הציוויליזציה המערבית של פולחן השכל (精神)

1) ראשית הציוויליזציה של פולחן השכל: האצטרובל (Pine Cone) ועין הנשמה (Eye of Soul)

במשך אלפי שנים ראה המערב בשכל ובאינסטינקט דברים נפרדים, וקידם ציוויליזציה המעריצה את השכל. ביוון, במצרים ובמזרח התיכון סברו שמבנה המוח מייצג את קיום השכל, ותיארו זאת בציור ובפיסול. חשבו שבניתוח גוף האדם, בלוטת האצטרובל (Pineal gland), שבמבנה המוח, היא הצורה הממשית של השכל או של הנשמה. “בלוטת האצטרובל” היא המונח האנטומי לבלוטה שצורתה כצורת אצטרובל. הבחינו בכך שה“אצטרובל” (Pine cone) שבטבע דומה מאוד בצורתו לבלוטת האצטרובל. לכן, במערב ובשאר הציוויליזציות שהגו את הדתות המתגלות, ייחסו חשיבות רבה לפסלים בצורת אצטרובל, הדומים לבלוטת האצטרובל. סברו שהם מייצגים את “הלב, הנשמה, השכל, התבונה, או הבינה שקיבל האדם מן האל”. משערים גם שמבנה הספירלה של האצטרובל, המכיל את סדרת פיבונאצ׳י ואת יחס הזהב, הראה לאדם את הסדר שבטבע וקשר אותו לחיפוש רוחני.

התופעה הזאת הייתה נפוצה במשך אלפי שנים במסופוטמיה, במצרים, ביוון, ברומא, ולאחרונה במערב. הבבלים פיסלו את פסלי אליהם כשהם אוחזים אצטרובל במרכז: “תמוז” הוא אל של בבל ושל שומר, האוחז ביד ימינו “אצטרובל” המייצג את הנשמה. גם בשרביטו של האל המצרי אוסיריס חרוט אצטרובל במרכזו, במקום החשוב ביותר: בשרביטו של האל המצרי אוסיריס, שני נחשים מקיפים “אצטרובל” המייצג את הנשמה. גם האל היווני הרמס (זהה לאל הרומי מרקוריוס) הורה לחרוט אצטרובל באמצע מטהו ממש, כמו בפסל של אוסיריס: מטהו של הרמס, ה“קדוקאוס” (Caduceus), מקושט באצטרובל ובשני נחשים. גם לאל היווני דיוניסוס יש אצטרובל חרוט בקצה מטהו: מטהו של דיוניסוס, ה“תירסוס” (Thyrsus), מסתיים באצטרובל, סמל הנשמה.

הוא אוחז ביד ימינו “אצטרובל” המייצג את הנשמה.

שני נחשים מקיפים “אצטרובל” המייצג את הנשמה.

הוא מקושט באצטרובל ובשני נחשים

אצטרובל, סמל הנשמה, מקשט את קצה המטה

התופעה התרבותית של פולחן יכולות השכל נמשכה כמות שהיא בציוויליזציה המערבית, מן העת העתיקה דרך ימי הביניים ועד העת החדשה. בימי הביניים הגיעה הקוריה הרומית לקשט בפסל אצטרובל את הכניסה לכנסייתה: “אצטרובל” עצום ניצב בכניסה לוותיקן, ברומא.

גם בעת החדשה, על קיר בניין וייטהול (Whitehall Building) בניו יורק יש פסל של מטה הרמס ובמרכזו אצטרובל: על ה“קדוקאוס” המקשט את בניין וייטהול בניו יורק חרוט בבירור ה“אצטרובל”, היסוד המרכזי

ה“אצטרובל”, היסוד המרכזי של המטה, חרוט בבירור

כך עשתה בלוטת האצטרובל (Pineal gland), שהופיעה במשך אלפי שנים בלב הציוויליזציה במערב, במצרים ובמזרח התיכון בדמות פסל האצטרובל, צעד נוסף. האצטרובל תואר לבסוף כ“עין שלישית”. פסלים שהעתיקו כמות שהוא, מבחינה אנטומית, את מבנה בלוטת האצטרובל שבמוח נעשו נפוצים מאוד במצרים, ותוארו כ“עין”. במצרים מכנים אותה “עין רע” או “עין הורוס”. העין הזאת נקראה אחר כך ביוון “העין השלישית” או “עין הנשמה” (Eye of Soul).

ביוון נקראה העין הזאת “העין השלישית” או “עין הנשמה”

של בלוטת האצטרובל (pineal gland), שצורתה כצורת אצטרובל, במערכת הלימבית.

אפלטון תיאר את עין “הורוס” כ“עין שלישית”, כלומר “עין הנשמה”. הוא סבר שבעין הנשמה הגלומה בשכל אפשר לראות ולבטא את האמת של היקום.

עלינו עתה, בעין הנשמה, לראות את אור היקום החודר את כל הדברים, ולפנות אל האמת הנצחית. ¹⁶⁷

הוא קרא שיש לבקש את הנצחי לא בעין הגוף, אלא בעין הנשמה, החזקה ממנה פי עשרת אלפים. הוא הדגיש בתוקף שרק עין הנשמה מגיעה אל האמת. זוהי פילוסופיה המעניקה אופי מוחלט לתגליות הדתיות והמטפיזיות.

עין הנשמה שווה יותר מעשרת אלפים עיני גוף, שכן רק בה רואים את האמת. ¹⁶⁸

הפילוסופיה הזאת של המזרח התיכון והמערב, שלפיה האצטרובל מייצג את השכל, התפשטה למרחקים ולאורך זמן, והשפיעה גם על הודו ועל הבודהיזם. לכן בפסלי האל ההודי שיווה מצוירת על המצח עין הנשמה. פסל בודהה מגנדהרה, שנחשף באפגניסטן, נושא על מצחו “עין שלישית”. בהשפעה זו צוירה גם על מצחם של פסלי הבודהה הבודהיסטיים “עין הנשמה”. ושערות הבודהה מפוסלות בתלתלים צפופים, בצורת אצטרובל. בפסלי הבודהה, המעוטרים ב“עין השלישית” וב“תסרוקת בצורת אצטרובל”, רואים את השפעתה של הציוויליזציה המערבית.

עין הנשמה זרחה בזוהר רב בעידן השכל במערב, וגם אחריו. במרכזה ממש של התמונה המלווה את הצהרת הזכויות שפורסמה רשמית בצרפת בשנת 1789 מצוירת “עין הנשמה” (Eye of Soul), כלומר העין השלישית. גם בגב שטר הדולר האחד שבשימוש בארצות הברית מצוירת העין השלישית במרכז, בצורת עין האל. החותם הגדול של ארצות הברית, המצויר בגב שטר הדולר האמריקני: “עין ההשגחה” (Eye of Providence) מעטרת את ראש הפירמידה.

“עין הנשמה” (Eye of Soul) מצוירת בה.

“עין ההשגחה” (Eye of Providence) מעטרת את ראש הפירמידה.

כך, באמצעות האצטרובל ועין הנשמה, התבסס היסוד של ההגות המעריצה את השכל האנושי בציוויליזציה המערבית לאורך אלפי שנות היסטוריה. פולחן השכל לובש צורה חדשה בעת החדשה של הציוויליזציה המערבית. מפולחן השכל באמצעות דימויים כמו האצטרובל והעין השלישית, עוברים לדרך שבה נכנסים אל תוך השכל כדי לבטא אותו. זוהי “המטפיזיקה”, שבה הציוויליזציה המערבית מעריכה שכל המופרד מן האינסטינקט.

2) התפשטות הציוויליזציה של פולחן השכל: מן הדימוי אל השיטה הפילוסופית

דוגמה מובהקת לחלוקה ולהסבר המלאכותיים של הטבע האנושי היא הגישה המסבירה אותו בחיתוכו לשניים: האינסטינקט והשכל (הגוף והשכל, התשוקה והאינטלקט, הפיזיולוגי והפסיכולוגי, הרגש והתבונה, הבשר והנשמה). במשך אלפיים שנה ראתה הציוויליזציה המערבית בהבחנה הזאת דבר מובן מאליו, וביקשה לראות בשכל תופעה עצמאית, העומדת מול הגוף. לשאלה “מי אנחנו?” היא מציעה תורה של הטבע האנושי כמאבק בין הרוח לבשר. בעת העתיקה סבר אפלטון שהנשמה חותרת אל עולם האידאות, אבל הגוף, הכבול לתשוקות החושיות, מפריע לנשמה. הנצרות של ימי הביניים סברה שהשכל אלוהי וטוב, ושהגוף, מקור התשוקה והחטא, עומד מול השכל. במערב, האל אינו אל של הטבע, אלא אל של צדק, אל טוב: תוצר של השכל. ובעיקר, כפי שמראה היטב תורת השילוש, הוא ישות רוחנית. גם האדם, שנעשה בצלם האל הזה, נחשב לישות רוחנית ושכלית ביסודה. ברציונליזם של המערב המודרני דגל דקארט בחשיבות השכל בתוך דואליזם המבחין בין השכל לגוף כבין שני עצמים נפרדים.

המטפיזיקה של העת העתיקה, התאוצנטריות של ימי הביניים, הרציונליזם של העת החדשה

בציוויליזציה היוונית שלפני סוקרטס תפס מושג ה“איזון” בין האינסטינקט לשכל מקום ניכר. זו הייתה תקופה שבה עוד לא היו האוניברסליזציה של השכל וההפרדה החדה בין השכל לאינסטינקט, תקופה של איזון, שבה האפוליני והדיוניסי ריסנו זה את זה. בציוויליזציה היוונית, אפולו (Apollo) הוא סמל התבונה והשכל. דיוניסוס (Dionysus) הוא סמל החושים והאינסטינקט. השכל והאינסטינקט, האפוליני והדיוניסי, עמדו זה מול זה. ניטשה מתאר את המצב הזה:

בזכות שני האלים של האמנות היוונית, אפולו ודיוניסוס, אנו למדים שבעולם היווני התקיים ניגוד עז, הן במקור הן בתכלית, בין האמנות הפלסטית, האפולינית, לבין האמנות הלא־פלסטית של המוזיקה, הדיוניסית… הם הופיעו מאוחדים לאחד, ומן האיחוד הזה נולדה אמנות אפולינית ודיוניסית בעת ובעונה אחת: הטרגדיה האתונאית.¹⁶⁹

שלושת הפילוסופים סוקרטס, אפלטון ואריסטו הם ששברו באופן מכריע את הניגוד הזה. הם דגלו במטפיזיקה: השכל הוא טבעו של האדם, הגוף הוא חומר ואין לו שום ערך. הם טענו שכל המאמץ האנושי צריך לחקור את השכל המופרד מן הגוף, ולהגיע באמצעותו אל האמת הנצחית. מסורת פולחן השכל נמשכה בציוויליזציה היוונית והים־תיכונית, אבל הם שעשו ממנה פילוסופיה. הם חשבו שרק ליוונים יש השכל או הנשמה שהאל נותן. את הגות פולחן הנשמה שלהם למדו מפיתגורס. הם גם הציגו את השכל כמהות האדם, בחזרם על הגותו של פרמנידס: “החושים מטעים, רק השכל מכיר את האמת”. בעיקר עם אריסטו, הם כינו את חקר השכל מטפיזיקה, וראו בו את לב הפילוסופיה. בהמעיטם בערך האינסטינקט האנושי, ניתחו אותו כזהה לאינסטינקט החייתי. הם איחדו את הגות פולחן הנשמה הפיתגוראית עם הגות פולחן השכל הפרמנידית, זיהו את הנשמה עם השכל, והשפיעו השפעה מכרעת על הפצת הפילוסופיה של פולחן השכל ברחבי הציוויליזציה המערבית.

בעיניהם, השכל, כלומר הנשמה, הוא שהיה חשוב. אריסטו במיוחד ראה בברברים, כמו הפרסים, יצורים הדומים לבעלי חיים שאין להם נשמה. לכן טען שיש לשעבד את כולם. הפילוסופיה של הדואליזם של הניגוד, המפרידה בין האינסטינקט לשכל, עברה דרך סוקרטס ואפלטון והגיעה לשלמותה אצל אריסטו. מנקודת המבט של פילוסופיית היש, הוא ראה כנצחיים את ההבדלים בנשמה ובשכל בין יוונים לברברים, בין גברים לנשים. פילוסוף גדול, הוא הניח בכל זאת את היסודות לאפליה הגזעית ולאפליה המגדרית. אריסטו הותיר את השורות האלה בפוליטיקה (Politics) שלו:

אצל הברברים, האישה והעבד הם באותה דרגה. הסיבה היא שאין אצלם שליט מטבעו: אין הם אלא קהילה של עבדים, גברים ונשים. מכאן אמרת המשוררים: “צודק הדבר שהיוונים ימשלו בברברים”, כאילו ברברי ועבד הם מטבעם דבר אחד. ¹⁷⁰

כניעתו של האדם לאלים, כלומר ציותו של האדם לגורל, המופיעה בטרגדיה היוונית שלפני סוקרטס, דומה להרמוניה בין הטבע לאדם המופיעה בציוויליזציה המזרחית. וכשם שהשירה המזרחית מבטאת את ההרמוניה בין האדם לטבע, הפיסול ההלניסטי מדגיש את ההרמוניה בין השכל לאינסטינקט. במובן זה הייתה לתרבות היוונית שלפני סוקרטס אופי של תרבות של דרך האמצע, המכונה סופרוסינה (Sophrosyne). דרך האמצע הזאת, מצב האיזון הזה, נמצאים בכל מקום בתרבות היוונית שלפני סוקרטס. ליוונים הייתה דת, לא מונותאיזם אלא פוליתאיזם, שבו אלים רבים ריסנו זה את זה ומצאו את איזונם. וכל האלים, ובכללם זאוס, נועדו להיות כפופים לגורל.

במיתולוגיה היוונית, “אלות הגורל” (God of Destiny) היו שלוש אלות, שנקראו “המוירות” (Moirai, The Fates). אפילו האלים בני האלמוות, ובכללם זאוס, היו צריכים להיכנע לגזרותיהן. הגורל שימש משקל נגד לאלמוותם של האלים. והעמדה המטפיזית שביקשה לטעון למוחלטות השכל, שביטאה קבוצה מן האסכולה האלאטית ובראשה פרמנידס, רוסנה ואוזנה בדרך החינוך היוונית, שייחסה מקום רב לאימון הגופני. האיזון היווני הזה הוא נושא הטרגדיה היוונית, שעניינה ההתנגדות לגורל ועונש האלים.

ההומניזם היווני הזה הוא נושא הטרגדיה היוונית, שעניינה התנגדות האדם לגורל ועונש האלים. גם הטרגדיות של אייסכילוס (Aeschylus) שומרות על האיזון בין התנגדות האדם לגורל לבין העונש האלוהי, אבל הרוח כבר נשבה לצד ההתנגדות האנושית. האיזון הרעוע הזה מופיע במתח קיצוני אצל סוקרטס. בין העמדות הקיצוניות של “השאלה הבלתי פוסקת” ושל “אי אפשר לדעת דבר” מגיע ביטויו של ההומניזם היווני לשיאו. אבל סוקרטס הוא בעת ובעונה אחת קצה של האיזון ונקודת המוצא של הפיצול. להציג “שאלות בלתי פוסקות” ולהגיע תמיד למסקנה ש“אי אפשר לדעת דבר” — זה היה אפשרי רק ל“חכם באדם”, לסוקרטס. תולדות התרבות המערבית אחרי סוקרטס מראות לנו שלשאר בני האדם היה הדבר כמעט בלתי אפשרי.

הציוויליזציה ההלניסטית, בפרקה את ההרמוניה ואת האחדות של השכל והאינסטינקט, בנתחה את מהותו של הרוחני ובחקרה אותו בלי הרף, החלה להעניק לשכל ערך מוחלט. לבסוף העריכה את הידיעה יותר מן החוכמה. הציוויליזציה המערבית שאחרי סוקרטס האמינה במוחלטות הידיעה ושקעה בחיפוש אחר הידיעה ולא אחר החוכמה. ככל שהשכל והאינסטינקט נפרדו, וככל שהאפוליני והדיוניסי נפרדו, נהרסה גם הטרגדיה היוונית:

הבה נשקול את משמעותן של האמרות הסוקרטיות: “המידה הטובה היא ידיעה; חוטאים רק מתוך בורות; האדם בעל המידות הטובות מאושר.” שלוש צורות היסוד האלה של האופטימיות פירושן מות הטרגדיה. ¹⁷¹

מות הטרגדיה היוונית פירושו הרס ההרמוניה בין האינסטינקט לשכל שהציוויליזציה היוונית נהנתה ממנה. הרס האיזון בין האינסטינקט לשכל היה מעשה הפילוסופיה של סוקרטס, אפלטון ואריסטו. הם שהביאו את הציוויליזציה המערבית לנטוש את הנסתר שבו דגלו הרקליטוס ואחרים, ולבחור בנגלה, המעריץ את השכל. הנגלה שלט בתולדות הפילוסופיה המערבית כמעט אלפיים שנה, מסוקרטס דרך ימי הביניים ועד הרנסנס.

הסיבה היא שהציוויליזציה המערבית אימצה את התורות של מי שמכונים הוגי הנגלה של הציוויליזציה היוונית, הנקראים בשמות סוקרטס, אפלטון ואריסטו, ונשענה על כוחה של הדת. בציוויליזציה היוונית שלפני סוקרטס הייתה תקופה של כמה מאות שנים של איזון בין אפולו לדיוניסוס. בתקופה הזאת הייתה לפילוסופיה של הוגי הנסתר, כמו הרקליטוס, חשיבות שווה לזו של הוגי הנגלה, משום שהציוויליזציה היוונית הייתה מודעת לחשיבות “האיזון” בין השכל לאינסטינקט. הם הדגישו את דרך האמצע ואת המתינות. אבל כבר בתקופת סוקרטס הפנה זרם התקופה עורף לדיוניסוס ונטה לצד אפולו.

פולחן התבונה והשכל במערב קשור קודם כול לדת. הסיבה היא שהוא קשר את השכל לאל. האדם נושא את “צלם האלוהים” (Imago Dei): “ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” (בראשית א, כו). “האלוהים רוח הוא” (יוחנן ד, כד). טבעי היה שבמערב ייחשב האדם, שנעשה בצלם האל, לישות שכלית ביסודה.

במערב הודגשה חשיבות השכל לא רק בדת, אלא גם בתחום הפילוסופי שהוא המטפיזיקה. אריסטו, בהגדירו את המטפיזיקה, ראה בה את חקר השכל אל מול החומר. את המטפיזיקה, ענף הפילוסופיה החוקר את טבע היש והממשות, חילק לתחומים שונים, כמו האונטולוגיה (ontology). הנטייה הפילוסופית הזאת נחשבה לתחום החשוב ביותר גם בדת של ימי הביניים, וגם הפילוסופיה המודרנית הגיעה להדגיש את חשיבות השכל. לייבניץ (1646–1716), פילוסוף מערבי מודרני שהשפיע השפעה רבה על הרציונליזם, הביע את השקפותיו על גדולת השכל האנושי.

אין שום פלא בכך שהאדם יכול להכיר את העולם. הסיבה היא שהוא נושא בתוכו את העולם, ושהוא עצמו צלם האל בזעיר אנפין.¹⁷²

זוהי ראשית הרציונליזם, שבו התאוצנטריות עוברת אל השכל האנושי. כך התפשט הקשר ההדוק בין האל לשכל האנושי עוד יותר בציוויליזציה המערבית. במשך אלף שנות ימי הביניים נאסר לפרסם דבר מלבד ספרי דת. הסכולסטיקה היא פילוסופיה תאוצנטרית שחקרה את המקרא בלבד והתמקדה בדת בלבד. הדקאמרון של בוקאצ׳ו והנסיך של מקיאוולי, המבוססים על ההומניזם של ראשית הרנסנס, קנו להם חשיבות משום שהיו הספרים הראשונים שבישרו את המעבר מן התאוצנטריות אל ההומניזם. גם בציור הקיר של תקרת הקפלה הסיסטינית שהותיר מיכלאנג׳לו, האמן הגדול של הרנסנס, יש תמונה של האל הנופח שכל באדם. משום שהקוריה הרומית אסרה אז בהחלט את התיאור האנטומי של גוף האדם, הוא נקט את התחבולה של הצבת מוח אנושי ברקע האל, כך שהאל נמצא בתוך המוח. בבריאת אדם של מיכלאנג׳לו, בסביבות 1510, האל, על רקע של מוח, מעביר את השכל לאדם: היצירה מדגישה את חשיבות השכל בציוויליזציה המערבית.

הציוויליזציה המערבית רואה בתופעות הנפשיות דבר על־טבעי. היא האמינה שאל על־טבעי מסר לאדם שכל על־טבעי. את השכל נתן האל לאדם בלבד, ולא לשאר בעלי החיים. השכל נמצא ביחס של ניגוד לגוף: “כי ההולכים אחרי הבשר דעתם על דברי הבשר, וההולכים אחרי הרוח דעתם על דברי הרוח. כי דעת הבשר היא מוות, ודעת הרוח היא חיים ושלום” (רומים ח, ה–ו). ההפרדה והניגוד בין השכל לאינסטינקט לא היו רק תורה חשובה של הנצרות: גם הפילוסופיה היוונית־רומית קיבלה אותם. הדבר ניכר בבירור בדברים שהותיר לפני מותו הקיסר הרומי יוליאנוס (330–363): “למדתי מן הפילוסופיה עד כמה הנשמה חשובה מן האינסטינקט. שהנשמה נפרדת במוות אינו עניין לצער, אלא לשמחה.”¹⁷³

הפרשנות של הטבע האנושי כפולחן השכל התבססה בלב הציוויליזציה המערבית. הפילוסופיה של פולחן השכל החלה בנגלה היווני, עברה דרך עידן הדת של ימי הביניים ודרך המטפיזיקה של דקארט בעת החדשה, ונכנסה לשלבה האחרון: עידן האידאולוגיות של המאה ה־20. בעידן הדת של ימי הביניים התרכז המערב בחקר הדת המתגלה בלבד: חקר השכל שהאל נותן לאדם. הפילוסופיה הדתית של ימי הביניים מיוצגת בידי אוגוסטינוס, במאה ה־4, שביקש להרכיב את הפילוסופיה של אפלטון על הדת המתגלה. הסכולסטיקה, מן המאה ה־11 ואילך, שמייצגה תומס אקווינס, הייתה מאמץ לקשור את הדת לפילוסופיה של אריסטו. המאמץ הזה להתרכז בשכל השפיע על דקארט אחרי הרנסנס, ודקארט הניח את יסודות המטפיזיקה המודרנית, שהרציונליזם מייצג אותה. הוא מילא את התפקיד של החלפת ה“שכל” הנוצרי של ימי הביניים ב“שכל” מטפיזי.

מעבר לימי הביניים ולרנסנס שבהם שלטה הנצרות, ידע המערב במאות ה־17 וה־18 שינוי פילוסופי. בתקופה הזאת, שאנו קוראים לה תקופת הנאורות או עידן השכל, עבר המערב “הארה” ששחררה אותו מן הדוגמות הקשורות לדת ולמקרא. לא עוד להאמין כמות שהוא במה שכתוב במקרא, כמו הגאוצנטריות, אלא לבחון אותו בשכל שניחן בו האדם כדי לשפוט אם הוא אמת או שקר. הבחינה הזאת קיבלה דחיפה משינוי הפרדיגמה הגדול שבו הוחלפה הגאוצנטריות בהליוצנטריות, בזכות התפתחות האסטרונומיה במערב.

כך, משהועמדו בספק אחדות מאמיתות האמת המוחלטת הכתובות במקרא, נולדו ספקות בטבעו של האל. הגיעו במיוחד לבחון אם האמיתות, המצוות והחוקים שמסרו הנביאים לאחר שפגשו את האל באו באמת מן האל, או מדמיונם של הנביאים. לכן ביססו ההוגים המערביים הגות חדשה, הדאיזם (理神論), שלפיה האל קיים אבל אינו מתערב בענייני בני האדם. באמצעות הדאיזם השתחררו בני המערב מן הניסים, מן הגיהנום, מן השטן ועוד.

הדאיסטים טענו שדבר האל שמסרו הנביאים אינו האמת המוחלטת, ושמה שנכון הוא שיפוטו של השכל האנושי. הם האמינו שמקור הידיעה אינו התאוצנטריות, אלא ההישענות על השכל. בהגבירם את האמון במחשבה ובמדע שהשכל תומך בהם, הניחו את היסודות למהפכה התעשייתית של המאות ה־18 וה־19; הם ביקשו ארגון של הממשל המבוסס לא על סמכותה של כנסייה שנולדה מן הברית עם האל, אלא על תורה חדשה של הטבע האנושי; והם דגלו בהפרדת הכנסייה מן המדינה. ראשית הנאורות שאבה השראה, במאה ה־17, מכתביהם של פרנסיס בייקון, רנה דקארט, ברוך שפינוזה, אייזק ניוטון ואחרים.

אבל יש לשים לב לכך שבציוויליזציה המערבית התחזקה עוד ההערכה ליכולות השכל במהלך עידן השכל. בניתוח פילוסופי, עמדו לפני הציוויליזציה המערבית, במעברה בעידן השכל, שתי אפשרויות בחירה. המערב יכול היה ללכת בעקבות פילוסופיה הדוגלת בהרמוניה בין השכל לאינסטינקט, ולהחזיר את כוח השכל למקומו; או ללכת בעקבות פילוסופיה של האוניברסליזציה של השכל, להזניח עוד יותר את האינסטינקט ולהגדיל עוד יותר את כוח השכל. המערב בחר בדרך השנייה: דרך האוניברסליזציה של השכל, המדגישה את חשיבות השכל.

משום שהנטייה הזאת לצד אפולו הייתה יסוד הציוויליזציה המערבית, התקופה של הרנסנס שבה התקיימו השכל והאינסטינקט זה לצד זה הייתה קצרה, והזרם כבר נטה לצד האוניברסליזציה של יכולות השכל. בין דקארט למקיאוולי, שהחזיקו שניהם, בין השכל לאינסטינקט, בחלק מן האמת ובהשקפה חד־צדדית, הועלה דקארט על נס ומקיאוולי נעשה למטרה לגינוי כללי.

את תולדות המחשבה המערבית מדקארט ועד מרקס, ששלטו בעידן האוניברסליזציה של השכל, אפשר לסכם בתרשים כך. דקארט: אני חושב, משמע אני קיים (reason); קאנט: האני שאינו חושב אינו קיים (pure reason); הגל: האדם שאינו חושב כמוני אינו קיים (absolute reason); מרקס: את האדם שאינו חושב כמוני, יש להוכיח במציאות המדינית (praxis) שאינו קיים. כולם האמינו שלשכל שבו דגלו יש ערך מוחלט. בעיקר אצל מרקס הדגיש הערך המוחלט של השכל ההיסטורי שלו את מוחלטותו עוד יותר, בתביעה לסלק את המתנגדים.

מרקס ראה את העולם הזה בשחור ולבן, וראה בלי תנאי אויב בכל מי שלא נצטרף לצדו. הוא ידע בבירור באיזה צד הוא עומד, והיה בטוח שיילחם למענם, ושהם ינצחו לבסוף.¹⁷⁴

מדקארט, שהאמין שהשכל קיים בנפרד בתוך המוח, ועד קאנט והגל, שדגלו במוסר החובה, שלטו בפילוסופיה המערבית הרציונליסטים. בהשפעתם התפשטה במערב תקופה שבה האמינו בטעות שהדבר החשוב ביותר באדם הוא השכל, ושהשכל יוצר הכול. מנקודת המבט של תורת הטבע האנושי, הבעיה החמורה ביותר שגרמו הפילוסופים המערביים היא הטעות העצומה שלפיה “השכל יכול ליצור את מה שאינו באינסטינקט”. הנטייה הזאת שיצרו הרציונליסטים המערביים הסתיימה בטרגדיות של עידן האידאולוגיות. יש בתורת הטבע האנושי עיקרון שיש להדגיש בלי הרף ולקבל: “השכל אינו יכול ליצור מעצמו את מה שאינו באינסטינקט”.

עם הזמן התרחקו הרציונליסטים המערביים עוד ועוד מן האינסטינקט, והביאו לשיאה את ההישענות על יכולות השכל בלבד. זוהי תופעת “הפיכת השכל למוחלט”, או “הפיכת יכולות השכל למוחלטות”. אבל ככל שתפקידו של השכל גדל, האינסטינקט מורד מטבע הדברים ביכולות השכל האלה. נגד הנטייה הכללית של הציוויליזציה המערבית, הבזה לאינסטינקט ומבקשת את השכל בלבד, לא יכלה שלא לבוא תגובה.

הפרופסור פאליה (Paglia) מבטאת את היחס בין השכל לאינסטינקט כיחס, שאין לאדם מנוס ממנו, בין המוחות האנטומיים: המוח החדש והמוח הישן. תובנה חדה היא לבטא אותו לא כ“אפולו, הסדר, לעומת דיוניסוס, אי־הסדר”, אלא כ“אפולו, הסדר, לעומת דיוניסוס, האנרגיה”. האינסטינקט הוא האנרגיה, מקור הכוח; השכל הוא הסדר המווסת את האנרגיה הזאת.

המאבק בין אפולו לדיוניסוס הוא, במוח, המאבק בין המוח החדש (the higher cortex) לבין המוח הישן (the older limbic and reptilian brains). בסופו של דבר, האמנות היא ביטוי הדילמה שהאדם נושא תמיד: הדילמה בין הסדר, שאפולו מבטא, לבין האנרגיה, שדיוניסוס מבטא. ¹⁷⁵

ממקיאוולי ועד ניטשה, דרך הובס ושופנהאואר, היו בתולדות הפילוסופיה המערבית פילוסופים נאמנים לאינסטינקט יותר מאשר לשכל. הזרם הזה, הנאמן לאינסטינקט יותר מאשר לשכל כמו אצל מקיאוולי, אינו ברור כמו הזרם הרציונליסטי מדקארט ועד מרקס, אבל אפשר למצוא את עקבותיו בשפע אצל שופנהאואר ואצל ניטשה. בה בעת, בין שניטשה רצה בכך ובין שלא, הפילוסופיה שלו סיפקה משענת תאורטית מכרעת לפשיזם של מוסוליני ושל היטלר. היטלר פיתח את הפשיזם בהשפעות כמו זו של ניטשה. הסיסמה של הנוער ההיטלראי נלקחה מניטשה: “מה שאינו הורג אותי מחזק אותי” (What does not kill me makes me stronger).

מקיאוולי, אבי הזרם הזה, טעה בכך שנשען יותר מדי על האינסטינקט בתפיסת הטבע האנושי, כשם שדקארט טעה בכך שנשען יותר מדי על השכל. טעותו החמורה של מקיאוולי אינה בכך שהוא בלתי מוסרי, אלא בכך שלא הביא די בחשבון את הגורם המוסרי במדיניות. מקיאוולי התבונן בהתנהגות האנושית מנקודת מבט נטולת מוסר (amoral). לאדם יש, יחד עם המערכת הלימבית (limbic system), גם ניאוקורטקס (neocortex). צ׳זרה בורג׳ה (Cesar Borgia), שהמית בתחבולה ארבעה מפקדי שכירי חרב, עשה טעות מדינית חמורה.¹⁷⁶ תולדות הפילוסופיה המערבית המודרנית מראות עיוות של תורת הטבע האנושי שבמרכזה השכל, ובה בעת, כתגובה, עיוות שבמרכזו האינסטינקט.

במובן זה הייתה פעם באופנה פילוסופיה שראתה בתולדות התרבות הרוחנית של המערב את התפתחות השכל, כפי שטענו המטפיזיקאים. אבל הפילוסופיה הזאת לא נועדה לתפוס את האמת: זו הייתה טענתם של רציונליסטים הנוטים לצד השכל, שהצדיקה מבחינה פילוסופית את המצב שבו היה אז המערב. קרוב יותר למציאות לתפוס את ההיסטוריה המודרנית של המערב לא כהתפתחות של השכל, אלא כמצב דיאלקטי שבו, בעוד “השכל המנוכר” שומר על היוזמה, “האינסטינקט המנוכר” מורד בו.

את זרם האינסטינקט המנוכר, ממקיאוולי ועד היטלר, אפשר לסכם בתרשים כך: מן ההצדקה של מקיאוולי לחיים המכוונים לניצחון בלבד, בלי מוסר (amoral), אל הפילוסופיה של הרצון לחיות (will to live) של שופנהאואר, ואחר כך אל הרצון לעוצמה (will to power) של ניטשה, ולבסוף אל הפילוסופיה ההיטלראית של המונופול של החזקים על מרחב המחיה (lebensraum).

משמעותה של מלחמת העולם השנייה לתולדות התרבות הרוחנית היא שתבוסת הפשיזם סילקה את היריב החזק ביותר של הקומוניזם. הקומוניזם הוצדק ושובח בחוגים מסוימים, ואילו הפשיזם זכה לקללת הכול ולגינויים. פיקאסו הכריז בלי היסוס שרגשו כלפי הקומוניזם הוא “רגשה של חיה צמאה הרצה אל המעיין”, והאינטליגנציה המערבית שאחרי המלחמה, שבה שלטו סארטר ואחרים, עברה את העשורים שאחרי המלחמה באקלים שבו היה צריך להציג את עצמך כשמאלני כדי לזכות בהערכה, ושבו התגאו בכך.¹⁷⁷

וכדי לעמוד מול הקומוניזם, השכל המנוכר הזה, לא נותרו אלא השכל הישר של בני אדם שאינם מנוכרים, דרך האמצע שהפילוסופים המערביים אינם מייחסים לה חשיבות, והתבונה הצלולה ששפינוזה, וולטר, גתה, לסינג ואחרים ידעו לשמור עליה אפילו בתוך הלהט והתוהו של תולדות הפילוסופיה המערבית. כשמביטים בתולדות הפילוסופיה המערבית מאז הרנסנס, אי אפשר שלא להסכים לאמרה ש“התאולוגיה היא המטפיזיקה של ההמונים, והמטפיזיקה היא התאולוגיה של הפילוסופים”.¹⁷⁸

ביקורות על הציוויליזציה של פולחן השכל: וולטר, ניטשה, היידגר

היו הוגים שהראו בבוטות את חומרת הבעיה שמעוררת נטייתה של הציוויליזציה המערבית לפילוסופיה מטפיזית: וולטר במאה ה־18, ניטשה במאה ה־19, היידגר במאה ה־20. וולטר וניטשה הצביעו על הבעיות היסודיות של התאולוגיה והמטפיזיקה, המהוות את שלד תולדות הציוויליזציה המערבית המודרנית. היידגר, בבקרו שיטה פילוסופית מערבית המתרכזת בשכל, טען שיש להתרכז בקיומו של האדם עצמו. ובצעד נוסף, הם לא נעצרו בהיסטוריה המודרנית של המערב, אלא ביקשו את מקור הבעיות שבהן נתקלה הציוויליזציה המערבית בפילוסופיה היוונית של סוקרטס ושל אפלטון. הם ביקרו את תורת הנגלה שלהם. בהצביעם על בעיות המטפיזיקה, מבקרים שלושת ההוגים האלה מטבע הדברים גם את אפלטון, שעשה אותה לזרם המרכזי של תולדות הפילוסופיה המערבית. אפלטון הוא שבכנותו את השכל “עין הנשמה” הוביל את הציוויליזציה של פולחן השכל לשלוט בשיטה הפילוסופית המערבית.

ביקורתם מגיעה, דרך התאולוגיה, המטפיזיקה והוגי הנגלה היוונים, אל בעיית הטבע האנושי. אמנם, לפני ביקורות המטפיזיקה של וולטר ושל ניטשה, הצביע שפינוזה על בעיותיהם של הרציונליסטים המערביים בהראותו שאי אפשר להפריד בין האינסטינקט לשכל; אבל הציוויליזציה המערבית הובילה את הפילוסופיה ואת הציוויליזציה שלה בכיוון של הערכת יכולות השכל בתוך הטבע האנושי. והיא הגיעה להזניח את האינסטינקט או לבוז לו. כלומר, מאז ההיסטוריה המודרנית הגיעה הציוויליזציה המערבית לבעיית עיוות הטבע האנושי. האנתרופוצנטריות נבנתה על פילוסופיה המעוותת את הטבע האנושי.

הציוויליזציה המערבית קיבלה מן הנצרות את מה שנוגע למוסר, ומן המסורת היוונית־רומית את מה שנוגע לידיעה. הנצרות בנויה על פילוסופיית יש הבוחרת, ביחסים בין האדם לטבע, בין בני האדם, בין השכל לאינסטינקט, בהפרדה ולא בהרמוניה. הציוויליזציה המערבית קיבלה דת הבנויה על הפילוסופיה הזאת, ונטלה וספגה גם מן התרבות היוונית את מה שהתאים להפרדה ולא להרמוניה, לקדמה ולא לדרך האמצע.

בהיסטוריה המודרנית הגיע המערב להעריץ את “האמת המטפיזית” כמו את האל של הדת של ימי הביניים. הציוויליזציה המערבית הזאת הגיעה להישען על פילוסופיה המפריזה בערך השכל האנושי, כלומר בערך יכולות השכל האנושי, ומשתכרת ממנו. האוניברסליזציה של השכל הובילה לבסוף לעיוות הטבע האנושי בתורת הטבע האנושי; והפילוסוף שהביע בתוקף את התנגדותו לתופעה הזאת היה וולטר.

הגעתי למסקנה לדחות יותר מתמיד את כל רעיונותיי המטפיזיים. הגעתי גם למסקנה שאני בעל חיים חלש ההולך על חול נודד השוקע בלי הרף תחתיי, ושאין דבר מטורף יותר מלהאמין שאתה תמיד צודק.¹⁷⁹

וולטר מדבר כך על הבל המטפיזיקה הטוענת למוחלט, או הרואה במה שהיא טוענת דבר נכון תמיד:

בסופם של כמעט כל ספרי המטפיזיקה נכתוב את שתי המילים שבהן השתמשו השופטים הרומאים כשלא הסכימו: non liquet, הדבר אינו ברור.¹⁸⁰

פוירבך מביע אותה השקפה על המטפיזיקה. הוא מציין במיוחד שהמשותף למטפיזיקה ולתאולוגיה הוא הנגלה: הרעיון שהאדם יכול לבטא את המוחלט ולהאמין בו בתוקף כאמת. הוא אמר: “מי שאינו מוותר על הפילוסופיה של הגל אינו מוותר על התאולוגיה.”¹⁸¹ במובן זה, המטפיזיקאים, בחתירתם לנגלה, נשארו באותו מישור כמו התאולוגיה, ואפשר לראות בהם מי שעיכבו את התפתחותה של פילוסופיה אמיתית.

המטפיזיקה אינה בסופו של דבר אלא מין תאולוגיה שנבהלה בהדרגה למראה הפילוסופיה המתמוססת ומתפשטת. ¹⁸²

בסופו של דבר, את המטפיזיקה המערבית שאחרי הרנסנס, שבה האדם מבטא את המוחלט ומאמין בו, אפשר לראות, בזרמה הגדול, כהמשך התאולוגיה של ימי הביניים. המטפיזיקאים התאולוגים האלה, בחתירתם לאמת המטפיזית, הציעו אוטופיה וביקשו לדחוף אליה את בני האדם:

הגרמנים מצאו את התחבולה שאפשרה להשיב את “האידיאל” הישן ולאחד מחדש את “האידיאל” עם האמת. אבל לא היה זה בסופו של דבר אלא אמצעי להצדיק את הזכות לדחות את המדע ואת הזכות לשקר. לייבניץ וקאנט! אלה שני האנשים שעיוותו יותר מכול את היושר האינטלקטואלי של המערב.¹⁸³

בעניין זה הכריז ניטשה שאפשר לראות “בלייבניץ כמו בקאנט” “תאולוגים העוטים את קליפת המטפיזיקה”:

הצלחתו של קאנט אינה אלא הצלחה של תאולוג. קאנט, בחקותו את לותר ואת לייבניץ, מילא תפקיד של בלם לקדמה: עוד קבקב אחד, המקיש את הקצב הצורם של הנוקשות הגרמנית.¹⁸⁴

בשקעם בחיפוש אחר אמת שאינה בהישג יד באמצעות התאולוגיה או המטפיזיקה, הם לא חדלו לחנוק את שמחות החיים הרגילות, ועשו את החיים קודרים וצחיחים בכך שהעמידו בראש רק חובות שלא ידעו למען מי ולשם מה הן. עיר האלוהים שייסד קלווין בז׳נבה, החברה הפרוטסטנטית שצייר לותר, העולם שמימש קרומוול לזמן מה באנגליה: אף אחד מהם אינו שונה הרבה מחברה שבה יתממש החוק המוסרי שהגה קאנט.

מה הורס אדם מהר יותר מלעבוד, לחשוב, להרגיש בלי צורך פנימי, בלי בחירה אישית עמוקה, בלי הנאה, כאוטומט של החובה? זהו המתכון עצמו לשקיעה, ואף לאיוולת… קאנט בחר באיוולת. והאיש הזה היה בן זמנו של גתה! ¹⁸⁵

העמדה השלילית הזאת של הציוויליזציה המערבית כלפי החיים מתיישבת ביסודה עם העמדה המופיעה בתורת החטא הקדמון הנוצרית. טבעי שהתורה הנוצרית הזאת הושפעה מאוד מסוקרטס ומאפלטון, שבין הפילוסופים היוונים לא ייחסו ערך לשמחת החיים. ההכרה בשמחת החיים היא אחת התכונות החשובות של הציוויליזציה המזרחית. בנקודה זו היא שונה מאוד גם מן הבודהיזם של הודו.

הבודהיזם ההודי יוצא מן הקביעה “החיים הם סבל”. שניהם מתעלמים משמחת החיים שמבטאת הציוויליזציה המזרחית או שוכחים אותה. אבל אצל האדם, “הסדר הטבעי של החיים (生理) הוא השורש; המעוות (怪理) או החולני (病理) אינם יכולים להיות השורש”.¹⁸⁶ אם הפילוסופיה המזרחית לקחה לה לשורש את הסדר הטבעי של החיים (החיים הם שמחה, joy), אפשר לומר שהפילוסופיה המערבית לקחה את המעוות (החיים הם חטא, sin), והפילוסופיה ההודית את החולני (החיים הם סבל, suffering).

במאמרות, בפרק “שיאן ג׳ין” (先進), “שמחת החיים”, שהוערכה יותר מן הניצחון הצבאי, מן ההישג המדיני או מפולחן האבות, זו של “בסוף האביב, כשבגדי האביב מוכנים, ללכת עם חמישה או שישה גברים בוגרים ושישה או שבעה נערים לרחוץ בנהר יי (沂水), להתאוורר על במת תפילת הגשם (舞雩), ולשוב בשירה”¹⁸⁷, נעלמה כליל מן הציוויליזציה המערבית. המאמרות, הספר החשוב ביותר בקונפוציאניזם, פותחות את משפטן הראשון בביטוי של “שמחת החיים”: “לראות ידידים באים מרחוק — האין זה עונג?” קונפוציוס מסכם: “היודע אותו אינו משתווה לאוהב אותו; האוהב אותו אינו משתווה למי ששמח בו”¹⁸⁸, ו“מעריך את היכולת לשמוח בחיים יותר מן הידיעה”.

הנטייה להחליף את שמחת החיים בלהט החובה בולטת בנצרות של ימי הביניים ובמטפיזיקה המודרנית של המערב. אבל שורשה של הנטייה הזאת נמצא, בציוויליזציה היוונית, בנגלה שאחרי סוקרטס. סוקרטס שאפלטון מתאר “מכעיס ומרתיח”. ההיגיון קפדני, הביטוי נשגב ומעודן; אבל, כמו שאמר וולטר, כשמתעשתים “עם קריאת התרנגול הראשונה, כשהרוחות נמוגות”, מוצאים שם שפע של פלפולים אבסורדיים. באפולוגיה של סוקרטס מתאר אפלטון את מותו המרגש של סוקרטס. אבל אם מסירים את המליצות ואת הניסוחים המוזרים שכל חכמי סין, ובראשם לאו־דזה וקונפוציוס, חשדו בהם ודחו אותם, ומשאירים רק את העיקר, אפשר לבטא את הפילוסופיה של אפלטון על המוות ועל החיים כך: “המוות אינו אלא שינה ארוכה, או שהוא מוביל לחיים אחרים. לכן שינה ארוכה היא דבר טוב, וגם ללכת לחיים האחרים ולפגוש את חכמי הדורות הקודמים, שהגיעו לפנינו, כדי להמשיך שם בשיחות נעימות — גם זה טוב. לכן איש אינו יודע מה טוב יותר, החיים או המוות.” זה פחות או יותר העיקר. איזה פלפול עצום!

לאן נעלמה אפוא שמחת החיים? אם סוקרטס ראה במוות דבר נעים כל כך או טוב כל כך, האם לא היה צריך להיות אדיש, ואף אסיר תודה, כשממיתים אותו? ואכן, נראה שסוקרטס קיבל את המוות בשלווה. כשאשתו קסנתיפה קראה: “למות באופן לא צודק כל כך!”, השיב לה סוקרטס, או ניחם אותה, כך מסופר: “האם היית מעדיפה שאידון למוות בצדק?” אפלטון אינו אומר דבר על שמחת החיים, ואינו מביא בחשבון כלל את העצב שבאובדנה במוות.

אפילו במיתוס היווני שלפני סוקרטס על סיזיפוס נשכחה דבקותו של סיזיפוס בשמחת החיים, עזה כל כך עד שהרחיק לכת ורימה את האדס (Hades), מלך השאול; רק דמותו של סיזיפוס המורד בגורל שגזר עליו לגלגל את סלעו זוכה להערצה בציוויליזציה המערבית כדמות של גיבור. סוקרטס הוא אולי האיש האיתן שייסד את האופטימיות שלפיה קדמה בלי גבולות אפשרית לאדם. אבל אם הקדמה אינה אלא בדיה, הוא אולי גם הסופיסט שביטל, בשם הקדמה, את “שמחת החיים האינסטינקטיבית”. בטענו שרק לידיעה יש ערך, ושלכל השאר, ובכלל זה שמחת החיים, אין שום ערך, העביר אפלטון לציוויליזציה המערבית פילוסופיה המעמידה את החובה המטפיזית מעל לכול.

השמחה שהמזרח חש בחיים נובעת מתורת טבע אנושי שונה לגמרי מן האקסטזה שמביאות עבודת מוחלט דתי והכניעה למוחלט מטפיזי. תורת הטבע האנושי המזרחית יוצאת מן ההכרה באחדות האינסטינקט והשכל; התורה המערבית — מן הבוז לאינסטינקט ומן ההכרה בעליונות השכל. תורות הטבע האנושי האלה נעשות לנקודות המוצא של הנטורליזם ושל העל־טבעיות. ההרס של האיזון או של ההרמוניה בין האינסטינקט לשכל, והטענה לעליונות השכל, נעשים ליסוד הנגלה. וזה מתיישב עם העל־טבעי. וולטר, שנלחם באמונות הטפלות ובדוגמות ששאלו את שם הדת, חשב שתכונות הנגלה של האל נוצרו בידי בני המערב משום שנזקקו להן, ובשום אופן לא ייתכן שהאל גילה אותן או ציווה אותן לבני האדם.

לפי וולטר, בני המערב מעוותים את תכונות האל לצורכיהם, משתמשים בהן כרצונם, ומגיעים עד כדי לגרום לאל לחולל ניסים כדי לשכנע את האחרים. לגרום לאל שברא את כל הדברים וקבע את סדרם להפר בעצמו את הסדר הזה כדי לחולל ניסים — האם אין זה חילול הקודש הגדול ביותר?

מדוע יעשה האל ניסים? אילו עשה זאת כדי לממש את מזימותיו כלפי אנשים אחדים, היה האל אומר כך: לא יכולתי לממש חלק ממזימותיי לא בבריאת היקום, לא בכל הסדר שקבעתי ביקום ולא בחוקיי הנצחיים; לכן עליי לשנות חלק מחוקיי הנצחיים וממחשבותיי, כדי לבצע את מה שחוקיי ומחשבותיי לא יכלו לעשות. דברים כאלה מראים לא את כוחו של האל, אלא את חוסר אונו, וסתירה עצמית שאי אפשר להעלות על הדעת. לכן להעז לדמיין שהאל עושה ניסים פירושו לחלל את הקודש (אילו יכול היה האדם לפגוע באל). הדבר דומה לומר לאל: “אתה ישות חלשה ולא עקבית.” לכן האמונה בניסים היא איוולת, וחוסר יראה כלפי האל.¹⁸⁹

הגל, ברצונו להצדיק את הניסים האלה, מעלה בפילוסופיית ההיסטוריה המפורסמת שלו את הטענה האבסורדית הזאת: “הנס הוא דבר יחסי לגמרי, וגם התופעות שהמגנט מראה הן מן הניסים”.¹⁹⁰ אל העושה ניסים אינו יכול להיות אלא ישות הנפרדת מן הטבע, העומדת מולו או מתעלה מעליו. והאדם, שנעשה בצלמו, בהזדהותו עם האל הזה, עובר תהליך שבו גם הוא מנותק מן הטבע ומשתנה לישות על־טבעית. כפי שטענה הפילוסופיה של שפינוזה, אין ברירה אלא לזהות את האל עם הטבע.

“דע את עצמך” (know thyself), האמרה שסוקרטס עשה אותה לאופנה, קוראת להפנות את העיניים אל העולם הפנימי שלך; בעמדה המטפיזית של אפלטון ושל אריסטו היא נהפכה לטענה שאפשר להכיר את מהותך שלך. העמדה שלפיה אפשר לתפוס את האמת ולהכיר את המוחלט היא לב לבו של הנגלה. עמדת הנגלה הזאת ניכרת בבירור בסוקרטס שאפלטון מתאר.

לכן העז לסינג, הכן שבתאורטיקנים, לומר שהוא מייחס חשיבות רבה יותר לחיפוש האמת מאשר לאמת עצמה. במילים האלה הפתיע והכעיס את כל הפדנטים, אבל חשף את סודו העמוק של המדע. לצד הווידוי הנדיר הזה, הכן עד מאוד, קיימת אשליה נטועה עמוק, המופיעה לראשונה אצל סוקרטס: השכנוע הבלתי מעורער שיכולות השכל, על יסוד הסיבתיות, יכולות להגיע עד שורשי הקיום האנושי, ולא רק להכיר אותם, אלא אף לתקן אותם. האשליה המטפיזית הנשגבת הזאת נצמדת אל המדע כמו אינסטינקט ומובילה אותו בלי הרף עד שהוא נהפך לאמנות. זוהי תכליתו של המנגנון הזה.¹⁹¹

אבל קשירת האמרה “דע את עצמך” למטפיזיקה מובילה למסקנה הטוענת באופן מוחלט לאמת שגילית בעצמך. העמדה המתיימרת שאפשר להכיר, ושגילתה, מהות שאינה ניתנת לידיעה, מובילה אל הנגלה, מהות התאולוגיה והמטפיזיקה. אבל איש, מלבד האל, אינו מכיר את מהותו שלו. זו טענתו של וולטר:

יפה היה לו יכולנו לראות את נשמתנו. “דע את עצמך” היא מצווה מצוינת, אבל רק לאל נתון לקיים אותה: מי מלבדו יכול להכיר את מהותו? אנו קוראים נשמה למה שמחיה. בזכות גבולות בינתנו, איננו יודעים יותר מזה. שלושה רבעים מן המין האנושי מסתפקים בכך, ואינם טורחים עוד בהיותם יצורים חושבים. הרבע הנותר מבקש לדעת זאת. אבל איש לא מצא זאת, ואיש לא ימצא.¹⁹²

הפילוסוף הגרמני תאודור לסינג (Theodor Lessing, 1872–1933) אמר על האדם של הציוויליזציה האירופית הזאת שהוא “מין קוף טורף שנעשה בהדרגה לשגעון גדלות בעניין מה שהוא קורא לו שכלו”. ¹⁹³ בציוויליזציה אירופית שהיסוד השכלי הזה, האפוליני בלשונו של ניטשה, הכריע אותה, רק אדם שלם (全人) כמו גתה, שתפס את השלם, יכול היה לקרוא: “האם לב הטבע אינו לב האדם?”¹⁹⁴

להומו ספיינס יש, מלבד הצרכים והתשוקות הפיזיולוגיים המצויים בכל שאר המינים, צרכים ותשוקות מפותחים במיוחד לחיים תרבותיים וחברתיים. זוהי תכונתו המיוחדת של האדם. האמירה שהאדם הוא חיה חברתית (social animal) מציינת בדיוק את התכונה הזאת. אבל הביטוי הזה דורש תשומת לב מיוחדת. האדם הוא “חיה חברתית”, לא חיה “חברתית”, ולא “חיה” חברתית.

התופעה של “האוניברסליזציה של יכולות השכל” קיימה, כמטפיזיקה, יחסי השלמה הדדית עם המדע המערבי, כתאוריה שלו וכיסודו. אבל משום שהמדע המערבי שטען למוחלט, כלומר הפיזיקה הקלאסית של הנגלה, נכלל בתוך הפיזיקה המודרנית של הנסתר, הפילוסופיות שעליהן נשענו התאולוגיה והמטפיזיקה במשך אלפיים שנה, הגאומטריה של אוקלידס והמכניקה של ניוטון, נתקלו בגבולותיהן. איינשטיין אומר שמה שבני המערב האמינו בו כמו שמאמינים באל, האמת המדעית, אינו יכול להיות מוחלט, ושלהאמין שמה שהאדם גילה הוא מוחלט — אשליה היא.

המושג “אמת” אינו הולם את טענותיה של הגאומטריה הטהורה, שכן במילה “אמת” אנו מציינים תמיד, בסופו של דבר, התאמה לעצם “ממשי”; ואילו הגאומטריה אינה עוסקת ביחס בין מושגיה לבין עצמי הניסיון, אלא רק בקשר הלוגי שבין המושגים האלה עצמם.¹⁹⁵

ואולם, למרות ההתפתחות המכרעת הזאת שחוללה שינוי פרדיגמה במדע, לא השתחררה הפילוסופיה המערבית מנטייתה ההיסטורית להעריץ את האל ואת השכל. כשם שהמטפיזיקה המודרנית באה במקום התאולוגיה של ימי הביניים, כך באה הפרוטסטנטיות במקום הקתוליות. לותר המשיך ובנה מחדש את המסורת ההיסטורית של הנצרות.

לותר, הנזיר ההרה־גורל הזה, שיקם את הכנסייה. אבל, וזה חמור בהרבה, הוא שיקם את הנצרות ברגע שבו עמדה להיעלם.¹⁹⁶

אם הציוויליזציה המערבית אינה יוצאת כך מגבולות הנגלה, הרי זה בגלל המסורת שלה. הציוויליזציה המערבית, שמאז סוקרטס, במשך 2,500 שנה, התרחקה מן הנסתר ושקעה בנגלה בלבד, מתקשה מאוד להשתחרר ממסורות הנגלה, שהן הדת, המטפיזיקה והאידאולוגיה. הנגלה שלהם הוא שהרס את האיזון בין השכל לאינסטינקט, ועשה את הזרם המעריך את השכל בלבד ליסוד מרכזי של הציוויליזציה המערבית.

רק בעת החדשה יכלו בני המערב להיות מודעים להרס האיזון בין השכל לאינסטינקט, ולבעיותיה של מטפיזיקה המעריצה את השכל. בעיקר הפילוסופיה של ניטשה מביעה בבירור את התנגדותה לפילוסופיה הממוקדת בשכל של סוקרטס ולמטפיזיקה. הפילוסוף הגרמני היידגר, בהצביעו על כך שהציוויליזציה המערבית היא ציוויליזציה ממוקדת בשכל, הדגיש את הצורך להתרכז ב“יש עצמו, מעבר לשכל”. מנקודת המבט של הטבע האנושי, קיומו של האדם עצמו כולל גם את האינסטינקט וגם את השכל. היידגר הצביע בחדות על החד־צדדיות של תולדות מחשבה מערביות המתרכזות בשכל. פילוסופיה המבקשת להתרכז לא בשכל, אלא באדם הקיים כולו, ובכלל זה האינסטינקט, היא מאותו שורש כמו השיטה הפילוסופית המזרחית המחברת בין השכל לאינסטינקט.

היידגר ביקר את הפילוסופיה של אפלטון על נטייתה ליכולות השכל. הוא ראה את הבעיה במטפיזיקה שיצאה מאפלטון, מאריסטו ומאחרים, וראה בה את הסיבה לכך שהציוויליזציה המערבית יצאה לדרך של עיוות האמת. משום שהעיוות הזה של הציוויליזציה המערבית נמשך מימי יוון דרך הדת של ימי הביניים ועד העת החדשה והזמן הזה, הוא סבר שיש לבחון מחדש מן השורש את כל המסורת הפילוסופית המערבית. תורת האידאות של אפלטון הכפיפה לבסוף את היש לאידאות ועשתה אותו למטפיזי; וההשקפה הפילוסופית הזאת, משהתחברה לדת המתגלה, הובילה את הציוויליזציה המערבית יותר מאלפיים שנה. במאה ה־20 במיוחד, כשהמטפיזיקה הגיעה לשיאה, שלטו לזמן מה בעולם אידאולוגיות הנוטות אל השכל, או אל האינסטינקט העומד מול השכל. הראשונה, הנוטה אל השכל, הייתה הקומוניזם; השנייה, ההולכת אחרי האינסטינקט, הפשיזם. האידאולוגיות של המאה ה־20 עשו להן מנהג להרוס את האופי עצמו, שהמוסר מייצג אותו, כדי לממש אידיאלים שאינם ניתנים למימוש.

בהצביעו על הפילוסופיה המערבית הממוקדת בשכל, סבר היידגר שהיא איבדה לא את השכל האנושי, אלא את המחשבה על היש, כלומר את היכולת לראות את האדם בשלמותו. הוא ראה בקביעתו של דקארט, “אני חושב, משמע אני קיים”, את נקודת המוצא של המחשבה המטפיזית, הממוקדת בשכל, שהמערב חנך בעת החדשה. לפי הפילוסופיה שלו, לאדם שבמרכזו “היש עצמו, מעבר לשכל”, יש לומר: “אני קיים, משמע אני חושב.” היידגר טען שיש ללמוד מחדש, בפילוסופיה ההשוואתית של השכל והיש, דרך חשיבה שבמרכזה היש. הוא ביקר את הרציונליזם המערבי כמחשבה ששכחה את היש.

במישור התרבותי, אם התרבות היוונית איבדה את בהירות ראייתה ונכחדה, הרי זה קודם כול, כפי שמראה הדוגמה של סוקרטס, משום שהביאה את השכל לשיאו. הבאת השכל לשיאו פירושה הרס ההרמוניה והאיזון בין השכל לאינסטינקט, כלומר הרס בהירות הראייה. כשם שסיבת נפילתה של אתונה הייתה שדחתה את צוואתו של פריקלס, שהמליץ על מתינות, ויצאה למשלחת הנמהרת לסיציליה, כך סיבת הרס האיזון היווני היא שנשברה החוכמה החקוקה על חזית המקדש בדלפי, שציוותה על דרך האמצע, כדי לעלות על דרך האוניברסליזציה של יכולות השכל. את האחראי לכך יש לראות בסוקרטס.

סוקרטס וממשיכיו, בהמשיכם בלי הרף את היסקיהם בדיאלקטיקה של הידיעה, עשו את החמלה המוסרית העליונה, את המסירות, את הגבורה ואת יציבות הלב (恒心), הקשים כל כך להשגה, שהיוונים האפוליניים כינו דרך האמצע, לדברים שנראה כאילו אפשר ללמד אותם.¹⁹⁷

קונפוציוס אמר: “מה גדולה מעלתה של דרך האמצע! אבל נדיר שבני האדם דבקים בה זמן רב.”¹⁹⁸ הציוויליזציה המזרחית, שהתרחקה מן התאולוגיה ומן המטפיזיקה, ידעה לשמור על דרך האמצע. התאולוגיה הנוצרית, והמטפיזיקה היוונית שפיתחו אפלטון ואריסטו, הביאו את בני המערב, במשך יותר מאלפיים שנה, לטעון שהם יכולים להכיר את מהותו של האדם או של הטבע, שאינה ניתנת לידיעה. הנטייה המטפיזית הזאת הפעילה כוח רב בזמן שהמערב פעל ב“עולם הפתוח” שבו כבש את העולם, קרוב ל־450 שנה, מן המאה ה־16 ועד אמצע המאה ה־20, שאנו קוראים לה העידן האטלנטי. אבל עם השלמת כיבוש העולם וסופו של העולם הפתוח, גם תפקידה של המטפיזיקה מגיע לקצו.

תופעה המתרחשת בד בבד עם האוניברסליזציה של התופעות השכליות היא הדבקות בסיבתיות. הסיבתיות נשללת בציוויליזציה המזרחית, הדוגלת בפילוסופיית השינוי; אבל במערב היא אבן הפינה ההכרחית של רעיון הקדמה, המצדיק את האוניברסליזציה של התופעות השכליות. משגשגת פילוסופיה שלפיה האדם מתקדם בהדרגה אל האמת המוחלטת. הסיבתיות, שקיבלה מאפלטון ומאריסטו ביטוי מוצק, הוחייתה במרץ בידי לייבניץ אחרי הרנסנס, ותרמה לשמור על תרבות הקדמה בחיים. וכפי שראינו בתורת האבולוציה של דרווין, תרמה גם לכך שדרווין יכול היה לטעון לאבולוציה “הדרגתית”. וולטר מבקר בחדות את האופי הבדוי הזה של התרבות המערבית.

כשקראתי את אפלטון בפעם הראשונה, התרגשתי מאוד לראות את כל היצורים מסודרים בדרגות, מן האטום הקל ביותר ועד הישות העליונה. אבל, כשהתבוננתי מקרוב, נמוגה הרוח הגדולה הזאת, כשם שבימים עברו נסו כל הרפאים עם קריאת התרנגול הראשונה.¹⁹⁹

פריקלס, שאפשר לכנותו היווני האחרון משום שלא הסתפק בהבנת דרך האמצע בחברה יוונית שוקעת, אלא קיים אותה במעשה, השיב את בני אתונה אל דרך האמצע בכל פעם שעלו על דרך קיצונית.

כשבני אתונה נעשו יהירים ונועזים שלא בעתם, הפחיד אותם פריקלס; כשפחדו בלי סיבה, השיב להם את הביטחון.²⁰⁰

בתקופה עצמה שבה נעלמו האמרה של דלפי, המייצגת את החוכמה, ודרך האמצע של פריקלס, כלומר ברגע שבו שקעה אתונה, הפיצו אפלטון ואריסטו את עולם הפילוסופיה של הנגלה, שעתיד היה להשפיע על המערב, במשך כאלפיים שנה, השפעה מכרעת; ועולם הפילוסופיה הזה בא להוביל את הציוויליזציה המערבית. הוא השתנה בלבשו את צורות התאולוגיה של ימי הביניים והמטפיזיקה המודרנית.

האם לא נעשו היוונים, בתקופת חולשתם ושקיעתם, אופטימיים, שטחיים, רטוריקנים, צמאים להיגיון, מבקשים לפרש את העולם באופן רציונלי? כלומר, האם לא נעשו “שלווים” יותר ו“מדעיים” יותר? על אף כל הרעיונות המודרניים וכל הדעות הקדומות הדמוקרטיות, מי יודע אם האופטימיות, וצורתה המודרנית, ניצחון הדמוקרטיה, אינן אלא סימנים של היחלשות, של זקנה ושל עייפות פיזיולוגית?²⁰¹

אפילו המדע, שידע בעיקר במאות השנים האחרונות התקדמות מופלאה, אינו בטוח עוד, בניגוד למה שבני המערב האמינו בו כל כך, שיעניק לאדם עתיד מזהיר, עכשיו כשהעולם הפתוח, החמוש בנגלה, מגיע לקצו. מהי מהות המדע, ומה תהיה השפעתו על עתיד האנושות?

והמדע עצמו, המדע שלנו, מה פירושו, בעצם, של כל מדע כשרואים בו סימפטום של החיים? לאן הולך המדע, וגרוע מזה, מאין הוא בא? האם רוח המדע אינה אולי אלא פחד ומנוסה מפני הפסימיות? הגנה מחוכמת מפני האמת? ובלשון המוסר, משהו כמו פחדנות ושקר? ובלשון שמחוץ למוסר, תחבולה? הו סוקרטס, סוקרטס, האם זה היה אולי סודך? הו אירוניקן מסתורי, האם זו הייתה אולי האירוניה שלך?²⁰²

רוב הפילוסופים המערביים דוחפים את שאלותיהם הלאה, וכשהם חושבים שגילו דבר מה, הם מציבים אותו כמוחלט. הנגלה ופילוסופיית הקדמה קשורים זה בזה. כך ממשיכה “הקדמה” להיות מוצדקת בחברה פתוחה. אבל אם “האמת המוחלטת” נמצאת למעשה מחוץ להישג ידו של האדם, אולי יש, כמו שאמר לסינג, “לייחס חשיבות רבה יותר לחיפוש האמת מאשר לאמת עצמה”. אם זהו מצבו של האדם, הרי, כמו שאמר קונפוציוס, “לומר שאתה יודע את מה שאתה יודע, ושאינך יודע את מה שאינך יודע” הוא גבול הידיעה שהאדם יכול לקנות. אם מקבלים את הפילוסופיה הדאואיסטית שלפיה “לחיים יש גבול, ואילו לידיעה אין גבול”, אפשר לראות שהבחירה ביכולות השכל של ציוויליזציה מערבית הדוגלת במטפיזיקה נתקלת בגבולותיה ויוצאת לבסוף לדרך השקיעה.

3) נפילת הציוויליזציה של פולחן השכל: האידאולוגיה, קנוניה בין השכל למדע

הגות פולחן השכל המערבית, שדהרה קדימה בלי סוף, עלתה במאה ה־20 על דרך השקיעה. השכל, החמוש ב“רציונליזם”, חבר אל הדרוויניזם החברתי ה“מדעי” ויצר את עידן האידאולוגיות. אבל האידאולוגיה, המבוססת על תורת טבע אנושי מוטעית, העלתה את עולם המחשבה המערבי על דרך החורבן. הקנוניה בין השכל למדע התממשה במערב. השכל אינו יכול לפעול בנפרד מן האינסטינקט; אבל הרציונליזם המערבי האמין בטעות שהדבר אפשרי, ורעיון שלא נבדק, התורה ההדרגתית והלוחמנית של הדרוויניזם החברתי, התפשט כמדע בעולם המערבי של המאה ה־20. מהות האידאולוגיה היא איחוד של שכל מנותק ושל מדע מדומה.

דרווין דגל בתורת אבולוציה שלפיה האדם אינו פרי בריאה מיוחדת של האל, אבל היה משוכנע שבריאת הטבע, ובכלל זה צורות החיים הראשונות, היא מעשה האל. כך טען דרווין שאמונותיו הדתיות ותורת האבולוציה יכולות לדור בכפיפה אחת, והסביר שאמונתו באל לא השתנתה:

יש הוד בהשקפה זו על החיים, על כוחותיהם השונים, שנפחו בתחילה בידי הבורא בצורות מעטות או בצורה אחת; ובעוד כוכב הלכת שלנו ממשיך לסוב במסלולו לפי חוק הכבידה הקבוע, מראשית פשוטה כל כך התפתחו ועודן מתפתחות צורות יפות ומופלאות לאין ספור.²⁰³

תורת האבולוציה של דרווין נעשתה לבסוף לצירוף של “בריאת האל והאבולוציה הטבעית”. אין זו תורת אבולוציה נטורליסטית עד הסוף, אלא תורה שבה מתקיימות זו לצד זו בריאת האל והאבולוציה של הטבע. כמו הוגים מערביים רבים, ובכללם הדאיסטים של תקופת הנאורות, הם לא יכלו להפוך את המחשבה המערבית לנטורליזם עד תום, ונקטו את הדרך המקיימת את האל ואת הטבע זה לצד זה. גם דרווין הביא רעיון גדול, אבל השיטה הפילוסופית שלו ירשה כמות שהיא את המחשבה הפילוסופית המערבית. עד כדי כך עוד פעלו בעוצמה במחשבתם הנטייה לנגלה של ימי יוון ורומא והנגלה הקיצוני של הדת של ימי הביניים.

הדרוויניזם החברתי: “הטבע אינו עושה קפיצות”, “מלחמת הכול בכול”

הדרוויניזם החברתי (Social Darwinism) יצא מן הדרוויניזם (Darwinism), אבל, בניגוד לצפיותיו של דרווין, מילא תפקיד מכריע בפתיחת עידן האידאולוגיות. הדרוויניזם קובע שהאדם והיצורים החיים שעל פני הארץ לא נעשו אחד אחד בידי האל, אלא נוצרו באבולוציה בתוך הטבע. זוהי תורה מהפכנית, המנפצת את תורת הבריאה, לב הדוגמה של הדת המתגלה. תורת האבולוציה של דרווין יצאה לאור בשנת 1859.

הבעיה אינה תורת האבולוציה של דרווין עצמה, אלא הדרוויניזם החברתי הנגזר ממנה. הדרוויניזם החברתי מילא תפקיד מדעי בכך שהוליד את הקנוניה בין הפילוסופיה למדע, הדרושה כדי להביא את כוח השכל לשיאו. אם מקבלים את הרעיון ש“תגלית גדולה היא מאמצו של המגלה, והבעיות שהיא מכילה הן בעיות זמנה”, תורת האבולוציה היא יצירה גדולה של דרווין. אבל העובדה שדרווין השתמש כמות שהן בתורת האבולוציה שלו בתורת המאבק ובגרדואליזם, הנטועים עמוק במחשבה המערבית, הייתה הטעות שבטעויות.

תורת האבולוציה התגבשה בתוך שיטת המחשבה המערבית. לכן שימשו קביעות שכולם, בשיטה הפילוסופית של המערב המודרני, ראו בהן אמיתות מדעיות מובנות מאליהן, כמנגנון להסבר תורת האבולוציה של דרווין. הקביעות האלה, בהתאחדן עם הציוויליזציה של פולחן השכל ששטפה אז את הפילוסופיה המערבית, הולידו את הדרוויניזם החברתי. המנגנונים האלה הם שניים: “הטבע אינו עושה קפיצות” (Natura non facit saltum, Nature does not make leaps) ו“מלחמת הכול בכול” (Bellum omnium contra omnes, War of all against all). הוגים רבים באותה תקופה אהבו להשתמש בניסוחים לטיניים כדי לחזק את סמכות קביעותיהם.

הדרוויניזם החברתי נולד מן האמונה המוטעית שתורת האבולוציה של דרווין תחולל בהיסטוריה האנושית אבולוציה הדרגתית ולוחמנית.²⁰⁴ בלב התורה הזאת עומדים המושגים “הטבע אינו עושה קפיצות” ו“מלחמת הכול בכול”. כך השקיעה את ענייני בני האדם במערב בעידן האידאולוגיות.

מייסד האבולוציוניזם החברתי, ספנסר (1820–1903), טען שהישרדות המתאים ביותר והברירה הטבעית חלות כמות שהן על החברה האנושית. משום שהחברה מתפתחת, כמו הטבע, באמצעות התחרות, הסיק מכך את הרעיון ש“לעזור באופן מלאכותי לחסרי היכולת מעכב את התפתחות החברה”.

האידאולוגיות שספגו את הטענות האלה השתמשו באופן פעיל בדרוויניזם החברתי כדי להצדיק את אי־השוויון, הגזענות והאימפריאליזם. במיוחד, הרעיון שהטבע האנושי יכול “להתפתח” איפשר מדיניות שמחקה כל מוסר וכל הומניזם. הגרדואליזם ותורת המאבק של הדרוויניזם החברתי שימשו כ“מדע” בקומוניזם, בנאציזם, בגזענות ובאאוגניקה. בהשתמשם בהישרדות המתאים ביותר ובברירה הטבעית כמונחים חלופיים לגרדואליזם ולמאבק, הם ביקשו להרחיב את אופיים המדעי. הדרוויניזם החברתי הזה, אחרי הטעויות הנוראות של המאה ה־20, התברר כמחשבה מוטעית. הסיבה היא שהוא נוגד את הטבע האנושי. כיום הוא נזנח.

הפילוסופיה של הגרדואליזם ושל המאבק הייתה צפויה כבר מראשית תורת האבולוציה של דרווין. דרווין לקח כמות שהיא לתורתו את הפילוסופיה המערבית שלפיה כל שינוי מתרחש “בהדרגה”: “הטבע אינו עושה קפיצות”. האמרה הזאת הייתה אבן הפינה של המחשבה בפילוסופיה ובמדע המערביים במאה ה־19. המושג הקשור בה הוא “תורת המאבק”: “מלחמת הכול בכול”. המושג הזה הוא, יחד עם הגרדואליזם, לב תורת האבולוציה של דרווין. דרווין ביטא אותו בהישרדות המתאים ביותר (Survival of the fittest). הגרדואליזם ותורת המאבק, הפילוסופיה המרכזית של תורת דרווין, גרמו בעיות רבות. תורת האבולוציה של דרווין התנוונה לבסוף לדרוויניזם חברתי, ותרמה ליצירת “עידן האידאולוגיות” (the Age of Ideology) האכזרי וחסר הרחמים, שבו סברו שמותר להפר את המוסר האנושי כדי לממש את האוטופיה.

ואולם, היו הוגים שהביעו התנגדות לדרך הזאת של שימוש כמות שהם, בתורת האבולוציה, בגרדואליזם ובתורת המאבק שהיו אז באופנה. האקסלי, שיצא להגן על תורתו של דרווין, כתב לדרווין לפני פרסום מוצא המינים כדי להצביע על הבעיה שבשימושו בגרדואליזם כמות שהוא בתורתו.

אני מוכן, אם יהיה צורך, לעלות על המוקד כדי להגן על תורתך. אני מחדד את טפריי ואת מקורי לקראת ההגנה על האבולוציה. אבל העמסת על עצמך קושי מיותר כשאימצת בלי שום הסתייגות את הכלל “Natura non facit saltum”. ²⁰⁵

אבל האופי ההדרגתי של תורת האבולוציה של דרווין הוא זרם עוצמתי העובר ביסוד התרבות המערבית. גם תורת האבולוציה של למארק (Lamarck), “תורת השימוש והאי־שימוש”, שדרווין מביא במוצא המינים, הייתה בעלת אופי הדרגתי. הניסוח “הטבע אינו עושה קפיצות”, שדרווין אהב לחזור עליו כדי להדגיש את האופי ההדרגתי של האבולוציה, היה בתורו מושג מקובל מאוד על המדענים ועל הפילוסופים. דרווין עצמו קובע זאת במוצא המינים:

משום שהברירה הטבעית פועלת רק בצבירת שינויים קלים, רצופים ומועילים, אין היא יכולה לחולל שינויים גדולים או פתאומיים; היא יכולה לפעול רק בצעדים איטיים וקצרים. לכן הכלל “Natura non facit saltum”, שכל ידיעה חדשה שאנו קונים נוטה לאשר אותו, מתבאר בתורה הזאת. ²⁰⁶

לייבניץ, שנחשב למי שעשה לאופנה את הניסוח “הטבע אינו עושה קפיצות”, כותב במסות חדשות על השכל האנושי שלו:

דבר אינו נעשה בבת אחת, ואחת מאמרותיי הגדולות והמאומתות ביותר היא שהטבע אינו עושה קפיצות לעולם. ²⁰⁷

בשל הגרדואליזם ותורת המאבק, סברו חסידי הדרוויניזם החברתי שהטבע האנושי יכול להתפתח: שהוא מתפתח במהלך חייו של אדם, או מדור לדור. דרווין ושאר האבולוציוניסטים האמינו שהאנושות לא חדלה להתפתח מאז הופעתה; קונט, מרקס, היטלר ואחרים יצאו מתורת האבולוציה הזאת או הושפעו ממנה השפעה מכרעת.

תורת הברירה הטבעית של דרווין, שלפיה האבולוציה מתרחשת בהדרגה ובמאבק, אינה אולי אלא טעות פשוטה במדעי הטבע. אבל הדרוויניזם החברתי, הנולד כשתורת דרווין עוזבת את תחום מדעי הטבע כדי לחול על מדעי החברה, אינו טעות פשוטה: הוא טרגדיה גדולה, כפי שרואים באאוגניקה הגזענית של היטלר. כתבי דרווין וכתבי היטלר מגלים דמיון מפתיע. היטלר כותב בספרו מיין קאמפף:

תפיסה זו מטילה על המדינה את החובה, בהתאם לחוקים הנצחיים והבלתי משתנים השולטים ביקום, לקדם את הטובים והחזקים ביותר, ולדכא את הרעים והחלשים. ²⁰⁸

דרווין מסכם כך את החלק על “האינסטינקט”, בפרק 8 של מוצא המינים:

לבסוף, אולי אין זו מסקנה לוגית, אבל משביע רצון הרבה יותר לראות בכל האינסטינקטים האלה לא אינסטינקטים שניתנו או נבראו במיוחד, אלא תוצאות קטנות של חוק כללי המוביל לקדמתם של כל היצורים החיים: להתרבות, להשתנות, להניח לחזקים לחיות ולחלשים למות. ²⁰⁹

כשם שהפשיזם של היטלר נשען מאוד על תורת האבולוציה של דרווין, ביקש גם הקומוניזם להאמין בתורת “מלחמת הכול בכול”, שבאה לידי ביטוי בדרוויניזם, כבאמת מדעית, ולהישען עליה. מרקס גילה כלפי תורת האבולוציה של דרווין סקרנות עיקשת ועזה. הוא שלח לאנגלס, בן דמותו, מכתב נלהב.

מדהים לראות כיצד מוצא דרווין אצל בעלי החיים והצמחים את חלוקת העבודה, את התחרות, את פתיחת השווקים החדשים, את ה“המצאות” ואת “מאבק הקיום” המלתוסיאני. זוהי מלחמת הכול בכול. ²¹⁰

מרקס, שרצה שמערכת רעיונותיו תיחשב למדעית, חיפש בדרוויניזם ראיות מדעיות לתמיכה בקומוניזם שלו. במכתב משנת 1861 ללאסל (Lassalle) חושף מרקס בבירור את הכוונה הזאת.

לחיבורו של דרווין משמעות רבה. הוא יכול לספק, מצד מדעי הטבע, את היסוד לשיטת המחשבה שלי, והוא מוכיח מבחינה היסטורית את הכרחיות מאבק המעמדות. ²¹¹

האיחוד בין האידאולוגיה לבין הדרוויניזם החברתי נובע קודם כול מן ההסבר שנתן דרווין לאבולוציה לוחמנית והדרגתית. האידאולוגיות ביקשו לעשות את הדרוויניזם ל“אמת” של מאבקן ושל השינוי ההדרגתי שלהן. במוצא המינים מדגיש דרווין פעמים רבות שמינים חדשים נולדים מברירה טבעית (natural selection) “הדרגתית ולוחמנית”.

אפשר לומר שהברירה הטבעית בוחנת, יום אחר יום, שעה אחר שעה, בעולם כולו, כל שינוי, אפילו הקל ביותר: היא דוחה את מה שרע, ושומרת וצוברת את כל מה שטוב. ²¹²

האופי הלוחמני של תורת הברירה הטבעית של דרווין בא, כפי שכתב בעצמו, מרעיון שנלקח ממסה על עקרון האוכלוסייה של מלתוס.

בפרק הבא נעסוק ב“מאבק הקיום” הנפתח בהכרח בין כל היצורים החיים שבעולם, כתוצאה מנטייתם להתרבות לפי טור הנדסי. זוהי תורת מלתוס המוחלת על ממלכת החי והצומח כולה. ²¹³

את ההשקפות האלה של מלתוס ושל דרווין אפשר לראות כחזרה על תכונה העוברת ביסוד התרבות המערבית וכהדגשתה: לראות בהישרדות מאבק, כפי שרואים בנסיך של מקיאוולי או בלוויתן של הובס. מקיאוולי, שהצדיק כל אמצעי למען ההישרדות והניצחון בלי להתחשב במוסר (amoral); הובס, שראה ב“מלחמת הכול בכול” את מצב הטבע;²¹⁴ מלתוס, שהחיל את מאבק הקיום על החברה האנושית ועל עולם הטבע; ודרווין, עם תורת האבולוציה שלו: כולם עומדים בזרם התרבות המערבית.

נגד דעתם של רוב חוקרי הטבע בני זמנו, המבוססת על תורת הבריאה, שלפיה “כל מין נברא בנפרד” ואינו משתנה,²¹⁵ דגל דרווין בתורת אבולוציה מכנית, קווית ותגובתית, שלפיה המינים נוצרו ב“אבולוציה איטית, קלה ורצופה”.²¹⁶ בטענו שהטבע האנושי מתפתח בכל רגע, סיפק דרווין לתנועות האידאולוגיות השונות של המאה ה־19 את המיתוס של האבולוציה ושל הקדמה. הדרוויניזם החברתי, שתרם תרומה מוחלטת ליצירת עידן האידאולוגיות במאה ה־20, הושפע אפוא במישרין מתורת האבולוציה של דרווין.

האדם יכול לבחור, ואכן בוחר, את השינויים שהטבע נותן לו, וצובר אותם כרצונו. כך הוא מתאים את בעלי החיים ואת הצמחים לתועלתו או להנאתו.²¹⁷

דרווין הניח שהצבירה ההדרגתית הזאת נעשית, בטבע, רק לטובת היצורים החיים, ואצל האדם רק לתועלתו שלו. הוא טען שהיא הולכת בעקבות חוק הטבע והאדם הקרוי הישרדות המתאים ביותר.

האדם בוחר רק לתועלתו שלו; הטבע בוחר רק לטובת היצור שהוא מטפל בו.²¹⁸

האם יכול האדם להסתמך על עקרון הטבע של הישרדות המתאים ביותר? דרווין סבר שאפשר להוכיח זאת היטב. הדרוויניזם החברתי נעשה ליסוד הטענה שעקרון הישרדות המתאים ביותר, הפועל באבולוציה של הטבע, יכול לשמש את האדם ולחול בין בני האדם בחברה האנושית.

האם עקרון הברירה, שראינו עד כמה הוא חזק בידי האדם, חל גם בטבע? אני סבור שנראה שהוא יכול לפעול בו ביעילות רבה.²¹⁹

תפיסה כזאת של הטבע האנושי היא ההפך הגמור של תורת הטבע האנושי של היש שהופיעה בדת המתגלה. הדת המתגלה סברה שהאופי המולד אינו משתנה. תורת האבולוציה של דרווין קובעת שהטבע האנושי עובר בכל רגע תהליך של אבולוציה. היא שונה גם מתורת הטבע האנושי המזרחית המבוססת על השינוי. המזרח סבור שבני האדם נולדים עם אותו טבע אנושי, אבל לאחר הלידה האופי משתנה בגבולות הטבע שעמו נולדו. התורה המזרחית, שבה השכל אינו יכול לצאת מגבולות הטבע שעמו נולדים כל בני האדם, אבל פועל בתוך הגבולות האלה, שונה מן היסוד מתורת הטבע האנושי של דרווין ושל הדרוויניזם החברתי.

ההדרגתיות והמאבק הם תכונות הכרחיות לקדמה ולאבולוציה. הם חלחלו אל המדע והפילוסופיה המערביים שאחרי הרנסנס, שהתגבשו סביב הדטרמיניזם והסיבתיות ושללו את היחסיות ואת האוטונומיה. ודרווין לקח אותם. דרווין לא יכול היה לדחות את הדעות הקדומות שהפילוסופיה המערבית האמינה בהן כבסלע איתן: “הטבע אינו עושה קפיצות” ו“מלחמת הכול בכול”. לכן אפשר לראות באופי ההדרגתי והלוחמני של תורת האבולוציה של דרווין לא תורה חדשה, אלא דבר הטבוע בתרבות המערבית של זמנו.

תורת האבולוציה של דרווין לעומת שיווי המשקל המקוטע (Punctuated equilibrium)

תורת האבולוציה ההדרגתית שבה דגל דרווין, שלפיה הכול מתפתח בלי הרף, החלה להתערער בהדרגה מבחינה מדעית. הסיבה העיקרית היא שהחוליות החסרות (missing link) שהיו אמורות לתמוך בגרדואליזם לא נמצאו למרות מאמצים רבים. החוליות החסרות הן ההשערה שלפיה יש מינים שיצור חי היה צריך לעבור דרכם במהלך אבולוציה הדרגתית, אבל עקבותיהם אינם נמצאים. אם ימשיכו שלא למצוא את העקבות האלה, תיקון תורתו של דרווין יהיה בלתי נמנע. אחת התורות המתוקנות האלה היא “תורת שיווי המשקל המקוטע” (punctuated equilibrium). לפי התורה הזאת, שפרסם בשנת 1972 פרופסור גולד, המינים עוברים תקופות יציבות ארוכות, ואחר כך מתפצלים בפתאומיות בתקופות קצרות. מלבד הרגעים האלה, מגלה האנושות, מאז התפתחותה להומו ספיינס, “הסתגלות שאינה אבולוציונית” (non-evolutionary adaptation).

תורת שיווי המשקל המקוטע שונה מתורת הבריאה, שלפיה עשה האל את האדם מן העפר. היא שונה גם מתורת דרווין, שלפיה כל היצורים החיים, ובכללם האדם, מתפתחים בלי הרף בהדרגה. אבל תורת ההסתגלות שאינה אבולוציונית של האדם מתיישבת היטב עם פילוסופיית השינוי שמדגישה הציוויליזציה של הדאו. צבע העור או העיניים, צורת האף או השפתיים הם התכונות המיוחדות של כל אחד מן הגזעים המרכיבים את האנושות של היום. החוקרים המערביים, מטעמי נוחות, סיווגו פעם את האנושות של היום לגזע צהוב (אסיה), לגזע לבן (המערב), לגזע שחור (אפריקה), לגזע חום (הודו) ולגזע אדום (אמריקה), בטענה שאלה גזעים שונים. אבל כיום מקובל שכולם שייכים לאותו מין, ושתכונות הגזע רק השתנו: האדם לא התפתח.

נראה שהמוטציה האחרונה אל ההומו ספיינס התרחשה בכמה מקומות בבת אחת. מתוך מאגר הגנים (pool) של ההומו ספיינס הראשונים צמחו הגנים של האנושות של היום בכמה נקודות על פני הארץ, והאנושות של היום שחלקה אותם כיסתה לבסוף את הארץ. כל הגזעים החיים כיום בעולם הם תת־מינים (亞種) השייכים למין אחד, הומו ספיינס. ההבדלים בין הגזעים באים מן הבידוד הגאוגרפי ומן ההסתגלות להבדלי האקלים: אין הם אלא הבדלים בתוך מין (種) אחד. ²²⁰

מה פירוש העובדה שיש לנו גוף של הומו ספיינס ו“תכונות גופניות” של גזע מובחן? האם התכונות הגופניות, כלומר ההבדלים בצבע העור, בצבע העיניים, בצורת האף, הן תהליך שבו גופו של ההומו ספיינס עצמו מתפתח? או שיש לראות בהן שינויים פשוטים שאין להם דבר עם האבולוציה, כמו עורה של הזיקית המשנה את צבעו לפי הסביבה? כאן ביקשה הציוויליזציה המערבית של האל, המבוססת על תורת הבריאה, עד המחצית הראשונה של המאה ה־20, לראות בתכונות הגופניות של האנושות תכונות של בני אדם שנבראו שונים. בנקודה זו לא היה הבדל אחרי תורת האבולוציה של דרווין, בסוף המאה ה־19. כלומר, אפילו בהודאה שהאדם לא נברא כפי שהוא, אלא התפתח עד מצבו הנוכחי, ביקשו להתייחס אליו כמי שהתפתח לבני אדם שונים.

דרווין ושאר האבולוציוניסטים האמינו שההומו ספיינס לא חדל להתפתח מאז הופעתו, והוגים כמו קונט או מרקס בנו את שיטותיהם הפילוסופיות על ההנחה הזאת. אבל ככל שנסוג רעיון הקדמה, ששטף כקדחת את המערב של המאה ה־19, החלו גם תורות האבולוציה להשתנות. גם הרעיון שהחברה האנושית מתפתחת בלי הרף השתנה, ככל שקרסה טענתם של האבולוציוניסטים שלפיה המין הביולוגי שהוא האדם משתנה בלי הרף.

לפי עדויות המאובנים, אין שום הוכחה שנפח המוח או מבנהו השתנו מאז הופעת ההומו ספיינס.²²¹

“בגבול האבולוציה של המינים, המוח נמצא במצב שאינו משתנה זה מאה עד מאתיים אלף שנה.” ²²² אם נקבל את ההשקפה הזאת, כלומר אם ההומו ספיינס אינו מתפתח עוד מאז הופעתו, האבולוציה אינה יכולה להתרחש “בהדרגה”, כפי שטען דרווין: יש לראות בה דבר המתרחש בפתאומיות, באותן “קפיצות” שהוא כל כך השתדל לשלול. החוליות החסרות שעליהן דיבר אינן חוליות שקיימות אבל לא נמצאו: הן פשוט חייבות להיות בלתי קיימות. יש לראות את המוח האנושי כמי שגדל לא בהדרגה, אלא בפתאומיות, בקפיצות, בזמן קצר יחסית, וכמי שלא השתנה מאז. תורת האבולוציה של המוח האנושי מוסברת כך.

האדם לא התפתח במוח שגדל בהדרגה בכל דור: מינים בעלי מוח קטן הוחלפו, באופן לא רציף, במינים בעלי מוח גדול.²²³

ואכן, למרות חפירות המאובנים הערות שנערכו מאז דרווין, החוליות החסרות לא נמצאו. ההוכחות של הגאולוגיה ושל הפליאונטולוגיה סותרות את האבולוציה ההדרגתית של דרווין. בקבלה של ההוכחות החומריות האלה כעובדות, פורסמה תורת אבולוציה חדשה, השונה מן הגרדואליזם של דרווין: תורת שיווי המשקל המקוטע. היא חדשנית דיה כדי להפוך את כל האידאולוגיות המבוססות על תורת האבולוציה ועל רעיון הקדמה של המאה ה־19. הסיבה היא שהדרוויניזם החברתי מאבד בכך את יסודו.²²⁴

עיקר תורת שיווי המשקל המקוטע מוסבר כך: המינים אינם משתנים בהדרגה; בקנה המידה של הזמן הגאולוגי הם מופיעים כמעט ברגע, ומתקיימים מיליוני שנים כמעט בלי להשתנות.²²⁵ ההוכחות הפליאונטולוגיות שבידינו מראות שתי תכונות: יציבות המינים הקיימים והופעה פתאומית של מינים חדשים. בתמורה ובאבולוציה של המינים, יציבות המינים הקיימים מוכחת בכך שהמאובנים הראשונים והאחרונים של מין זהים כמעט, וההופעה הפתאומית בכך שהמינים החדשים מופיעים בצורה מוגמרת, ולא בצבירה של שינויים קטנים.²²⁶ לפי ההוכחות שהמאובנים מראים, מינים חדשים מופיעים בפתאומיות, וכשהם נעלמים, הם נעלמים בפתאומיות.²²⁷ האבולוציה מתרחשת בדרך כלל בחלק מבודד, ונדיר שמין מתפתח בהשתנותו לאט וברציפות.²²⁸

מדוע יש לקשור דווקא את תורת הברירה להשערה מיותרת ומוטעית כנראה? המאובנים שאנו מכירים אינם תומכים במושג האבולוציה ההדרגתית. קבוצת בעלי חיים נכחדת בתקופה קצרה מאוד, והמינים החדשים מופיעים תמיד בפתאומיות. שום הוכחה מאובנת אינה מראה מינים ביניים המקשרים. גם אם יהפכו את כל האבנים העתיקות שבאזור אחד, לא יימצא הוכחה מאובנת כזאת.²²⁹

בתורת האבולוציה של דרווין, האופי ההדרגתי אינו נפרד מן האופי הלוחמני. לכן, משתוקן האופי ההדרגתי, גם האופי הלוחמני חייב להיות מתוקן. עולם החי כפי שהגו אותו דרווין ותלמידיו במאה ה־19 היה עולם אכזרי: עולם שבו כל בעל חיים הקדיש כל דקה וכל שנייה למאבק הקיום. מדד ההצלחה היה מספר הקרבות שבהם ניצח, מספר האויבים שהכניע. אבל כיום מתגלה שהקרבות בין בעלי החיים אינם לעתים קרובות מאבקים על החיים ועל המוות, אלא טקסים גרידא, ושהסימביוזה ושיתוף הפעולה הם, לחיים ולאבולוציה, חלק חשוב לא פחות מן המאבק על החיים ועל המוות.²³⁰ למאבק הקיום אין באבולוציה משמעות גדולה כמו שחשב דרווין. תורת שיווי המשקל המקוטע שוללת את חשיבות מאבק הקיום.

הפרטים של מין אחד מתחרים זה בזה רק בתוך טווח השינוי שעמו נולדו בהופעת המין. לכן מאבק הקיום בין הפרטים, שכמעט אין לו ערך אבולוציוני, אין לו משמעות של ממש.²³¹

דרווין עצמו כותב במוצא המינים שהדרך להוכיח שתורת הברירה הטבעית שלו נכונה היא אותה דרך שבה מוכיחים שתורת הגלים של האור נכונה.²³² אבל, כידוע, מאז הוכיח איינשטיין בשנת 1905, באמצעות האפקט הפוטואלקטרי, שלאור יש גם תכונות של חלקיק, מקובל שלאור יש בעת ובעונה אחת תכונות של גל ושל חלקיק.²³³ ומעניין שדרווין עצמו הודה שהעובדות הגאולוגיות והפליאונטולוגיות אינן מעידות על אבולוציה הדרגתית, וכתב שהעובדות האלה עלולות להעמיד בספק את תורת הברירה הטבעית שלו: זה מה שקרה בפועל כיום.

הגאולוגיה אינה מגלה בוודאי שרשרת אורגנית כזאת, מדורגת בעדינות; וזוהי, אולי, ההשגה הברורה והחמורה ביותר שאפשר להעלות נגד תורתי.²³⁴

כשם שהמכניקה של גלילאו ושל ניוטון, ששלטה בעוצמה עד המאה ה־19 לא רק בפיזיקה אלא גם בפילוסופיה, איבדה במאה ה־20 את מוחלטותה ונכללה בתורת היחסות של איינשטיין, הגיעה העת שבה גם תורת האבולוציה של דרווין חייבת להיכלל בתורת אבולוציה רחבה יותר, כמו תורת “שיווי המשקל המקוטע” שבה דוגל פרופסור גולד. שיטת המחשבה המערבית איבדה ברגע אחד לא רק את יסודותיה הפיזיקליים, אלא גם את יסודותיה הביולוגיים. רעיון הקדמה איבד את משענתו ונעשה למגדל פורח באוויר.

אבל הפרכת תורת האבולוציה שבה דגל דרווין אין פירושה כמובן שלילת עובדת האבולוציה שהוא חשף. זכותו המדעית של דרווין היא שניפץ את הדוגמה של הדת המתגלה שלפיה כל מין נברא, וביסס כעובדה שאין עליה עוררין שהמינים נולדו מן האבולוציה. דרווין היה אדם שניחן באומץ ובבהירות הראייה הדרושים כדי שלא לכופף את שכנועיו, אפילו תחת לעגם של אנשים שהיו שבויים בדעות הקדומות של זמנו. לפי הרעיון שמעלותיה של הגות גדולה שייכות ליחיד וחסרונותיה להשפעת התקופה, הותיר דרווין בלי ספק את היצירה הגדולה המראה שהאדם הוא ישות אבולוציונית. אבל ודאי באותה מידה שבהשפעת תקופתו טעה את טעויות זמנו בהסבר עובדת האבולוציה.

עם תורת האבולוציה של דרווין אי אפשר עוד לטעון לתורת בריאה מן הסוג שלפיו כל פרח נעשה במיוחד בשביל החרק המתאים לו. במובן זה תורת האבולוציה סותרת את תורת הבריאה המסורתית. על כך לא תיתכן מחלוקת. אבל אי אפשר להכחיש ששאלת המקריות המרכזית נותרת פתוחה. אין שום הבדל בכך שהחיים מתפתחים ביקום מסודר ושיצורים עליונים, פרי האבולוציה, מופיעים. המחשבה שכל זה נובע מן המקרה נחשבת עד היום לאשליה אווילית.²³⁵

לפי הדרך שבה מפרשים אותה, תורת האבולוציה של דרווין מאפשרת לאדם לסלק את האל, לשבת במקומו של הטרנסצנדנטי ולשלוט בטבע. במובן זה יכול היה דרווין להישאר נוצרי. ואכן, דרווין עצמו אומר: “איני רואה שום סיבה טובה לכך שההשקפות המוצגות בספר הזה יזעזעו את הרגשות הדתיים של מישהו.” ²³⁶ במובן זה, תורת הבריאה היהודית־נוצרית ותורת דרווין תמימות דעים בעמדתן בשאלת היחס בין האדם לטבע: האדם הוא ישות המסוגלת לשלוט בטבע. הדבר עומד חזיתית מול מושג הדאו המזרחי, שלפיו האדם הוא תוצר של הטבע וחייב ללכת בעקבות הטבע.

מלבד התרבות היוונית, הציוויליזציה המערבית לא חבקה ולא איזנה מעולם את הגורל ואת החירות יחד. בקווים כלליים, עד ימי הביניים התקבל הגורל כיסודי, ואחרי הרנסנס — החירות. ובמאה ה־19, כשהאל היהודי־נוצרי הוחלף בשכל, נעשתה גם החירות לגזרת גורל. מי שמתעלמים ממושג דרך האמצע ולועגים לו לא היה להם יסוד תרבותי לתפוס את משמעותה של החירות האמיתית: “החירות בתוך הגורל”. דרווין, רחוק מלהבין את מושג דרך האמצע שהחזיקו בו הסינים והיוונים הקדמונים, מגלה כלפיו עמדה של לעג קר.

המגדלים אינם מעריצים, ולעולם לא יעריצו, טיפוס ממוצע: הם אוהבים את הקצוות.²³⁷

דרווין טען, כחוק טבע שאינו משתנה, שפרטים או מינים שאינם מתקדמים אל השלמות מפגרים מאחור, מובסים, והורסים את עצמם:

ומשום שהברירה הטבעית פועלת רק על ידי טובתו של כל יצור ולמען טובתו, כל התכונות הגופניות והנפשיות ינטו להתקדם אל השלמות.²³⁸

אבל אם הפרטים והמינים אינם מתפתחים אלא משתנים, אי אפשר להצדיק את האלימות חסרת הרחמים ואת הערמה שמגייסים, למען אבולוציה כוזבת וקדמה כוזבת, אנשים קודחים וקלי דעת. מושגי היסוד של הפרדה ומאבק הטבועים בציוויליזציה המערבית הם הפנים והאחור של רעיונות האבולוציה והקדמה המערביים. הדרוויניזם הוא זרם בפילוסופיה המערבית של המאה ה־20, שנולד מן הרעיון שהאבולוציה הביולוגית של האדם נמשכת בלי הרף. אבל עם היעלמות האידאולוגיות האנתרופוצנטריות של המאה ה־20, אין עוד במאה ה־21 הוגה המתכנן את מדעי החברה על יסוד האבולוציה הביולוגית של האדם.

4) האידאולוגיות של המאה ה־20: האנתרופוצנטריות (人間主義) האנטי־מוסרית

הפילוסופיה המערבית, אחרי האוניברסליזציה של השכל בעת העתיקה, ואחר כך הפיכת השכל למוחלט בעת החדשה, הגיעה לבסוף לאנתרופוצנטריות (人間主義, anthropocentrism) של השכל בזמן החדש. זה מהלך תולדות הפילוסופיה המערבית. האנתרופוצנטריות שונה לגמרי מן ההומניזם (humanism).²³⁹ בפרשנות היחסים האנושיים, ההומניזם הוא הגות העומדת מול המטפיזיקה או מול התאוצנטריות. זוהי ההגות המרכזית של הפילוסופיה המזרחית, שהדאואיזם והקונפוציאניזם מחזיקים בה. בתולדות הפילוסופיה המערבית חווה המערב את ההומניזם כשיצא מאלף שנות האופל של ימי הביניים ונכנס לרנסנס. זה השם שניתן לשיבתו, לראשונה מאז נעשתה הדת המתגלה לדת הרשמית של רומא במאה ה־4, אל ההומניזם של יוון העתיקה. בשונה מן ההומניזם, האנתרופוצנטריות טוענת שהמחשבה המטפיזית או התאוצנטרית, הנשענת על כוח השכל האנושי, יכולה להתעלות מעל ליחסים האנושיים: פילוסופיה שלפיה “האמת” יכולה להתעלות מעל ליחסים האנושיים. זוהי שיטה המבוססת על הנגלה המערבי הטיפוסי. שכן אם, לפי הנסתר, האדם אינו יכול לבטא את האמת, אמת כזאת אינה יכולה להתעלות מעל ליחסים האנושיים.

מחוץ לדוגמות של הנגלה, יש במערב, באופן מפתיע, הוגים המפתחים בשם המדע פילוסופיות הנוגדות את המוסר. הרברט ספנסר (1820–1903) הוא אחד מהם. לאחר שקרא את מוצא המינים של דרווין, החיל את מושג הברירה הטבעית על החברה ופיתח את הדרוויניזם החברתי (Social Darwinism). הוא השתמש לראשונה בביטוי “הישרדות המתאים ביותר” (Survival of the fittest) בספרו משנת 1864, עקרונות הביולוגיה (Principles of Biology). הטענה הזאת נשענת על הגרדואליזם ועל תורת המאבק של תורת דרווין. בספרו משנת 1859, מוצא המינים (On the Origin of Species), הסביר דרווין “חוק כללי המוביל לקדמתם של כל היצורים החיים: להתרבות, להשתנות, להניח לחזקים לחיות ולחלשים למות”. ההוגה שהעביר אותו אל החברה היה ספנסר. ספנסר טען ש“החברה, כמו הטבע, מתפתחת באמצעות התחרות”, ולכן סבר ש“לעזור באופן מלאכותי לחסרי היכולת מעכב את התפתחות החברה”. ספנסר דגל בשיטה פילוסופית אנטי־מוסרית שלא תיתכן בפילוסופיה המזרחית. הקונפוציאניזם דוגל במוסר שלפיו “המנהיג (ג׳ון־דזה, 君子) עוזר לנזקקים, ואינו מוסיף על עושרם של העשירים” (המאמרות 6–4). הפילוסופיה של החזק של ספנסר השפיעה השפעה רבה על הצדקת הקפיטליזם של הלסה־פר ועל האימפריאליזם. האימפריאליסטים המערביים קיבלו אותה בזרועות פתוחות. גם האידאולוגיות הקומוניסטית והפשיסטית השתמשו בה באופן פעיל.

מרקס האמין שהטבע האנושי יכול להשתנות לפי הסביבה, ובמיוחד לפי הגורמים הכלכליים. דרווין טען בתורת האבולוציה שלו ש“הברירה הטבעית בוחנת, יום אחר יום, שעה אחר שעה, בעולם כולו, כל שינוי, אפילו הקל ביותר: היא דוחה את מה שרע, ושומרת וצוברת את כל מה שטוב”. מרקס נשען על ההשערה שהטבע האנושי משתנה בכוח הברירה הטבעית. אילו האמין מרקס, כמו הציוויליזציה המזרחית, בקיומו של טבע אנושי בלתי משתנה, לא היה חולם על אוטופיה שאינה ניתנת למימוש. גם לא יכול היה להצדיק את השימוש באלימות כדי לממש “חברה שבה כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו”, או “חברה שבה תנאי ההתפתחות של היחיד זהים לתנאי ההתפתחות של החברה כולה”. התורה הקומוניסטית, שביקשה לבנות אוטופיה על יסוד הדרוויניזם החברתי, לא יכלה אלא להיכשל, משום שעיוותה את הטבע האנושי. ולשם כך הצדיקה את הדיקטטורה וביקשה להתעלות מעל למוסר. אפשר לשפוט את התורה הקומוניסטית בדרכים שונות. אבל בבגדו במוסר של ההווה למען אוטופיה עתידית שלעולם לא תתממש, הקומוניזם הוא אירוניה אכזרית ואבסורדית של הפילוסופיה, הראויה לגינוי.

אבל אחד היסודות החשובים של התורשה הוא האטביזם (隔世遺傳). בדרך כלל, תכונות ההורים מופיעות ישירות אצל הילדים, אבל קורה שאינן מתגלות אצל ההורים ומדלגות על דור כדי להופיע אצל הנכדים. באנגלית משתמשים ב־atavism, מושג רחב יותר מן הדילוג על דור: הוא מציין את חזרתה אצל צאצא של תכונה קדמונית שנעלמה במהלך האבולוציה. חזרת התכונות הקדמוניות נוגעת לא רק לשני דורות, אלא לקבוצה רחבה יותר של אבות. שאדם שהוא היום חסר יכולת יכול שיהיה לו, בדור הבא או אצל צאצאיו, ילד מוכשר מאוד — זהו סוד התורשה. גם ההפך נכון. זהו חוק של התורשה המנטרל את הגרדואליזם ואת תורת המאבק. העזרה המלאכותית לחסרי היכולת היא חלק מאינסטינקט השימור העצמי של החברה האנושית. המוסר משקף את הערך הזה. הגרדואליזם ותורת המאבק, המנגנונים של תורת האבולוציה של דרווין במאה ה־19, הוערכו מחדש בתורת האבולוציה של פרופסור גולד, “שיווי המשקל המקוטע”, בסוף המאה ה־20, ואיבדו את הרלוונטיות שלהם.

כל האידאולוגיות הטוענות לאמת המוחלטת, כמו הקומוניזם או הפשיזם, הן בדיות. הסיבה היא שהן מציבות מטרות שאינן ניתנות למימוש לאור הטבע האנושי. וכדי לממש את האידיאלים הבדויים האלה, הן כופות להקריב את מה שהאדם אינו יכול לוותר עליו, כמו המוסר. גם שאר האידאולוגיות אינן ביטוי של אמת אובייקטיבית, אלא נרטיבים שנבנו מבחינה נפשית לפי הצרכים החברתיים של זמנן. החירות, השוויון, האחווה הם רעיונות גדולים, אבל משום שתחום תחולתם משתנה לפי הנסיבות, אין הם יכולים להיות אמיתות אובייקטיביות. וכך גם הסוציאליזם, הלאומיות, הליברליזם ואחרים טוענים לאמת אוניברסלית, אבל בניתוח נפשי הם משמשים לבסוף להגנה על האינטרסים ועל הכוח של קבוצות מסוימות. לב העניין הוא אינסטינקט השימור העצמי.

האנתרופוצנטריות, צורה מיוחדת במינה של הציוויליזציה המערבית, לא נולדה רק מהמצאתם של הוגים אחדים. היא התגבשה דרך הדאיזם שנולד בנאורות המערבית, בהבאת תפקידו של השכל לשיאו, ובהתאחדותה עם “המדע”. משתפקידו של השכל לא חדל להתרחב, בא השכל, באנתרופוצנטריות, לתפוס את מקומו של האדם כולו. כך נכנס המערב, במאה ה־20, לעידן של מאבק קיצוני לכיבוש העולם באמצעות האידאולוגיות השונות שהאדם המציא.

ההומניזם הוא שיטה פילוסופית שונה לגמרי מן האנתרופוצנטריות. משתמשים לעתים קרובות במונח הומניזם, העומד מול התאוצנטריות (Theocentrism), במובן שהרנסנס, משהשתחרר מהשקפה דתית, ביקש את הטבע האנושי. ומשום שהפילוסופיה שהרנסנס מייצג קרובה להומניזם, קוראים הומניזם גם למדעי הרוח של אותה תקופה. מרבים לכנות הומניזם את הפילוסופיה היסודית של הקונפוציאניזם. ההומניזם של הרנסנס המערבי וההומניזם הקונפוציאני אמנם דומים בכך שהם עומדים מול התאוצנטריות, אבל הם מראים את ההבדל בין המזרח למערב. בהגות ההומניסטית הדגיש המערב את חירותו ואת הרציונליות של היחיד, ואילו הקונפוציאניזם מעריך את האחריות המוסרית ואת ההרמוניה החברתית. כלומר, הם מראים את ההבדל בין האינדיבידואליזם המערבי לבין הרלציונליזם המזרחי.

האנתרופוצנטריות היא ההשקפה המציבה את האדם במרכז העולם: עמדה פילוסופית המקדימה את מעמדו של האדם לטבע או לשאר הישויות (ולפעמים גם לאל). כלומר, זוהי המחשבה שהאדם הוא מרכז הכול. האנתרופוצנטריות היא שיטה פילוסופית שונה לגמרי מן ההומניזם. ההבדל המהותי ניכר בעיקר בשאלות המוסר. ההומניזם מתגלה בבהירות הרבה ביותר בציוויליזציה המזרחית או ברנסנס המערבי: עניינו לארגן את החברה האנושית סביב הטבע האנושי, ולא סביב הדת. האנתרופוצנטריות, לעומת זאת, אינה מכירה בגבול שלפיו השכל האנושי כבול לאינסטינקט. היא מבקשת לראות בו אפשרות אינסופית. לכן היא קובעת אידיאל ורואה בכל האמצעים לגיטימיים כדי להשיגו, וכך מבקשת לעבור את המוסר האנושי היסודי. הדגשת תפקידו של השכל פירושה שהשכל, כ“מקור האור”, שולט אפילו במוסר. פירוש הדבר דחיית הרעיון שהמוסר בא מן האינסטינקט.

העיקר הוא שהאנתרופוצנטריות נשענת על הנגלה: על הרעיון שהאדם יכול לתפוס את האמת המוחלטת. האנתרופוצנטריות היא חירות בלי מידה, שאינה מכירה בגורל שניתן לה. פירושה שהאדם, תוצר של הטבע, משתמש בלי שום גבול במה שהטבע נותן לו, ויכול לנהוג בטבע כרצונו, כשהוא מציב את עצמו במרכז. האדם מגיע אז להתעלם מן האינסטינקט הכובל אותו למזון, ללבוש ולמחסה, ונופל באשליה מגלומנית שהוא יצור החי במוח החדש בלבד, בלי הישן. אז, כמו שאמר לסינג, “האדם נעשה לקוף שלקה בשגעון גדלות בהערכת יכולותיו שלו”. פירוש הדבר ליפול באשליה שהשכל האנושי יכול לבוא במקום האל, ובאשליה שהאדם יכול להסביר את הדאו, דרך הטבע, ולהשתמש בו כרצונו. ההסבר הפילוסופי הזה של האנתרופוצנטריות הוא יסוד חשוב בהשוואה בין הציוויליזציות של המזרח והמערב, משום שהוא מראה היבט של תולדות הציוויליזציות שנולד במערב ונדחה במזרח.

ככל שהציוויליזציה המערבית שקעה עוד יותר במטפיזיקה באמצעות הדאיזם של הנאורות, היא פנתה אל הפיכת השכל למוחלט. אנו קוראים לתקופה הזאת עידן האידאולוגיות. בהפריזו בכוחו של השכל, נכנס האדם למצב מגלומני שבו השכל האנושי יכול לעשות כל מה שהאל עושה בתאיזם. כשבוחנים את הבעיה הזאת מנקודת המבט של הטבע האנושי, רואים שבהפיכת השכל למוחלט טמונה בעיה מהותית. העובדה שהמוח החדש קנה לו יכולת מסוימת לשלוט באינסטינקטים וברגשות האנושיים פירושה שהאדם “השתחרר” (emancipate) במידה זו מן האינסטינקט החייתי. אבל יש לתת את הדעת על אופיו של השחרור הזה. המוח החדש יכול לווסת חלק מפעולות האינסטינקט החייתי, אבל בזה זה נגמר. לאדם יש הגבול שאינו יכול לא להוליד את האינסטינקט החייתי ולא לבטל אותו. לכן ידיעה מטפיזית טהורה, המנותקת מן האינסטינקט, כלומר ידיעה הנשענת על כוח השכל בלבד, אינה אפשרית.

הרציונליזם של דקארט, שבו השכל מבקש לתפוס את מקומו של האדם, נעשה לזרם המרכזי של הפילוסופיה המערבית דרך ברקלי, קאנט, פיכטה, הגל ואחרים. אבל פולחן השכל הזה של הפילוסופיה המערבית הגיע לבסוף ל“מצב של טירוף”: האנתרופוצנטריות, שלפיה בני אדם על־אנושיים יוצרים עולם חדש.

הפילוסופיה המודרנית מתחילה בדקארט. דקארט האמין בתוקף במחשבתו שלו ובקיומו, וחשב שיש להסיק מכך את העולם החיצוני. העמדה הזאת לא חדלה להתרחב, דרך ברקלי וקאנט, ועד פיכטה, שהאמין שהכול אינו אלא ביטוי של האני. זהו, במילה אחת, טירוף. הפילוסופיה שבאה אחריו לא חדלה לנסות להימלט מן העמדה הקיצונית הזאת ולמצוא מקלט בשכל הישר של חיי היום־יום.²⁴⁰

עידן האידאולוגיות, שהתהדר באנתרופוצנטריות, נעשה לבסוף לתחנה הסופית של פולחן השכל בציוויליזציה המערבית. הדרוויניזם החברתי מילא בו תפקיד מרכזי. הספר הזה בוחן רק את סוקרטס, נקודת המוצא של הפילוסופיה של פולחן השכל, ואת עידן האידאולוגיות, תחנתה הסופית. בבחינת עידן האידאולוגיות חשוב בעיקר לבחון את לב הדרוויניזם החברתי שאפשר אותו. הסיבה היא שהדרוויניזם החברתי שימש את האידאולוגיות השונות להצדקת האימפריאליזם, הגזענות ואי־השוויון הכלכלי. הן הצדיקו אותם, כמובן, בשם אוטופיה שאינה ניתנת למימוש, משום שבהעבירן את תורת האבולוציה של דרווין אל החברה, סברו שאפשר לעצב מחדש את הטבע האנושי.

העובדה שהאידאולוגיות גילו נטייה להתגבר על המוסר האנושי, להתעלות מעליו או להתעלם ממנו, נמנית עם הבעיות החמורות ביותר שמתנגדיהן מצביעים עליהן. שהמוסר בא מן האינסטינקט פירושו הכרה בגבולות יכולות השכל האנושי. שהוא בא מן השכל, לעומת זאת, פירושו הכרה בכך שליכולות השכל האנושי אין גבולות. מבחינה מוסרית נולדת מכך אנתרופוצנטריות הרואה “באדם אמצעי של הקדמה”. הפנים האכזריות שמגלה האנתרופוצנטריות נובעות מכך שהיא מתעלמת מן המוסר ומן הטבע האנושי שהוא יסודו.

“מרחב המחיה” שיש לכבוש של הפשיזם, ה“חברה שבה כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו” של הקומוניזם, הם אשליות שאינן ניתנות למימוש, הנולדות מן הרצון לגייס את השכל כדי להשיג את האוטופיה תוך התעלמות מן האינסטינקט. בין שהפשיזם מנהל, כדי לכבוש את מרחב המחיה, מדיניות של השמדת גזע בכוח הצבא, ובין שהקומוניזם מגן על דיקטטורת הפרולטריון כדי לחתור אל האוטופיה, הרי זה בדיוק בגדר האשליה שמותר לרמוס את המוסר האנושי היסודי. ואולם האידאולוגיה אינה יכולה בסופו של דבר לעבור את הגבול שהוא הטבע האנושי; לכן הקורבנות הזמניים שהוצעו לשם השגת האוטופיה נשארים כמדיניות הקבועה של האנתרופוצנטריות. כל האידאולוגיות, משום שלא הביאו בחשבון את הטבע האנושי וביקשו לעבור אותו, לא יכלו אלא להיכשל.

כדי שהשכל ייכנס, בציוויליזציה המערבית, ל“מצב של טירוף”, היה צורך בתגבורת מדעית שתביא את כוח השכל לשיאו. תורת האבולוציה של דרווין היא שמילאה את התפקיד הזה. דרווין פרסם את תורתו בשנת 1859 והדהים עולם מערבי השבוי בתורת הבריאה. אם מקבלים את הרעיון ש“תגלית גדולה היא מאמצו של המגלה, והבעיות שהיא מכילה הן בעיות זמנה”, תורת האבולוציה היא יצירה גדולה של דרווין. אבל העובדה שדרווין השתמש כמות שהיא בתורתו בשיטה הנטועה עמוק במחשבה המערבית, תורת המאבק והגרדואליזם, הייתה הטעות שבטעויות.

ככל שתורת האבולוציה של דרווין נקשרה למדעי החברה, יצר המערב את הפילוסופיה הדוגמטית שאנו קוראים לה “האבולוציוניזם החברתי”. הדרוויניזם החברתי הוא שמילא תפקיד מכריע בפתיחת עידן האידאולוגיות. כל דבר שמגיע לקצהו מתהפך (物極必反): הדרוויניזם בא לסמן את ירידת המסך על עידן השכל במערב.

אפשר לנתח ולפרש את עידן האידאולוגיות בשיטות פילוסופיות שונות. אבל השיטה הטובה ביותר היא הניתוח והשיפוט לאור הטבע האנושי. האידאולוגיה יוצאת מן ההנחה שהשכל האנושי יכול לתפוס את האמת המוחלטת וליצור אותה בעתיד. זהו השלב האחרון שאליו הגיע ההקשר המיוחד של המערב במאה ה־20, במהלך תאולוגיה־מטפיזיקה־אידאולוגיה. הנקודה המהותית כאן היא תפקידו של השכל האנושי. אם מקבלים את תורת הטבע האנושי שלפיה הטבע האנושי מורכב מן האינסטינקט ומן השכל, והשכל אינו יכול לצאת מן התחום שהאינסטינקט מספק לו, האידאולוגיה נעשית לפילוסופיה שיצאה מעיוות חמור של תורת הטבע האנושי הזאת, ושלא יכלה אלא להיכשל כליל.

השכל אינו יכול לצאת מגבולות האינסטינקט כדי ליהנות מחירות משלו. בסופו של דבר, משום שהאינסטינקט הוא מקור האור והשכל הוא המראה, הטענה ש“יש לסמוך על השכל” אינה יכולה להיות אלא בדיה. בהתעלמו מן השיטה הפילוסופית היסודית הזאת, ניסה המערב, בעידן האידאולוגיות של המאה ה־20, לפתור לגמרי את בעיות האדם בהישענות על השכל. והתוצאה הביאה עלינו טרגדיות נוראות. אפשר להציע הסברים רבים לבעיות שגרם עידן האידאולוגיות. אפשר לראות בהן בעיקר פרי עיוות של תורת הטבע האנושי, המתעלמת מן האינסטינקט כדי להישען על השכל בלבד.

הציוויליזציה המזרחית וההומניזם של פרוטגורס: “האדם הוא מידת כל הדברים”

האנתרופוצנטריות שבמרכזה האידאולוגיה שטפה את העולם הפילוסופי המערבי של המאה ה־20. האנתרופוצנטריות טוענת ש“האמת” שבה דוגלת המטפיזיקה, או “הדוגמה” של התאוצנטריות, נעשית ל“מידת כל הדברים”. הסיבה היא שהן מתעלות מעל לאדם. הציוויליזציה המזרחית, לעומת זאת, היא הומניסטית במהותה. שום אמת ושום דוגמה אינן יכולות לפגוע ביחסים האנושיים. בלב הדאואיזם והקונפוציאניזם עומדת המחשבה שלפיה האדם, ולא האמת המטפיזית או האל, הוא מרכז החברה האנושית. ערכי היסוד שלהם הם הטבע האנושי וטיפוח העצמי. ההגות של קונפוציוס, של מנציוס ושל שון־דזה מדגישה את האפשרות המוסרית ואת האחריות החברתית של האדם בלי להישען על האל או על המטפיזיקה: זוהי בדיוק תכונתו של ההומניזם.

לתלמיד ששאל אותו כיצד לשרת את הרוחות השיב קונפוציוס: “עוד אינך יודע לשרת היטב את בני האדם, איך תשרת את הרוחות?” זוהי תשובה המוציאה מכלל חשבון את התאוצנטריות ומדגישה את חשיבות ההומניזם. וכששאל אותו התלמיד על המוות, השיב קונפוציוס: “עוד איננו מכירים היטב את החיים, איך נדבר על המוות?” (המאמרות 11:12). זוהי תשובה המוציאה מכלל חשבון את ההפשטה המטפיזית ומדגישה שיש להתרכז בחיים הממשיים של העולם הזה, כלומר בהומניזם. גם מנציוס המשיך את ההומניזם של קונפוציוס בכך שהוציא מן הפילוסופיה שלו את האל ואת האמת המטפיזית והתרכז ברן, בצדק, בטקסים ובחוכמה (仁義禮智), כלומר במציאות של החברה האנושית. גם שון־דזה, בהכריזו ש“גשם יורד גם בלי טקס להורדת גשמים”, דגל בחינוכה המוסרי של החברה האנושית באמצעות ההוראה והחוק. העיקר הוא לנהל את היחיד ואת המדינה בהומניזם, בהתרחקות מן האל ומן האמת המטפיזית. גם הדאואיזם מתרחק מן האל, מן האמת המטפיזית ומן האידאולוגיה, והשיטה הפילוסופית שלו, המבקשת לקיים במעשה את הדאו שהאדם למד מן הטבע, חולקת גם היא את מחשבת ההומניזם.

השיטה הפילוסופית הזאת התקיימה גם במערב. שיטת מחשבה פילוסופית הקרויה הומניזם (humanism), העומדת מול התאוצנטריות (theocentrism) ומול האנתרופוצנטריות (anthropocentrism), מופיעה ביוון העתיקה וברנסנס: זהו ההומניזם הקיים מאז יוון העתיקה, שמייצגו פרוטגורס. המאמץ המאוחר יותר של המערב לממש לידה מחדש של הציוויליזציה, הרנסנס, במובן של השבת ההומניזם של הציוויליזציה היוונית אל מול התאוצנטריות של הדת המתגלה של ימי הביניים, הוא דוגמה לכך. לפחות עד שהנגלה נעשה לזרם המרכזי של הציוויליזציה היוונית, ההומניזם היה אחד מיסודותיה המרכזיים. פרוטגורס (481–411 לפנה״ס) הכריז שהאדם אינו יכול אלא לעמוד במרכז הציוויליזציה.

האדם הוא מידת כל הדברים: של כל מה שישנו עכשיו, של כל עניין, של מה שקיים ושל מה שאינו קיים. ²⁴¹

זהו הרעיון שיש להעריך את המחשבה האוטונומית של האדם עצמו ולא להיכבל לתורות שנתן האל: ביטוי של מעין מחשבה הומניסטית בנוסח הרנסנס. האל או האידאולוגיה, משנקבעו, נעשים למרכז במקום האדם: מתמקדים בתורה או באידאולוגיה. מה שהאדם חושב אינו חשוב עוד, והתורה הקבועה שולטת באדם. פרוטגורס הוא הוגה שחי ברגע שבו מרכז הפילוסופיה היוונית נע לעבר קידוש הדת ולעבר הרעיון שאפשר לבטא את האמת המוחלטת. בתקופה כזאת סירב פרוטגורס שהאדם יאמין בביטויי המוחלט ויכבול את עצמו אליהם, וטען שיש לשמור על ההומניזם.

פרוטגורס טען שמה שנכון אינו אמת מידה מוחלטת, אלא משתנה לפי הניסיון והתפיסה האנושיים. אז ראו באל את אמת המידה לשיפוט, אבל פרוטגורס ביקש להבין את העולם כשהוא לוקח את האדם לאמת מידה. זוהי הפילוסופיה של ההומניזם. זו הייתה, ביוון העתיקה, נקודת מפנה חשובה, שהעבירה מהשקפת עולם מיתית למחשבה שבמרכזה האדם. קביעתו נעשתה ליסוד הפילוסופי של הכבוד הראוי לריבוי הדעות. הוגי הנגלה היוונים לא היו בדעה הזאת. אפלטון ביקר את הקביעה בהצביעו על כך שאם כל הדעות נכונות, ייווצרו סתירות. גם אריסטו טען שלאמת חייבת להיות אמת מידה אוניברסלית.

הקביעה של פרוטגורס עומדת מול האידאולוגיה. שכן האידאולוגיה עומדת מול ההומניזם. האידאולוגיה היא מאותו שורש כמו התאוצנטריות. כשהאדם נעשה למרכז במובן שיש לו היכולת לבטא את האמת המוחלטת, נעשה הדבר לצורה אחרת של תאוצנטריות. אין הוא שונה במאום מחיים שבמרכזם האל: האדם רק בא במקום האל. האדם יכול אז לשלוט כרצונו אפילו במוסר של הדת המתגלה. הסיבה היא שבאידאולוגיה השכל האנושי בא במקום האל. משום כך הדת מתקשה לחיות בכפיפה אחת עם האידאולוגיה. בעידן האידאולוגיות, כדי לטעון למוחלטות האידאולוגיה שלהן, הן גינו בגלוי את התאיזם העובד את האל. הקומוניזם דגל באתאיזם; בפשיזם, משום שהמנהיג מחזיק במוחלט, נעשתה הדת המסורתית לכלי בידי המשטר.

האידאולוגיה מקורה ברציונליזם המערבי. הרציונליסטים דחפו לבסוף בלי הרף את הציוויליזציה המערבית לעבר מצב שבו השכל האנושי, בחיקוי האל, מתעלם מן המוח הישן ויכול לפעול לבדו. אבל משום שהשכל הוא מראה ולא מקור האור, נשא הרציונליזם, ועוד יותר האידאולוגיה, מגבלה יסודית. ההומניזם נשען על הנסתר, שלפיו האדם אינו יכול לבטא את האמת המוחלטת. אין פירוש הדבר שיש לוותר על המאמץ האנושי. פירושו להפך, שדווקא משום שאי אפשר לבטא אותה, יש להתאמץ עוד יותר עד הסוף: האדם אינו יכול להגיע אל האמת המוחלטת, ככל שיתאמץ; ולכן עליו לעשות כמיטב יכולתו כדי למצוא אמת יחסית ולקנות לו את הפילוסופיה שהעולם שבו הוא חי זקוק לה. הנקודה החשובה כאן היא שאת האמת היחסית אי אפשר לכפות על אחרים. האנתרופוצנטריות נשענת על הנגלה. לכן האמת המטפיזית שהיא טוענת לה נעשית מוחלטת, והיא יכולה לכפות אותה על אחרים ככל שתרצה. מתעלמים אפילו מן המוסר כדי להשיג אמת מוחלטת המבטיחה לפתור הכול.

ההומניזם המערבי ביסס ברנסנס, אל מול התאוצנטריות ששלטה בימי הביניים, את הקביעה שהאדם הוא מידת כל הדברים. אבל ההומניזם, בהיהפכו לרציונליזם הקרטזיאני, עבר כמה מאות שנים בנטייה להגות פולחן השכל, לב התאוצנטריות. ובהגיעו למאה ה־20, חבר אל הדרוויניזם החברתי והגיע לאנתרופוצנטריות, שבה השכל בא במקום האל. יתר על כן, האנתרופוצנטריות מעלה על הבמה אירוניה נדירה בתולדות הפילוסופיה: היא דוחה אפילו את המוסר האלוהי שהתאוצנטריות העריכה.

גם הרלוונטיות של ההומניזם ושל האנתרופוצנטריות נקבעת, בסופו של דבר, בידי הטבע האנושי: בדרך שבה הם מציבים את היחס בין השכל לאינסטינקט. כל פילוסופיה וכל מדע קשורים, במידה מועטה או רבה, לטבע האנושי. ככל שייראו מתרחקים מן הטבע האנושי, הם שבים אליו לבסוף. הדת, הנגלה, הנסתר, פילוסופיית הטבע, האמונה הטבעית: הכול קשור לפילוסופיה האנושית. אם נקבל את הרעיון שלב האדם החושב היה קיים לפני האל ולפני הדאו, נכיר בהומניזם שבמרכזו האדם. אם יוצאים, לעומת זאת, מן הפילוסופיה שלפיה האל היה קיים לפני האדם וברא אותו, הציוויליזציה זורמת לעבר התאולוגיה, המטפיזיקה והאנתרופוצנטריות. הרציונליזם המודרני של המערב מילא את התפקיד של הכנסת הציוויליזציה המערבית אל הזרם הזה. כשהנטייה הזאת מתחזקת, ההומניזם נהפך לבסוף לאנתרופוצנטריות.

כיצד קיבל המזרח את האידאולוגיה המערבית?

נחזור ונאמר: דרווין הותיר, כביולוג, את היצירה הגדולה שהיא תורת האבולוציה. אבל במנגנון שבו הסביר אותה טעה דרווין טעות גדולה, שהולידה את הדרוויניזם כאבולוציה תרבותית. הסיבה היא שדרווין קיבל כמות שהיא את השפעת הציוויליזציה המערבית של זמנו, שנטתה בקיצוניות ליכולות השכל. תורת האבולוציה של דרווין, כפי שהיא כתובה בספרו, הולכת בקפדנות בעקבות הפילוסופיה המערבית ובעקבות תאוריות הפיזיקה הקלאסית: הגרדואליזם ותורת המאבק. על היסוד הזה באה תורת דרווין במגע עם האידאולוגיה ופנתה אל האבולוציוניזם החברתי. בזכות האבולוציוניזם החברתי סברה האידאולוגיה שאפשר לבנות אוטופיה עתידית, ונקטה לשם כך בלי היסוס צעדים חזקים וקיצוניים. היא חוללה מצב שבו התעלמו מן המוסר של ההווה, שאינו משתנה, בשם אוטופיה עתידית שלעולם לא תתממש.

בציוויליזציה המערבית של האל, השכל והאינסטינקט מתקיימים בניגוד, ואף באיבה. במשך אלפי שנים החזיק המערב בפילוסופיה הזאת: “האדם הוא שכל שיכול היה להיעשות דומה לאל, אבל האינסטינקט מעכב אותו”. היא נמשכה מעולם הפילוסופיה היוונית ועד הפילוסופיה הרציונליסטית המודרנית. והדרך הזאת להציב את הטבע האנושי, כלומר להציב את השכל כמרכז האדם, פועלת כמקור שממנו נולדו התאולוגיה, המטפיזיקה והאידאולוגיה שלהם.

בשאלת הטבע האנושי הולך המזרח בעקבות פילוסופיה העומדת מן היסוד מול זו של המערב. מזווית זו, היה קשה למזרח להעריץ את האידאולוגיה המערבית כמו בני המערב. תופעת הפיכת יכולות השכל למוחלטות שהמערב נאחז בה, כלומר יצירת עידן של אידאולוגיות, אפשרית רק בציוויליזציה המטפחת את האשליה שהאדם נע רק לפי זרם השכל. הם הציגו עיוות עצום של הטבע האנושי כשליחות החלוצית של הקדמה ושל האבולוציה. ארץ אחת, מחוץ למערב, הוקסמה מן התאוריות המטפיזיות ה“מטורפות” האלה של המערב: יפן של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20.

יפן, אף שהייתה מזרחית, נסחפה בזרם שהעריץ וחיקה כמות שהיא ציוויליזציה מערבית שנפלה בגזענות. בהתעלמה לחלוטין מן ההבדלים בין המזרח למערב, הגיעה להאמין שרק המחשבה המערבית יכולה לאפשר את הצלחתה העתידית של יפן. פוקוזאווה (1835–1901) השפיע השפעה רבה על עולם המחשבה היפני בתקופת רסטורציית מייג׳י, במאה ה־19. הוא הכניס ליפן מוסדות מערביים מתקדמים, כמו העיתונות וחשבונאות הרישום הכפול, ונעשה לנוכחות חיובית שאין להסתדר בלעדיה במודרניזציה של יפן. היקף מחשבתו היה מפתיע, עד כי אפשר לכנותו “איש הרנסנס”. הכבוד שרוחשים לו ביפן גדול כל כך, עד שדיוקנו עיטר את שטר עשרת אלפים הין.

ואולם הוא ביקש להכניס כמות שהיא, ליחסי החוץ של יפן, את השיטה האידאולוגית המערבית של הישרדות המתאים ביותר. כלומר, ביקש להכניס למזרח אסיה את תורת האבולוציה של דרווין המבוססת על הישרדות המתאים ביותר, ותורות מלחמה כמו ה־Lebensraum (מרחב המחיה), שהיטלר דגל בו מאוחר יותר.²⁴² בתורת מרחב המחיה השתמש הגאוגרף הגרמני ראצל (Ratzel) בספרו משנת 1897, גאוגרפיה מדינית: בהשוותו את המדינה לאורגניזם חי, טען שגרמניה זקוקה לשטח רחב יותר כדי לגדול ולשרוד. היה זה החלה של תורת “מלחמת הכול בכול” על החברה הבינלאומית. פוקוזאווה החזיק בהגותו של ספנסר (1820–1903), שהייתה אז באופנה במערב, וביקש להחיל אותה על המזרח. ספנסר היה משוכנע שעקרונות הישרדות המתאים ביותר והברירה הטבעית פועלים כמות שהם לא רק בתורת האבולוציה המדעית, אלא גם בחברה האנושית. פוקוזאווה ביקש להחיל את התורה הזאת, במישור הבינלאומי, על ארצות אחרות.

פוקוזאווה שפט את קוריאה ואת סין כארצות נחשלות מבחינה אבולוציונית, נחשלות לנצח, שיפן אינה יכולה לחיות עמן. בהעמידו בראש את התורה “דאצו־א ניו־או” (脫亞入歐, לעזוב את אסיה ולהיכנס לאירופה), הגיע לרעיון של כיבוש הארצות השכנות באסיה, הנחשלות. הרעיון שיפן תוכל לשרוד ולשגשג בעתיד רק אם תעזוב את אסיה ותיעשה דומה לאירופה, כלומר למערב, עמד ביסוד כל מחשבתו. יפן כרתה ברית עם גרמניה של היטלר. היפנים ביקשו לחקות כל מה שבא מגרמניה, שראו בה את המתקדמת ביותר בייצוג העתיד. כתוצאה מכך, כשם שגרמניה של היטלר גררה את המערב כולו למלחמה והותירה אותו הרוס, גררה יפן את מזרח אסיה כולה למלחמה והותירה אותה הרוסה.

תורת הישרדות המתאים ביותר המערבית של פוקוזאווה נכשלה לבסוף במזרח, כשם שהיטלר הובס במערב. הוא דחה לחלוטין את הרוח המזרחית של הנסתר, של המוסר, של היין והיאנג ושל ההשלמה, כדי לשקוע בתורת הישרדות המתאים ביותר המערבית המבוססת על הנגלה, על שלטון החוק, על הטוב והרע ועל המאבק. זוהי התופעה של אדם שהוכרע בידי ציוויליזציה מערבית שיצרה אידאולוגיות ככל ששכלה שקע בטירוף. הוא ראה כהיגיון של חלשים, חסר כל ערך, את המסורת הארוכה, התרבות והפילוסופיה העמוקות של המזרח, שלפיהן חייב להיות מוסר אפילו בין האומות. יפן חיקתה כמות שהם את דרכי ההתנהגות הברבריות והבלתי מתורבתות של המערב: הכיבוש, הניצול, חוק החזק הנשען על כוח הצבא. זה מה שמכיל המאמר “לצאת מאסיה” שפרסם פוקוזאווה בשנת 1885:

כשהציוויליזציה המערבית מגיעה אל המזרח, כל העצים וכל עלי העשב של המזרח מתכופפים לרוח המערב. לדעתי, כשהציוויליזציה המערבית תכבוש את המזרח, שתי הארצות סין וקוריאה לא יוכלו לשרוד בעצמאות. הדבר דומה לאדם צדיק החי ליד כפר השקוע בבורות, בהפקרות, באלימות ובאכזריות. איננו יכולים להמתין עד שסין וקוריאה יתפתחו כדי לפתח עמן את אסיה. עלינו דווקא לעזוב לגמרי את שורות אסיה ולהשליך את עצמנו אל המשימה של הימור על עתידנו בארצות המערב. מי שמתרועע עם ברברים נחשב לברברי. לכן עלינו לעקור לגמרי מלבנו את הארצות הברבריות של אסיה. ²⁴³

אבל למרות המאמצים האלה של פוקוזאווה ושל המיליטריזם היפני, נכשלה לבסוף הפצת האידאולוגיה המערבית במזרח. ארצות המזרח מגלות כלפי האידאולוגיה דפוס שונה מזה של המערב. ארצות המערב ביקשו בכנות להגשים את האידאולוגיות של הפשיזם או של הקומוניזם, והארצות האלה נעלמו כולן עם כישלון האידאולוגיה. סיבת היעלמותן היא שהאידאולוגיה נשענה על אי־הבנה, ואף על טעות בשיפוט, בנוגע לטבע האנושי. אבל למזרח הייתה כלפי האידאולוגיה עמדה שונה מזו של המערב. יפן ביקשה לספוג את הפשיזם הגרמני, סין את הקומוניזם הסובייטי. אבל ארצות המזרח, במקום השיטה המערבית שעניינה להיות נאמנים לאידאולוגיה ולהשליך אליה את כל גורל האומה, נקטו את השיטה המסורתית של המזרח: הסינקרטיזם (syncretism), שעניינו להעמיד את האידאולוגיה לשירות גורל האומה.

משהסתיים עידן האידאולוגיות עם נפילת גרמניה הפשיסטית והיעלמות ברית המועצות הקומוניסטית, הדרך שבה ינהגו ארצות המזרח באידאולוגיות האלה נעשתה מושא לעניין. הן מקבלות את האידאולוגיה המערבית בצורה המזרחית של הסינקרטיזם. אפילו ארצות המזרח המתהדרות בקומוניזם מתקדמות לא בהיאחזות באידיאל הקומוניסטי, אלא בעמדה שעניינה להשתמש, ממה שהוא מכיל, במה שנחוץ לניהול המדינה. בסופו של דבר, בזכות הדרך המזרחית הזאת, הסינקרטיסטית, של ניהול המדינה, נעלמו כל הארצות המתהדרות בקומוניזם מן המערב, והן נשארו רק במזרח אסיה.

יפן, בתקופת המיליטריזם שלה, ביקשה לנטוש את תכונות הציוויליזציה המזרחית וללכת בעקבות הפילוסופיה המערבית הדיכוטומית של ההפרדה והמאבק. אבל לאחר תבוסתה מול ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, נטשה פתאום את הפשיזם, הכריזה על השיטה הדמוקרטית האמריקנית והשתדלה ללכת בעקבותיה: גלגול מפתיע. אם יכלה לעבור בבת אחת מן הפשיזם לדמוקרטיה, הרי זה משום שיפן, בשונה מן המערב, השתדלה לבסוף למצוא דרך מזרחית להשתמש באידאולוגיה המערבית. אפשר לראות ביפן מי שמגלה כך, באופן קיצוני ועקיף, את תכונות הציוויליזציה המזרחית. הנטייה של המדיניות הפנימית היפנית שאחרי המלחמה, שבה חילופי השלטון נעשים לא, כמו בחילופי השלטון המערביים, בין ממשלות המחולקות לפי אידאולוגיה, אלא בתיאומים בין הסיעות של מפלגה אחת, מראה גם היא את תכונות הציוויליזציה המזרחית.

סין נוקטת את השיטה שעניינה להשתמש באידאולוגיה המערבית תוך שמירה על יסוד המחשבה המזרחית. סין רואה בקומוניזם, בגבולות הפילוסופיה של הסינקרטיזם, אמצעי אחד מני רבים לניהול המדינה, ומשתמשת בו. בשונה מן הדרך המערבית של הנגלה, המפקידה את ניהול המדינה בידי הפילוסופיה הקומוניסטית והולכת בעקבותיה כמות שהיא, ממשיכה סין להשתדל ללכת בעקבות תכונות הציוויליזציה המזרחית. הארצות הקומוניסטיות של המערב נטשו כולן את הקומוניזם וקרסו, אבל סין שומרת על הקומוניזם ובה בעת משתמשת בחלקים ממנו הנחוצים לניהול המדינה. כשם שבהיסטוריה השתמשה סין בדאואיזם, בקונפוציאניזם ובבודהיזם לניהול המדינה, כך היא משתמשת מן האידיאל הקומוניסטי בחלקים שהיא זקוקה להם. בעודה משתמשת בקומוניזם, משתמשת ממשלת סין גם בהגות הקונפוציאנית, בהעמידה את קונפוציוס כנציג הציוויליזציה הסינית ובהפצתו בעולם באמצעות “מכוני קונפוציוס”. הסיבה היא שהציוויליזציה הסינית, במקום להיכבל לפילוסופיה או להשערה אחת, הולכת בעקבות תכונת הציוויליזציה המזרחית שעניינה להשתמש, לפי הסינקרטיזם (syncretism), בכל השיטות הפילוסופיות שיצר האדם לניהול המדינה.

בסופו של דבר, הן ביבוא הרעיונות הן בגורל האומה, העמדה הסינקרטיסטית של הארצות הקומוניסטיות של מזרח אסיה מגלה הבדל ציוויליזציוני לעומת העמדה הדוגמטית שבה שקעו הארצות הקומוניסטיות של המערב, שנעלמו. ההבנה וההסתגלות האלה של המזרח לאידאולוגיה שהמערב יצר, ושלטה לזמן מה בעולם במאה ה־20, נובעות מן התכונות הגלומות בציוויליזציה המזרחית. את התכונות האלה מוצאים קודם כול בהבנת הטבע האנושי הטבועה בציוויליזציה המזרחית. הדבר אפשרי משום שמבחינת הטבע האנושי, הציוויליזציה המזרחית אינה הולכת, כמו המערב, אחר פקודות השכל, אלא אחר תורת השלמה המביאה את האינסטינקט ואת השכל להרמוניה בדרך היין והיאנג.