נסע הרבה במחוזות במשך ארבע שנים, בשתי פעמים, והגיע להקדיש תשומת לב רבה לחקלאות. אחר כך המשיך במחקריו בדרום־מזרח אסיה, באפריקה ובאמריקה המרכזית. והוא סידר את הגיגיו ופרסם ספר, מסעותיו של פילוסוף (Voyages d’un philosophe).
בחיבור זה, אחרי שצפה בכלכלה החקלאית של סין, השווה אותה פואבר למצב החקלאי של אפריקה, של האמריקות ושל אירופה, והסיק שכולם צריכים לחקות את שיטת החקלאות היעילה ורבת הפריון של סין.434 הוא היה משבח של החקלאות. בבקרו את הדרך שבה ניהלו המעצמות האירופיות, במסגרת המרקנטיליזם, את מדיניותן המדינית־כלכלית תוך התמקדות בתחרות המסחרית בלבד ובלי לתת את הדעת על הייצור, טען שאפשר להגדיל מאוד את הייצור באמצעות החקלאות. בכך מצא פואבר את עצמו בהסכמה עם ההוגה הפיזיוקרט קנה.
בחיבורו כתב פואבר כי “בסין, שגשוג החקלאות, עמוד השדרה של הארץ, נובע מאתיקה ומכללים פשוטים, והאתיקה והכללים האלה נעשו לפי מה שהטבע והשכל מצווים”. בבקרו את מדיניות הממשל הנורמטיבית של המערב של אז בהשוואה למדיניות הטבעית ומדיניות הלסה־פר של הממשלה הסינית, טען שהמערב צריך לחקות את המדיניות הטבעית הזאת של הממשלה הסינית ואת חוש העבודה הער של העם. “במקומות אחרים הולכים העמים אחר כללים או מדיניות מפוקפקים, בעלי כוונות נסתרות, שעשו אנשים ערמומיים המבקשים לרמות את האחרים, וזה עומד בניגוד בולט לסין”, כתב. 435
הוא גילה שהחקלאות ושיטת המחשבה של סין מחקות את הטבע והולכות בדרך הטבע, ושלדרך הזאת יש תמיכת הממשלה, המשתדלת להימנע ככל האפשר מהתערבות בפעילות הכלכלית של היחידים ולהפחית את המסים. הוא ראה את המחשבה המדינית־כלכלית הסינית הזאת מרוכזת במושגים הדאואיסטיים של הדאו ושל אי־העשייה. לכן הבחין שבסין המונרך מוותר על הרעיון להתערב בכלכלה הלאומית או להנהיגה, ומתרכז בכך שיניח לעם ללכת בדרכו שלו, כלומר בדאו.436
ההוגים הפיזיוקרטים הצרפתים סברו שבכל אביב עורך קיסר סין הדגמה של זריעה, בשמשו דוגמה כדי לטפח את חוש העבודה של העם, ושפירוש הדבר כבוד לטבע. אבל בציוויליזציה המזרחית, הכבוד לטבע לא היה טומן בחובו, כמו בדת המערבית, שהטבע אלוהי או קדוש. שכן, כך סברו, בשיטת המחשבה הסינית לא כיבדו את הפילוסופיות המקדשות את העל־טבעי; דווקא חשו כלפיהן בוז. הציוויליזציה המזרחית סברה ששיטה המווסתת את עצמה, הפועלת לפי החוקים הקיימים בטבע, היא הדרך הטובה ביותר, וחשבה שכך היא מביאה לכולם את התועלת הגדולה ביותר. לכן הדרך הטובה ביותר של השליט למשול היא שלא להתערב מעבר לדוגמה שהוא נותן לעם: זהו בדיוק רעיון אי־העשייה.
בעבור הוגי הנאורות, חשיבותו של רעיון אי־העשייה לא הוגבלה לפיזיוקרטים כמו קנה, גורנה ופואבר. הם סברו שהחוק והמחשבה המדינית־כלכלית צריכים שניהם לחקות את פילוסופיית הטבע ואת רעיון אי־העשייה. הם סברו ש“המחוקק והחוק צריכים שניהם להכיר בעיקרון שהוא דרך הטבע”, ושכך אפשר יהיה לחקות את “אי־העשייה, דרך ההתנהגות האידאלית של סין”. הם שפטו כי “בסין, רעיון אי־העשייה הוא בדיוק הרעיון המרכזי של הכלכלה המדינית של הממשלה”.437