כיצד יכול האדם להיות טוב בלי אל?

1) הרֶן (仁) והאהבה (愛): אתיקה שמעבר לכל התורות

האנושות המציאה את הכתב בסביבות 3000 לפנה״ס. משם מתחיל מה שמכונה “היסטוריה”. וכאלפיים שנה לאחר מכן החלו החברות האנושיות, במקומות רבים, להצמיח ציוויליזציה מדהימה. הייתה רק תקופה אחת של התפרצות מסוג זה: זו שקרל יספרס כינה “תקופת הציר”. בתוך מאות שנים ספורות בלבד נולדו בזה אחר זה המורים הגדולים של האנושות, קונפוציוס, לאו־דזה, סוקרטס, הבודהה וישו, וזמן מה אחר כך מוחמד. הם התמקדו בשאלה היסודית כיצד לחיות בחברה האנושית. לשאלה “כיצד עלינו לחיות?” הציע כל אחד מן המורים הגדולים של האנושות תשובה: אהבת הרע (love your neighbor) של הנצרות, הרֶן (仁, empathy) של הקונפוציאניזם, החמלה (compassion) של הבודהיזם, האחווה (brotherly love) של האסלאם.

במבט מקרוב, התשובות האלה מתכנסות לאחת. מה שהציעו לאנושות הוא אותה אתיקה. דרכי הביטוי שונות, אבל כולן פירושן “אהבת הרע”.

הרֶן (仁) פירושו לאהוב את האחרים. (המאמרות, ספר 12, “יאן יואן”)

ואהבת לרעך כמוך. (ויקרא יט, יח; מתי כב, לט)

מדוע אהבת הרע? הדבר קשור לטבע האנושי. כל אדם, בלי יוצא מן הכלל, נולד עם “אנוכיות עזה ואלטרואיזם חלש”. החברה האנושית מתקיימת רק אם מביאים אותם לידי הרמוניה. לכן על האלטרואיזם החלש לחבק את האנוכיות העזה. האמצעי לכך הוא אהבת הרע.

החמדנות לנכסים והתשוקה לכבוד הם החזקים ביותר באדם, ולמענם מתחרים בני האדם כדי להקדים את האחרים. אנשים מעטים ויוצאי דופן מבינים את האלטרואיזם, מיישמים אותו בחייהם ונעשים למנהיגים (ג׳ון־דזה, 君子). אבל רוב בני האדם (小人) נסחפים בידי האנוכיות וחיים כל חייהם בלי יכולת להימלט מן החמדנות. בטבעו, המנהיג אינו שונה מן המשתתף (שְׂיאוֹ־רֵן, 小人). כלומר, הטבע האנושי החזק ביותר, המשותף למנהיג ולמשתתף, הוא האנוכיות, כלומר החמדנות. החמדנות הזאת מווסתת ומנוהלת לעתים בידי השכל, אבל לעתים קרובות השכל מגביר אותה ומחזק אותה עוד יותר. בסופו של דבר, ניהול החמדנות הוא לב האתיקה.

ניהול החמדנות נעשה באמצעות השכל. בטבע האנושי, תפקידו של השכל חשוב באופן מכריע, אבל מוגבל. השכל אינו יכול ליהנות מחירותו של מקור אור. השכל אינו אלא מראה. זהו התחום שהוקצה לו בטבע האנושי. אם השכל מנסה לצאת מתחום הפעולה הטבוע באינסטינקט כדי לפעול כמקור אור, הוא ממיט על האדם סכנה קטלנית, שכן אז משתמשים בשכל כדי לתת לגיטימיות לרדיפת החמדנות ולהתעלם מן האתיקה. כאן טמונה חשיבותה של האתיקה. מה שמונע מן השכל לתעות הוא האתיקה.

ההבדל בין המזרח למערב ביחסים שבין בני האדם מתגלה בבירור כשמשווים את הקונפוציאניזם המזרחי לנצרות המערבית. לתורותיהם של קונפוציוס ושל ישו יש דמיון עמוק: הרֶן (仁), כלומר אהבת הרע. אבל למרות נקודת המוצא הזהה הזאת, המערב ביקש בסופו של דבר להסדיר את היחסים האנושיים באמצעות המצוות (שלטון החוק), והמזרח באמצעות האתיקה. ישו, כמו קונפוציוס, לימד אותנו את האתיקה המשותפת לאנושות, אהבת הרע. את הרֶן (仁), שהקונפוציאניזם מציב כערך העליון בין בני האדם, הגדיר קונפוציוס כאהבת בני האדם. גם ישו השאיר לנו את משל השומרוני הטוב: אהוב את רעך, תהא אמונתו או שבטו אשר יהיו. הוא השאיר אתיקה אוניברסלית. הציוויליזציה המזרחית שמרה בתוקף על רעיונותיה המרכזיים: הדאו של הטבע, והרֶן (仁) של החברה האנושית הנשען עליו. זוהי אתיקה אוניברסלית העולה על כל הדתות, על כל השבטים ועל כל מחשבה מדעית. הציוויליזציה המערבית, לעומת זאת, בהולכה אחר הדוקטרינה הדתית, נדה בלי הרף, קרועה בין המעשים (האתיקה) לאמונה (הדת). בהשפעת הנצרות, למרות מאמצים רבים לפשר בין האמונה לאהבה, הדת, במציאות ובהיסטוריה, העדיפה את האמונה על פני המעשים. עקרון שימור העצמי פעל.

ההיסטוריה המערבית מראה שבהכרח, אמת המידה החשובה לשיפוט אדם הייתה לא אם הוא עושה מעשים טובים, אלא אם הוא נוצרי. רק אחרי אמצע המאה ה־20 הגיע המערב לנסות לצאת מאתיקת השליטה שבמרכזה השבט של אריסטו, ומאתיקת השליטה שבמרכזה הדת, כדי לקבל אתיקה אוניברסלית שאינה תלויה בשבט או בדת. טוב שכך. אבל מורשתה של אתיקת שליטה שנהגה זמן רב נשארת משא כבד, שכן היא חודרת עד לפינה הקטנה ביותר של הפילוסופיה ושל שיטות המחשבה המערביות.

פילוסופים מערביים רבים טענו עד ראשית המאה ה־20 שהמערביים, העולים מבחינה ביולוגית על בני המזרח, הגיעו משום כך לציוויליזציה עליונה. אם כך, לא היינו צריכים עוד לחפש את הסיבה. די היה לקבל שהמערביים עלו מבחינה ביולוגית על בני המזרח, ושכך נעשתה הציוויליזציה המערבית עליונה על המזרחית. אבל אם בני המזרח והמערביים חולקים, כהומו ספיינס, אותן תכונות גנטיות באותו שלב של האבולוציה, השאלה אחרת. שכן ההבדל בין הציוויליזציות של המזרח ושל המערב אינו בא מהבדל בגזע. יש להודות שהוא בא מיחסי הגומלין בין האדם לסביבתו, כלומר מן הסביבה, כלומר מן ההבדל בציוויליזציה.

בציוויליזציה המזרחית, משום שהאתיקה עצמה, בלי דת, היא לב הציוויליזציה, אין צורך לכפות אתיקה הכלולה בדוקטרינה דתית. היא עושה את האתיקה לפילוסופיה מדינית, בהבחינה בין החכם לעם של הדאואיזם, בין המנהיג (ג׳ון־דזה, 君子) למשתתף של הקונפוציאניזם. החכם והמנהיג הם בדיוק הביטוי של פוליטיקה אתית. בציוויליזציה המערבית, שאלת האתיקה קשורה לשאלת הטוב והרע. האדם אוכל מפרי עץ הדעת טוב ורע ומגורש מגן העדן, מגן עדן. לפני שאכל ממנו, כך מסופר, חי האדם בלי לעבוד בגן העדן של עדן, יחד עם שאר בעלי החיים. אבל משאכל מן הפרי, הוא גורש מגן העדן.

משום שיש לו שכל, האדם, בשונה משאר בעלי החיים, נופל למלכודת של רדיפה אין־סופית אחר חמדנותו. כפי שמספרת הדת, האדם, משקנה את פרי עץ הדעת טוב ורע, את השכל, חייב, בשונה משאר בעלי החיים, לעבוד בלי הרף כדי לרדוף אחר חמדנותו. באכלו מן הפרי, פקח האדם את עיניו אל השכל, ומשום שיש לו שכל, הוא מגיע להבחין בין הטוב לרע. אבל אם הוא חושב ופועל כאילו השכל יכול להבחין כרצונו בין הטוב לרע ולעשות כטוב בעיניו, הוא מקבל לעתים קרובות החלטות המפרות את הבטחתו לאל. זהו גבול השכל והמלכודת הטמונה בו. השכל יכול להוביל אל הטוב את החמדנות הרדומה באינסטינקט, אבל הוא יכול גם להוביל אותה אל הרע. זוהי האזהרה המופנית אל האדם באמצעות פרי עץ הדעת טוב ורע. האזהרה הזאת היא נחיצות האתיקה, כלומר טעם קיומם של עשרת הדיברות.

אבל ההיסטוריה, לעתים קרובות, אינה מראה את התורה מיושמת כמות שהיא בתחום האתיקה. לפי הנסיבות נוצרות דוגמות ההורסות את אהבת הרע. אבל הדוגמות האלה הן מעשה ידי אדם, ויש להן רק ערך מוגבל בזמן ובמקום. יש בדת דוגמות עטופות באמונה. גם לקונפוציאניזם יש דוגמות משלו, כמו הכללים הנוקשים של פולחן האבות. הבודהיזם אימץ דוגמות זרות לתורתו הראשונית, כמו הגיהינום וגן העדן. אבל הדוגמות אינן יכולות לכסות על אהבת הרע. לכן אהבת הרע נחוצה עוד יותר:

לכן איננו יכולים אלא להסיק שמי שרודף אדם ישר וצדיק רק משום שדעותיו שונות, משום שאמונתו או תורתו שונות, הוא האנטיכריסט (anti-Christ). ³²⁶

עשרת הדיברות של משה נעשו כשהיהודים ייסדו את אומתם והעלו אותה, כלומר כשיכלו לתבוע את הצדק. הדבר נבע מהקשר שבו העמידה על האמונה בלבד יכלה לעזור לשרוד. אבל בתקופה שבה חי ישו, היהודים לא היו בעמדה לתבוע את הצדק. העם היהודי נכבש בידי רומא. ומשום שהמחשבה ההלניסטית התפשטה אז באזור הים התיכון, גם היהדות נזקקה להרחיב את מבטה מן העם היהודי אל בני האדם בעולם כולו. זו הייתה סיבת הולדתה של הנצרות.

בימי ישו נעשתה ההלניזם לרוח התקופה. ההלניזם הוא המחשבה היוונית שהתפשטה בעולם הים התיכון. הוא נולד אחרי כיבושי מצרים, פרס והודו בידי אלכסנדר הגדול. אחרי מות אלכסנדר ייסדו מצביאיו כמה ממלכות סביב הים התיכון, בפרס, במצרים ובחלק מהודו, וההלניזם נולד מספיגת הציוויליזציות של הארצות הכבושות בידי הציוויליזציה היוונית. מבחינה גאופוליטית קיבל ההלניזם אופי קוסמופוליטי מובהק, והוא חפף לתקופה שבה התפשטה תורת הנגלה, המבקשת את האמת המוחלטת, שסוקרטס, אפלטון ואריסטו מייצגים אותה.

גם הנצרות נולדה ברגע שבו האל נדרש לעזוב את האופי השבטי של היהדות כדי להתפשט אל העולם כולו. בנסיבות האלה אי אפשר היה לתבוע צדק של “עין תחת עין שן תחת שן”, כמו בתורת משה. יכלה לצאת מכך רק אתיקה חדשה: “אהבו את אויביכם”, “המכה אותך על לחיך הימנית, הטה לו גם את האחרת”, “הרוצה לקחת את כותנתך, תן לו גם את מעילך”. אפשר לראות בישו מי שתפס את היחסיות של החוק וקרא להתעלות מעליה. “ישו נשלח לא כדי לשמור על אומה ולכונן את חוקיה, אלא כדי ללמד את החוק האוניברסלי האחד והיחיד.” ³²⁷ בתנ״ך, בציווי האל, כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת. אבל ישו הבהיר שהשבת נעשתה למען האדם. ערכו של ישו טמון בזה: בתוך זרם שתבע את הצדק היהודי כדי לשמור על מדינה שבטית, ובשיא עוצמתה של רומא, שבה הכוח בא במקום הצדק, הוא גילה, לבדו, אתיקה המתעלה מעל הזמן והמקום: “ואהבת לרעך כמוך.”

“אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני?” התשובה לשאלה החידתית הזאת של התלמוד, האם לא ניתנה בידי ישו? גם קונפוציוס מציע תשובה, המבטאת אותה מחשבה כמו זו של ישו: “איני יכול לחיות בעדר עם העופות והחיות. אם איני מי שחי בין בני האדם, מה אני?” (המאמרות 18:6) הקונפוציאניזם, בדרישתו לשלוש שנות אבל אחרי מות הורה, עורר מחלוקות רבות. גם בהמאמרות מופיעים קטעים הדורשים שלוש שנות אבל. אבל הרֶן (仁) של קונפוציוס אינו שונה במאומה מאהבת הרע של ישו, אהבת השומרוני (Samaritan Love). קונפוציוס קובע בבירור שהרֶן פירושו לאהוב את בני האדם: “תלמיד שאל אותו על הרֶן. קונפוציוס השיב: הרֶן פירושו לאהוב את בני האדם” (המאמרות 12:22, “יאן יואן”). סה־מא ניו אמר בפנים מודאגות: “לאחרים יש כולם אחים; רק לי אין.” דזה־שיה אמר: “שמעתי שהמוות והחיים תלויים בגורל, ושהעושר והכבוד תלויים בשמיים. אם המנהיג קשוב ואינו חוטא בטעות, אם הוא מכבד ואדיב ביחסיו עם הזולת, כל בני האדם שבין ארבעת הימים הם אחיו. מדוע ידאג המנהיג שאין לו אחים?” (המאמרות 12:5). כוונתו העמוקה של קונפוציוס לא הייתה מעולם ללמד נאמנות וכיבוד הורים בלי תנאי, או יחסים נוקשים בין אב לבן ובין שליט לנתין.

מה שקונפוציוס תיאר כחברה האידאלית העליונה הוא האחדות הגדולה (大同社會), שבה “אין רואים רק את הוריך כהורים, ולא רק את ילדיך כילדים”. ³²⁸ גם הפוליטיקה מכוונת אל האחדות הגדולה: הפוליטיקה היא שהמלך ינהג כמלך, השר כשר, האב כאב והבן כבן. ³²⁹ בהקשר זה טען מנציוס שמלך הנוטש את עמו נעשה לשודד גרידא (殘賊), ששבר את הצדק ואת הרֶן, ושיש להדיח מלך כזה. מנציוס הוא אולי הפילוסוף הראשון, במזרח כמו במערב, שדגל בזכויות העם מול השליט. במערב, פילוסופיה דומה מופיעה רק עם לוק ורוסו, במאות ה־17 וה־18. מנציוס הדגיש את חשיבות הפוליטיקה ואת אחריות השליט: כשם שאין הבדל בין להרוג אדם במקל לבין להרוג אותו בלהב, אין הבדל בין להרוג אותו בלהב לבין להרוג אותו בממשל רע.³³⁰ מעטים מאוד מן המערביים הבינו את כוונתו האמיתית של קונפוציוס. רובם מכירים אותו רק כמי שהטיף לפולחן אבות מיושן.³³¹

החמלה הבודהיסטית מול הנירוונה

נדידות העמים הגדולות, שהפילו את האימפריה הרומית ועמה את הציוויליזציה המערבית העתיקה, לא הוגבלו לאירופה. גם בסין, באותה תקופה, פלשו “ברברים” בהמוניהם וכבשו את כל שטחה, בעוד שתרבות זרה, הבודהיזם, זרמה פנימה; במשך כשלוש מאות שנה, מן המאה ה־3 עד המאה ה־6, בתקופה המכונה תקופת שש השושלות (六朝), ידעה סין את המשבר הגדול ביותר בתולדותיה, לא רק המדיני אלא גם התרבותי. זה היה משבר גדול, הדומה לנפילת שושלת צ׳ינג ולזרם הציוויליזציה המערבית שסין עתידה הייתה לחוות כ־1,500 שנה מאוחר יותר.

אילו הייתה התרבות המזרחית, כמו התרבות המערבית, תרבות של הנגלה, או אילו הבודהיזם, במקום להצטמצם באתיקה, היה תרבות כוללת המקיפה את כל היבטי התרבות, המדיני, הצבאי, הכלכלי, כמו התרבות המערבית או המזרחית, ייתכן שהאימפריה הסינית הייתה נספית כמו האימפריה הרומית. אבל סין לא הסתפקה בכך שקמה לתחייה כמדינה וייסדה את שושלת טאנג: היא “סיניזה” את הבודהיזם, שאבה ממנו אנרגיה חדשה בלי לאבד את מהות התרבות הסינית, וידעה גם רנסנס תרבותי. כך שמרה סין, במשך כאלף שנה, על עליונות תרבותית ומדינית על פני המערב.

איזו השפעה הייתה לבודהיזם, שאפשר את הרנסנס של התרבות הסינית, על סין? ולהפך, איזו השפעה הייתה לתרבות הסינית על הבודהיזם? מה פירוש האמירה ש“הבודהיזם נעשה סיני יותר משסין נעשתה בודהיסטית”? כיצד אפשר להסביר זאת לאור ההפרדה או ההרמוניה בין השכל לגוף, שעשינו לאמת המידה להבחנה בין התרבויות, כלומר בין תרבויות הנגלה לתרבויות הנסתר? הדת ההודית המסורתית, הברהמניזם, מפרידה, כמו היהדות של משה, בין השכל לגוף. ברהמה, בדת ההודית, מקביל לאל של הדתות המתגלות; שניהם על־טבעיים. זה מה שהאופנישד מבטא היטב.

מתוך בורות האדם עוטף את האני האמיתי שלו, ורואה את מעטה החומר כאילו היה הוא עצמו; בהתעלותו מעליו, הוא נעשה אחד עם הברהמן, שהוא אושר טהור.³³²

בהודו, השכל (אטמן), המופרד מן הגוף, מתאמץ להגיע אל הברהמן, ובמאמץ הזה אל ברהמן שאין להשיגו, הגוף הוא משא. מכאן שאין ברירה אלא לצאת מן הגוף. הבודהה זעזע והחריד את חמשת חבריו כשסירב להמשיך בסיגופיו וביקש את מזונם של האנשים הפשוטים. הוא הבין שכל אמת שהאדם יכול להגיע אליה אפשר להגיע אליה באמצעות מוח המוזן היטב בגוף בריא. מחשבה כזאת הייתה חדשה וזרה לגמרי בתקופה ההיא ובארץ ההיא.³³³ מה שחש בה בעת הבודהה, שהבין את ההרמוניה בין השכל לגוף, הוא כמובן שאתה ואני איננו יכולים להיות מופרדים ועלינו להיות בהרמוניה: זה מה שמופיע ברעיון החמלה.

גישה מציאותית, המתמקדת ברעיון החמלה הזה, מודגשת בבודהיזם של הבודהה. שהבודהה דחה את הגישה הטרנסצנדנטית של ההינדואיזם המסורתי, כלומר את נטייתו המטפיזית, והעדיף את בעיות החיים הממשיות, את הבעיות של אתה ואני, מראה היטב אפיזודה המובאת במג׳הימה ניקאיה (Majjhima Nikāya). למאלונקיאפוטה (Māluṅkyaputta), שדרש הסברים על שאלות הדומות לאנטינומיות המטפיזיות של קאנט, האם העולם נצחי או לא, האם הוא אין־סופי או סופי, האם הנשמה והגוף זהים או נפרדים, האם המושלם (聖者) עודנו חי לאחר המוות או פשוט חדל להיות, משיב הבודהה כך.

מאלונקיאפוטה, חיי הדת אינם תלויים בדוגמה שלפיה העולם נצחי או לא. בין שדוגמה כזאת קיימת ובין שלא, נשארים הלידה (生), הזקנה (老), המוות (死), הצער (哀), הקינה (悲嘆), האומללות והייאוש, ייסורי החיים האלה שאת השמדתם אני מלמד·····.³³⁴

הבודהיזם, בשונה מן היהדות או מן הברהמניזם, אינו מציב ניגוד בין השכל לחומר. פעולת השכל נתפסת כתפקוד אנושי אחד מני רבים, כמו פעולתו של כל איבר אחר בגוף. הבודהה אינו מטיף על האטמן, לב הברהמניזם. הוא גם אינו מסביר שום עצם מטפיזי קבוע ובלתי משתנה. הבודהה, כמו קונפוציוס, ראה את עצמו פשוט כאדם. הם לא נשענו על כוחו של האל או של ישות טרנסצנדנטית. הבודהיזם, כמו הקונפוציאניזם, מסביר רק כיצד לשפר את העולם הזה וכיצד האדם יכול לחיות חיים טובים יותר. במובן זה, הבודהיזם, כמו הדאואיזם והקונפוציאניזם, אינו דת של הנגלה, אלא פילוסופיה אתית המבוססת על הנסתר. ליצור ישות מוחלטת או טרנסצנדנטית ולהזדהות עמה נובע בסופו של דבר מרעיון אנוכי של שימור העצמי, וזהו הצעד הראשון בדרך המפרידה בין אני לאתה.

בנפשו של כל יחיד יש שני שורשים: אינסטינקט ההגנה העצמית ואינסטינקט שימור העצמי. כדי להגן על עצמו הגיע האדם לבקש את האל. כדי לשמר את עצמו המציא האדם אטמן החי לנצח, כלומר את אלמוות הנשמה. בבורות, בחולשה, בפחד ובתשוקה, האדם מאמין בשני הדברים האלה, מתנחם בהם ונרגע בהם. לכן האדם נאחז בהם ומגלה כלפיהם להט קנאי.³³⁵

לדחות את ההפרדה בין האינסטינקט לשכל של תקופת הבודהה ולשלול את ההבדל בין אני לאתה – זוהי עמדה מהפכנית באמת. הבודהה, כמו ישו, צפה כנראה שתורתו תיתקל בהתנגדות גדולה. הבודהה, שהתנגד למחשבה המטפיזית, הזהיר מפני עמדת הצדקנות שהמחשבה המטפיזית מסיקה לעתים קרובות כמסקנה.

אין זה נכון שמי שאוהב את האמת יסיק בצדקנותו שזה לבדו האמת וכל השאר שקר. אדם יכול להחזיק באמונה. אם הוא אומר: “זוהי אמונתי”, הוא דובר אמת. אבל אל לו ללכת רחוק יותר ולנקוט את העמדה המוחלטת שלפיה אמונתו לבדה צודקת. איש אינו בעמדה לומר שזה לבדו האמת וכל השאר שקר.³³⁶

בניתוקו ממנהג הסיגופים ובשלילתו את קיום האטמן, דחה הבודהה את ההפרדה בין השכל לגוף. בדחותו את הברהמניזם, דחה הבודהה את ההפרדה בין אתה לאני. תורת הבודהה נשענת על פילוסופיה עמוקה המזהה בין האחר לעצמי (彼我). הוא סבר שהיחסים בין בני האדם צריכים להיות מונהגים בידי החמלה לפני כל דבר אחר. בכך חולק רעיון החמלה של הבודהה את מהותו עם הרֶן (仁) של קונפוציוס, עם אהבתו של ישו ועם האחווה של מוחמד. כמו ישו וקונפוציוס, הבודהה לא השאיר תורה כתובה. לאחר מותו, במשך שלוש מאות עד שבע מאות שנה, העלו הודים את תורתו מן הזיכרון וערכו אותה.³³⁷ לכן קשה מאוד להבחין בין האמת לשקר בין מהות תורת הבודהה לבין מה שמסרו תלמידיו.

בתהליך הזה הגיע הבודהיזם העממי לייחס חשיבות רבה לנירוונה (nir פירושו האין, הריק, vā הנשימה, 氣). הנירוונה היא המצב שמגיעים אליו כשהאש כבתה: התשוקות וההיאחזויות כבו לגמרי. כשהאדם נכנס לנירוונה, כך אומרים, הוא מנתק לגמרי את שרשרת הסבל והגלגולים ומגיע לשחרור. רבים חושבים שהנירוונה היא לב הבודהיזם. ויש המאמינים בבודהיזם כדי להגיע בעצמם לנירוונה, בחושבם שהבודהה הגיע אליה. אבל הבודהה דיבר מעט על הנירוונה. מלבד הגדרתה כאין (無) או כריק (空), הוא נתן עליה הסברים מעטים. הנירוונה הולכת באותה דרך כמו גן העדן הנוצרי והאושר של היוונים. יש בה קסם, אבל בסופו של דבר, זהו ביטוי וציון דרך מטפיזיים.

כל ההוגים הגדולים של האנושות הסיקו שיסוד האתיקה האנושית הוא “אהבת הרע”. האתיקה של אהבת הרע שהשאירו לנו הבודהה, קונפוציוס, ישו ומוחמד היא קיצורה של הנוסחה “אהוב את רעך כפי שאתה אוהב את עצמך” (love your neighbor as you love yourself). אהבת הרע נעשית בסופו של דבר לאתיקה האחת והיחידה של האנושות: “הברית החדשה מלמדת שכל התורה כולה מתכנסת לחוק אחד: ‚ואהבת לרעך‘.” ³³⁸ “נחזור ונאמר זה לזה, יום אחר יום: המוסר אחד, והוא בא מאלוהים; הדוגמות שונות, והן מעשה ידי אדם.”³³⁹ ובכל זאת, רבים עדיין טועים בנוגע לאתיקה הזאת, שהוסברה בבהירות כזו לפני זמן רב כל כך. ³⁴⁰

אנו חיים עדיין באי־הבנה של תורותיהם של קונפוציוס ושל ישו. האדם אינו יכול לחיות לבד. מה שלא נעשה, הפעולה למען עצמנו והפעולה למען הזולת אינן יכולות שלא להיות מעורבות זו בזו. הרֶן (仁) פירושו אהבת רע רלציונלית. בהמאמרות שואל קונפוציוס: “אי אפשר לחיות בחברת העופות והחיות. אם לא עם בני מיני, עם מי אהיה?” והתלמוד שואל: “אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני?” התשובה כבר ניתנה.

משום שהבודהה לא ביקש את הגאולה האישית, הנירוונה אינה יכולה להיות מהות תורתו. הבודהה שאף לשחרורם ולגאולתם של כל היצורים. אם הנירוונה פירושה “הגאולה האישית”, “ניתוק התשוקה”, “כיבוי הצמא”, “השחרור מן השנאה”, “הבריחה מן האשליה”, “מצב של חוכמה שלמה”, “ההצלה” וכדומה, היא אינה שונה מן המצב שבו, בברהמניזם, האטמן נעשה אחד עם ברהמה. במקרה זה, הבודהיזם אינו שונה עוד מן הברהמניזם.

גאוטמה אמר: קשה באמת להטיף לאנשים הפשוטים. הם נאחזים באמונות טפלות גסות והולכים ברצון אחר כל מה שרגשותיהם לוחשים להם.³⁴²

אדמת הודו לא קיבלה אז את גאוטמה בברכה. גם היום אינה מקבלת את הבודהה בברכה. הברהמניזם, אחרי נסיגה קצרה, שב בכוח (捲土重來) והכה שורשים באדמת הודו בתוקף רב מאי־פעם. כך גם בעניינו של ישו. הגליל היה עוין לישו. גם היום אינו מקבלו בברכה. היהדות כבשה מחדש את הגליל בתוקף רב מבעבר. נראה שהנביאים נועדו להיות נרדפים בארצם. שליחי ישו עטפו את תורתו הצלולה, “ואהבת לרעך כמוך”, במיתוסים ובדוגמות מכל הסוגים. תלמידי גאוטמה עשו כמותם. הם המציאו את מיתוס הנירוונה ועטפו בו את תורתו האמיתית של הבודהה, החמלה.

הבודהה קם נגד הברהמניזם משום שמצב הנירוונה שעליו דיבר, שבו האטמן וברהמה נעשים אחד (Brahmanic Nirvana), פירושו גאולה אישית קרה ויבשה, בלי שום התחשבות בזולת. הבודהה נזף פעם בכוהני הברהמנים על שאינם פועלים לשחרור היצורים ואין להם חמלה כלפי הזולת. לכן יש לחשוב על הנירוונה בקשר לחמלה כלפי הזולת. הנירוונה שהבודהה לימד לא הייתה ניתנת להשגה לבד. זוהי נירוונה שמגיעים אליה דרך האחרים.

בחיי היומיום של בני הודו בזמנו ראה הבודהה את הדוקהה (苦: הכאב והייסורים). וכדי לבטל את הסבל הזה, ביקש לבטל את התשוקה. לכן הטיף הבודהה על הנירוונה כאין (無) או כריק (空). אבל לב האדם אינו יכול להישאר אין או ריק. החוק “הטבע סולד מן הריק” (Nature abhors vacuum) חל גם על לב האדם. כשעוקרים מלב האדם את התשוקות הרעות הגורמות לשנאה, לקנאה, למאבק ולמחלוקת, משהו אחר צריך לתפוס את מקומן. הבודהה סבר שאת המקום הזה יש למלא דווקא בחמלה.³⁴³ כשהתשוקות השליליות נעלמות מלב האדם והוא מתמלא בתשוקה חיובית ופורייה, כלומר בחמלה, אז מגיע האדם לתחושה שאינו מבדיל עוד את עצמו מן האחרים.

לכן אפשר להגיע אל הנירוונה רק דרך היחס בין העצמי לזולת, כלומר דרך החמלה. הנירוונה אינה נפרדת מן החמלה. הנירוונה היא החמלה שהתממשה, והחמלה הטהורה היא הנירוונה. הרגע שבו חווים, בהכרה הזאת, את האחדות של אתה ואני, ומעבר לה את האחדות שלי עם הטבע ועם היקום, הוא הרגע שבו חווים את הנירוונה.³⁴⁴ לפי האגדה הבודהיסטית, הבודהה חווה את המצב הזה בגיל שלושים וחמש. והוא ביקש להודיע אותו לכל היצורים.

2) כיצד יכולים פולחן האל ואהבת הרע להימנע מלסתור זה את זה?

לשאלה “מדוע אנו חיים?” תשובה פשוטה יכולה להיות המסירות לקדמה. הרדיפה אחר חזון יכולה להיות הדרך הבטוחה ביותר למצוא משמעות לחיים. הקדמה מגיעה לכוון אל חזון שהשכל רודף אחריו בראש. הרדיפה אחר חזון היא סימנה של הציוויליזציה המערבית, מן הדת המתגלה ועד עידן האידאולוגיות של המאה ה־20. הבעיה היא שלאור ההיסטוריה, כל רדיפה אחר חזון נכשלת בהשגת המטרה שהציבה לעצמה מלכתחילה. ובה בעת, האתיקה הולכת לאיבוד בדרך. החזון שהדת המתגלה או האידאולוגיה מציעות פירושו להפיץ את תורת האל או את האמת המטפיזית וללכת אחריהן, ובמימושו הפעיל אי אפשר שלא לפגוע באהבת הרע. הוא מעורר את מה שאפשר לכנות הסכסוך בין האתיקה לחזון.

הקונפוציאניזם והנצרות אינם שונים בכך שהם מציעים אתיקה אחת ויחידה, אהבת הרע. אבל בין קונפוציוס לישו, המאמרות וכתבי הקודש מראים הבדל ברור. אצל קונפוציוס, התורה ברורה וחדה. קונפוציוס לא הכיר בשום ערך אחר המפריע לכינון היחסים בין בני האדם. הוא דבק בהומניזם עמוק, שלפיו הרֶן (仁) יכול להתממש רק במאמץ אנושי. כלומר, הוא מתעניין, מתחילתו ועד סופו, רק בעולם הממשי, ומסרב לייחס כל תפקיד או כל קיום לעולם הבא, למוות או לאל. תורתו של קונפוציוס “בעניין הרֶן אין מוותרים אפילו למורה” (המאמרות 15:35, “ויי לינג גונג”) פירושה זה. משמעות הרֶן היא שיש לפגוש מורה טוב או רעים טובים ולהבין אותו יחד; הרֶן אינו מתממש לא בתורת כתבי הקודש, לא בהלעטה בידי מורה, ולא בציווי האל או בכפייתו. האתיקה האחת שהמזרח מציע לחברה האנושית מתבטאת היטב גם, באתיקה המדינית, בפילוסופיה של המנהיג ה“משתף פעולה בלי להיות זהה”: “המנהיג משתף פעולה בלי להיות זהה. המשתתף זהה אבל אינו משתף פעולה” (המאמרות 13:23).

אבל אצל ישו, התורה שהשאירו תלמידיו אינה חדה כמו אצל קונפוציוס. לפי הברית החדשה, הוא נוקט עמדה הדואגת לעולם הזה ולעולם הבא, לחיים ולמוות, לבני האדם ולאל. את לקחיו אפשר לסכם בשניים: האמונה והאהבה. הנצרות ביססה את עמדתה בחוק מפורש: “חוק האל כפול. הראשון הוא לעבוד את האל, והשני הוא לאהוב את רעך כמוך” (מרקוס יב, ל–לא; מתי כב, לו–מ). בה בעת, תורת אהבת הרע, “ואהבת לרעך כמוך”, נמסרת בבירור בידי השליח יעקב: “האמונה בלי מעשים מתה היא… אתם רואים שהאדם מוצדק במעשים, ולא באמונה בלבד” (יעקב ב). בסופו של דבר, לנצרות יש שתי תורות מוחלטות: אהבת הרע ועבודת האל. היא מלמדת הן את האתיקה והן את האמונה.

ואולם, מבחינה היסטורית, “אהבת הרע” (love your neighbor) ו“עבודת האל” (obey your God) התנגשו לעתים קרובות מאוד.

העובדה שהאמונה והאתיקה אינן יכולות אלא לבגוד זו בזו היא סימנה של ציוויליזציית האל. אם קיימת דרך אחת בלבד שבה האמונה (החוק) והאתיקה (האהבה) לא יסתרו זו את זו, היא להאמין ש“ואהבת לרעך כמוך” הוא החוק האחד והיחיד של האל. במקרה זה, האתיקה והאמונה נעשות לדבר אחד, והאתיקה נעשית מוחלטת, דבר שאין להרחיקו בשום מקרה. אבל האמונה הנראית מזווית זו רחוקה מהגדרת האמונה שהמערביים החזיקו בה, שכן זוהי הכרזה שלפיה האתיקה קודמת לאמונה. ואכן, אפילו השליח פאולוס, שמילא את תפקיד המפתח בהפצת הנצרות, זורע מבוכה כשהוא מגן פעם על האמונה ופעם על האהבה:

האמונה: כי אנו סבורים שהאדם מוצדק באמונה, בלי מעשי התורה. (אל הרומים ג)

האהבה: ועתה נשארים שלושת אלה: האמונה, התקווה והאהבה; וגדולה מהן האהבה. (הראשונה אל הקורינתים יג)

נראה שהדוקטרינות האלה נולדו במהלך הפצת הנצרות. הוגים רבים כתבו שחוק האל הכתוב בתנ״ך הוא חוק שבני האדם דמיינו (או שהאמינו שקיבלו מן האל בהתגלות), עטוף בניסים. ואכן, יש הבדלים לא רק בין חייו ההיסטוריים של ישו לבין חייו כפי שהשליחים מסרו אותם בברית החדשה, אלא גם בין חיי ישו שהשליחים עצמם תיארו. כשם שהנצרות השתנתה למעשה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, למשל בהערצת מריה הבתולה בהשפעת פולחן האלה המצרית איסיס או האלה היוונית ארטמיס, בלי קשר לתורת ישו³⁴⁵, כך גם הבשורות, ככל שהנצרות התפשטה בכל אזור של הים התיכון, אימצו כנראה אמונות ומיתוסים מקומיים רבים:

כדי שהדוקטרינה החדשה לא תצרום לאוזניים, השליחים התאימו אותה ככל יכולתם לטעמם של בני זמנם, ובנו את הדוקטרינה שלהם על היסודות המוכרים והמקובלים ביותר באותה תקופה ³⁴⁶

למעשה, למרות תפקידו החשוב של ישו בתחום האתיקה, הנצרות, כפי שההיסטוריה מראה אותה, נעה בין שתי שליחויות: “לעבוד את יהוה בכל הלב ובכל הכוח” ו“לאהוב את רעך כמוך”. אהבת הרע היא האתיקה האחת והיחידה של האנושות, אבל כל כת וכל גוף הראו שהם הולכים אחר עקרון שימור העצמי שלהם יותר מאשר אחר אהבת הרע. הדוקטרינה האפיפיורית “מחוץ לכנסייה אין ישועה” מראה שעקרון שימור העצמי גובר על אהבת הרע. כך גם הכתות שבתוך הנצרות. הנצרות ההיסטורית ייסדה כת אחר כת. כל אחת, לשם שימורה, העמידה צורות שונות וטענה שהצדק עמה. וולטר הצביע על כך:

כל כת, מאיזה סוג שתהיה, היא נקודת ההתכנסות של הספק ושל הטעות. סקוטיסטים, תומיסטים, ריאליסטים, נומינליסטים, אפיפיוריים, קלוויניסטים, מוליניסטים, יאנסניסטים, אינם אלא שמות של מלחמה. אין כתות בגאומטריה; אין אומרים אוקלידי, ארכימדי. כשהאמת גלויה, אי אפשר שיקומו מפלגות ופלגים. מעולם לא התווכחו אם יום הוא בצהריים. ³⁴⁷

הסתירה הזאת בין האמונה לאתיקה אינה מתרחשת בציוויליזציית הדאו המזרחית. שכן אין בה מקום לישות מוחלטת שבראה את הטבע, והטבע עצמו, כדאו, נעשה למשענת האתיקה החשובה ביותר לאדם. לכן, בציוויליזציית הדאו, הרֶן (仁), כלומר אהבת הרע, התקבל כמות שהוא, מבחינה פילוסופית, כאתיקה העליונה. כשמפרקים את הסימן 仁, פירושו “שני בני אדם”. כלומר, הוא אינו מכיר בשום סמכות ובשום דוקטרינה העלולות להתערב ביחס בין אדם לאדם. סימנה של ציוויליזציית הדאו המזרחית הוא לשלול כל ישות או כל ערך המתערבים באתיקה של הרֶן. גם בכתבי הקודש יש אותה פילוסופיה: “השבת נעשתה למען האדם, ולא האדם למען השבת.” וכך גם הקביעה הברורה שלהם בדבר “אהבת השומרוני” (Samaritan Love): לאהוב את כל בני האדם, יהא שבטם אשר יהא.

אבל בתאוצנטריות, המצווה שלפיה ציווי האל צריך לבוא לפני האתיקה של היחסים המשפחתיים השתרשה עמוק הרבה יותר מאשר במזרח. חשיבות החוק מודגשת בלי הרף ביהדות, וחוזרת בנצרות. סכסוך עם המצווה הנוצרית של אהבת הרע, לקח השומרוני, מסתמן בה:

מישהו אמר לו: הנה אמך ואחיך עומדים בחוץ ומבקשים לדבר אתך. אבל ישו השיב למי שאמר לו: מי היא אמי, ומי הם אחיי? ונטה את ידו אל תלמידיו ואמר: הנה אמי ואחיי. כי כל העושה את רצון אבי שבשמיים, הוא אחי ואחותי ואמי. (מתי יב)

בציוויליזציית האל, חוק עבודת האל היה הכרחי לשימור העצמי, וגם אהבת הרע, האתיקה היחידה של האנושות, הייתה הכרחית. ובכל זאת, ההיסטוריה מראה מקרים שבהם, בציוויליזציה המערבית, שתי התורות האלה, הדת והאתיקה, סותרות זו את זו. כיצד להימנע מן הסתירה? משבוטאה האמת המוחלטת, יש, כדי להגן עליה מפני הסתירה, לטעון ל“אי־הטעות” (infallibility) של הביטוי. על יסוד זה טוענת הדת המערבית לאי־הטעות של כתבי הקודש ושל הכנסייה. אבל לפי ההיגיון של 道可道非常道, הדאו שאפשר לבטאו אינו הדאו הנצחי, האמת המוחלטת אינה ניתנת לביטוי. אותה פילוסופיה מתבטאת בקונפוציאניזם. הניסוח “המנהיג אינו כלי” (המאמרות 2:12) מכיל את הרעיון שאי אפשר לבטא את הרֶן בתאוריה מטפיזית. העיקר הוא שהרֶן אינו נוצר בחיקוי בלבד: יש לסגל אותו בעצמך. הרֶן אינו ידיעה הנרכשת מבחוץ בלימוד, אלא אתיקה שצריכה לצמוח בתוכך ומתממשת במעשה.

משום שהדאו נצחי, בלתי משתנה, ואינו שייך לאיש, הוא מעניק לאתיקה את אופייה המוחלט, ובה בעת אינו מאפשר לאיש לטעון שהוא מחזיק באתיקה מוחלטת או שגילה אותה. הקונפוציאניזם מדגיש את התכונה הזאת של האתיקה, ובכך הוא שונה מאוד מן הדוגמה הדתית המערבית. מנציוס הסביר: “מי שמאמין בכל מה שכתוב בספר המסמכים (書經) — מוטב היה לו בלי ספר המסמכים” (מנציוס 7, “ג׳ין שין, חלק שני”). המחשבה הזאת מוסברת בידי קונפוציוס כמידה טובה הנחוצה לחיי החברה: “המנהיג בהרמוניה בלי להיות זהה (和而不同); המשתתף זהה בלי להיות בהרמוניה (同而不和).” זוהי הפילוסופיה שלפיה המנהיגים יכולים לפעול יחד בלי לחלוק את אותם רעיונות, ואילו המשתתפים מסכימים למראית עין בלי לחלוק באמת את אותה רוח. זוהי פילוסופיה חברתית המנוגדת לתורת הנגלה המערבית, המדגישה את המוחלט.

אי־הטעות נעשית לדוגמה, ובסופו של דבר הולכת בדרך שלילתה במציאות. כיצד מגיעה אל האדם האמת המוחלטת והגורלית האחת של העולם? היא באה מן האל אל האדם באמצעות הנביא, הקושר בין האל לאדם. במונותאיזם החוק נעשה חשוב, ונקודת המוצא שלו היא הציות המוחלט של האדם לאל. כאן צצה בעיה בחיים הממשיים. אילו היה בהיסטוריה רק אל יחיד אחד, המייצג את הכוח ואת האמת המוחלטים, לא הייתה בעיה. אבל אלפיים או שלושת אלפים שנות היסטוריה אנושית מציגות מציאות אחרת.

מה קורה אם יש כמה אלים יחידים? היהדות, הנצרות והאסלאם מופיעות כמאבק בין אלים יחידים. עד כה, שום אל יחיד לא חיסל אל יחיד אחר. וגם בתוך אל יחיד אחד צצות בעיות. כשנולדות פרשנויות שונות בתוך דת אחת, מה נעשה ביחסים ביניהן? כל אחת אינה יכולה אלא להכריז שהפרשנות שלה מוחלטת. מאבק על שימור העצמי ביניהן נעשה אז בלתי נמנע. לכן, כשנולדות כתות שונות במונותאיזם, המאבק ביניהן אינו פחות אלים מן המאבק נגד הדתות האחרות. פורץ מאבק נואש על ההישרדות, כמו מלחמת אזרחים בתוך מדינה. המאבק הנורא בין הפרוטסטנטים לקתולים בתקופת הרפורמציה מוכיח זאת. המאמינים מכבדים כנביא את מי שקיבל את ההתגלות ומצייתים לו ציות מוחלט, שכן דבר הנביא נעשה לדבר האל.

תפקידו של ישו טמון באתיקה העולה על חוק היהדות, אבל מבחינה היסטורית הותירה הנצרות עקבות של היאחזות רבה יותר בחוק. השיטות הפוליתאיסטיות של יוון ושל רומא סבלו את עבודתם של אלים אחרים. אבל אחרי שהנצרות נעשתה לדת המדינה של רומא במאה ה־4, נהרסו במערב בחוק, בהיקף רחב, הדמויות והפסלים של אלים שאינם האל הנוצרי. מבחינה היסטורית, הנצרות הייתה הבלעדית ביותר והבלתי סובלנית ביותר מבין דתות תבל.³⁴⁸ ואחרי הרנסנס ירשו המטפיזיקאים המערביים כמות שהיא את העמדה הבלתי סובלנית של התאולוגים הנוצרים של ימי הביניים. היא מצאה אצל מרקס את ביטויה הקיצוני ביותר. מרקס ראה את העולם הזה לפי ההיגיון השחור־לבן של הטוב והרע, וראה בלי תנאי כאויב כל מי שלא התייצב לצדו. הוא ראה ברדיפת המתנגדים צעד הכרחי לבניית האוטופיה הפרולטרית ש“הוכחה” בידי ההיסטוריה: “מרקס ראה את העולם הזה בשחור־לבן, וראה בלי תנאי כאויב כל מי שלא התייצב לצדו. הוא ידע בבירור לאיזה צד הוא עומד, והיה בטוח שהוא נלחם למענם ובניצחונם הסופי.”³⁴⁹

כפי ששפינוזה הכריז, כל הדברים ביקום, האדם בכללם, קיימים כדי לשמר את עצמם. כל הסבר אחר, הדאו והאל בכללם, תפקיד השכל, תפקיד האתיקה והחוק, אינו אלא כלול בעיקרון המקיף של שימור העצמי. בני המזרח והמערביים, כאותם בני אדם, הומו ספיינס, קיימים ופועלים רק כדי לשמר את עצמם. לפי עקרון שימור העצמי הזה יצרו בני המזרח והמערביים ציוויליזציות שונות, ולא עשו אלא להשתדל לשמר את עצמם. מבחינה פילוסופית, עקרון שימור העצמי מקיף הן את האינטרס שלך והן את האינטרס של רעך. אבל זמן רב היינו שקועים בעקרון שימור עצמי הרואה רק את האינטרס שלו. העיקרון הזה, הרואה רק את האינטרס שלו, השתמש לעתים קרובות במושג האל בציוויליזציית האל. ובחתירה אל המטרה הזאת, מה שהוא מדגיש הוא תפקידו של “השכל”. ציוויליזציית האל מראה לעתים קרובות מצב זה. כשמדגישים את תפקיד השכל, מתרחשת ההפרדה בין השכל לאינסטינקט. האמונה באל על־טבעי אפשרית רק על יסוד ההפרדה בין השכל לאינסטינקט. ההפרדה בין השכל לאינסטינקט היא הצד השני של ההפרדה בין האדם לטבע, והיא מפרידה בהכרח בין אתה לאני.

לכן “לעבוד את יהוה בכל הלב ובכל הכוח” פירושו בסופו של דבר ההפרדה בין המאמין לכופר, בין אתה לאני. ואכן, האם המלחמה בין העובדים את יהוה בכל לבם ובכל כוחם לבין העובדים את אללה בכל לבם ובכל כוחם לא החלה בימי הביניים ונמשכת עד היום? “ואהבת לרעך כמוך”, לעומת זאת, דורש שלא להפריד בין אתה לאני. גם אלפיים שנות היסטוריה נוצרית מראות שהאמונה והאתיקה לא התיישבו זו עם זו. בהוויה האנושית, מעמדו העליון של השכל על פני האינסטינקט בא מן האל. בדוקטרינה הנוצרית, השכל תופס מעמד מיוחד שרק האדם מקבל מן האל. כך הגיעה פילוסופיה המזהה את קיום האל עם קיום השכל האנושי לחלחל בציוויליזציית האל של המערב. ולכך הייתה השפעה מוחלטת על האתיקה שבין בני האדם. כשיכולת השכל נעשית אוניברסלית ומוחלטת, מסקנותיה הופכות בקלות לאמונה, לאמת מטפיזית או לאידאולוגיה. המסקנות האלה נעשות אז למטרה החשובה ביותר לאדם, ולאמת המוחלטת. מול האמת המוחלטת הזאת, יש להקריב את האתיקה ואת כל שיקול אחר.

אם מקבלים את התנאי המוקדם ללכת אחר חירות המוח החדש בתוך הגורל, התנאי האנושי שהמוח הישן מייצג, ובונים את האתיקה על יסוד זה, אין סכסוך בין האמונה לאתיקה. במקרה זה, ההומניזם מתאמת. אהבת הרע נעשית לאתיקה שאין לחלל אותה. אבל אם אין מכירים בגורל, האתיקה קורסת וההומניזם מתנוון לאנתרופוצנטריות. המזרח טוען שיש טבע, ושבגבולותיו האתיקה והחינוך יכולים לעשות מאדם אדם. מה שחשוב כאן הוא האתיקה. הלוח החלק המערבי מאפשר לצאת מן האתיקה; מטרתו של המזרח היא לעצב בני אדם המבוססים על האתיקה. בהליכה אחר הדת, המטפיזיקה והאידאולוגיה, מגיעים לעתים להתעלם מן האתיקה החשובה ביותר של האנושות, “אהבת הרע”, או לדלג עליה. היהודים, הנוצרים והמוסלמים לא נולדו עם דתם: הם למדו אותה כמות שהיא מהוריהם. גם האימפריאליזם, הקומוניזם והפשיזם אינם מולדים: למדו אותם מן ההורים ומבית הספר. במלחמות הדת ובמלחמות האידאולוגיות, האתיקה של “אהבת הרע” נזנחת, שכן כולן מעמידות בראש גן עדן או אוטופיה שלטענתן עומדים מעל אהבת הרע. הסכסוך בין רעיון הקדמה לאתיקה הוא בלתי נמנע.

רעיון הקדמה נולד מהפיכת יכולת השכל למוחלטת. זהו סימנה של הציוויליזציה המערבית. הציוויליזציה המערבית, במקום לראות ביכולת השכל אחד מן התפקודים הביולוגיים של האנושות, נוטה להתייחס אליה כאל יכולת מיוחדת, הנבדלת מכל היכולות הגופניות, וכך היא מפרידה בין השכל לאינסטינקט. הביטוי החיצוני של ההפרדה בין השכל לאינסטינקט הוא ההפרדה בין האדם לטבע; ולהפך, הביטוי הפנימי של ההפרדה בין האדם לטבע הוא ההפרדה בין השכל לאינסטינקט. משום שהיא תוצר של תרבות השכל שהפרידה בין השכל לאינסטינקט, טבעי שהיא נוטה לשלול את האינסטינקט, להתעלם ממנו ולראות בו חטא. הקתוליות, בדגלה בחטא הקדמון, שללה את האינסטינקט לטובת השכל, והפרוטסטנטיות רק שינתה את המונחים: ההבחנה בין השכל לאינסטינקט נמשכה. ביחסים בין בני האדם, ההבחנה הזאת, בהפרידה בין מאמינים לאתאיסטים, הולידה נטייה להפריד בין אתה לאני. כפי שרואים אצל קלווין ולותר, אהבת עצמך נחשבה לחטא או נאסרה, ואצל קאנט מצא הדבר ביטוי פילוסופי: אהבת עצמך נחשבה לחסרת כל ערך.³⁵⁰ דברי ישו “ואהבת לרעך כמוך” עוותו ל“אהוב את רעך ואל תאהב את עצמך”, או פשוט “אהוב רק את רעך”.

בסופו של דבר, הסכסוך בין הרדיפה אחר חזון, האמונה בכלל זה, לבין האתיקה הוא בלתי נמנע. שכן הארגונים שיצרו המטיפים לעבודת האל מבקשים לשרוד לפי עקרון שימור העצמי. כשאהבת הרע ועבודת האל סותרות זו את זו, צץ בסופו של דבר סכסוך אינטרסים של שימור בין האתיקה האוניברסלית של האנושות לבין מעמד הכמורה השומר על האל. כדי לשמר את עצמה, הכנסייה מעלה את הדוקטרינה “מחוץ לכנסייה אין ישועה”. בתקופת כיבוש העולם בידי המערב, שהמערב מכנה עידן התגליות (Age of Discovery), הכריז המערב בשם האפיפיור על צווים שלפיהם “יש לשעבד לעבדים את הלא־נוצרים בעולם כולו”. במשך מאות שנים קיבלו המערביים את הצווים האלה בעין יפה. הם היו רחוקים מן האתיקה של אהבת הרע של ישו כלפי השומרוני. מטרתם הייתה דווקא לבסס ולהרחיב את כוחה של הכנסייה או של המדינה. ³⁵¹

3) האתיקה – ציווי האל או עצת הטבע?

אהבת הרע היא אחת הדוקטרינות החשובות ביותר של הנצרות. מה שגרם למערביים לאהוב את רעם הוא ציווי האל. זהו יסוד האתיקה המערבית. אהבת הרע אינה משרתת את האנוכיות של האדם עצמו. לכן המערביים רואים באלטרואיזם דבר הבא מהקרבה עצמית. הפילוסופיה המערבית חושבת שהאתיקה באה מהקרבה עצמית. בשיטה הפילוסופית המערבית, היסודות לפשר בין האלטרואיזם (אהבת הרע) לבין האנוכיות בתורת הטבע האנושי חלשים.

בציוויליזציה המערבית, משום שהאתיקה היא ציווי האל, אם האל אינו מתערב בענייני האדם, האדם יכול להשתחרר מן האתיקה שהאל ציווה. אם אין אל, אין עוד צורך להקריב את האינטרס שלך. כלומר, צצה השאלה: “אם אין אל, מדוע עליי לאהוב את רעי?” ואז מי שנטשו את הדת מגיעים לשאול את עצמם מדוע עליהם לשמור על האתיקה.

קשה להבין כיצד, בארצות כמו סין, בשונה מאירופה, הספקנות הדתית לא גררה ספקנות אתית. ³⁵²

גם אחרי הדאיזם נתקלו ההוגים המערביים בבעיות קשות הנוגעות לאמונה ולאתיקה. קונט, בדחותו את התאולוגיה ואת המטפיזיקה, קרא כי “המוחלט היחיד הוא שהכול יחסי”, וגילה עמדה הזהה ביסודה ל“אם האל מת, הכול מותר” של דוסטויבסקי; וגם ניטשה הכריז על עצמו כאתאיסט.

‚האל‘, ‚אלמוות הנשמה‘, ‚הגאולה‘, ‚העולם הבא‘: אלה מושגים שמעולם לא הקדשתי להם תשומת לב. מעולם לא בזבזתי עליהם זמן, אפילו לא בילדותי. אולי מעולם לא הייתי תמים די הצורך כדי להאמין בהם? ··· האתאיזם אינו בשבילי תוצאה של דבר כלשהו, ועוד פחות מזה אירוע חשוב בחיי. בשבילי הוא מובן מאליו, הוא אינסטינקטיבי.³⁵³

ראסל מכריז: “איני נוצרי”, ולין יוטאנג, שהכיר למערב פן מן הציוויליזציה הסינית, הכריז גם הוא: “אני אתאיסט”, לפני ששב לנצרות ב־1959.³⁵⁴ העמדות האלה מראות שהם לא הבינו לא את מהות הנצרות, ששפינוזה הציג בבהירות כזו, ולא את מהות רעיון הרֶן (仁), שקונפוציוס טרח כל כך להשאיר לנו. קונט, דוסטויבסקי, ניטשה, ראסל, לין יוטאנג ואחרים יכולים להיות, מנקודת המבט של המחשבה המזרחית, לא אתאיסטים, אלא הוגי הנסתר. השיפוט השלילי של המערב על האתאיסטים הוא עמדתם של הוגים שלא יכלו להעלות על הדעת את ההבדל בין הנגלה לנסתר; הוא נובע מן הרצון לנתח את ענייני העולם ואת תולדות הפילוסופיה מנקודת המבט המערבית של הנגלה בלבד, ונעשה לבעיה פילוסופית עצומה המיוחדת למערב בלבד, ובעיקר במישור האתיקה.

אפילו פילוסוף כמו ראסל לא הבין, כך נראה, את ההבדל המהותי בין הציוויליזציות של המזרח ושל המערב. בלי להבין את תורת הטבע האנושי הנובעת מפילוסופיית הטבע המזרחית, אי אפשר להבין שהאתיקה היא ביטוי של אנוכיות המשרתת את העצמי. הבעיה הקשה הזאת נפתרת בידי הנטורליסטים המערביים. הם אינם מכירים בקשר מוחלט בין הדת המתגלה לאתיקה. הם החלו להבין שהאתיקה אינה ציווי האל, אלא עצת הטבע. גם דוקינס (Dawkins) מביע את ספקותיו בנוגע לתפקיד שהדת המתגלה המערבית מייחסת לדת בתחום האתיקה:

אנשים דתיים תוהים לעתים קרובות כיצד אפשר להיות טוב בלי דת, ומדוע צריך להיות כזה. ³⁵⁵  

הדאיזם מציב בפני המערביים את הבעיה החמורה היכן למצוא את מקור האתיקה. כשהמטפיזיקה, במקום להחיות את האל הנוצרי, שכבר נפגע בידי התאולוגיה של ימי הביניים, החישה את נפילתו המכרעת, החלו המערביים לשלול כל מוחלט. היעלמות האתיקה היא המשימה שבפניה עומדים רוב המערביים, שחיו בציוויליזציה של הנגלה. המערביים, שחוו את הדאיזם (理神論) של המאה ה־18, את האבולוציוניזם של דרווין במאה ה־19 ואת עריצות האידאולוגיות במאה ה־20, איבדו את דרכם בתחום האתיקה. הדאיזם, על יסוד ההנחה שהאל קיים אבל אפשר להבינו לא בהתגלות אלא במחשבת השכל, ושהשכל יכול לגלות את המוסר ואת האמת, מעלה כמקור האתיקה את הציווי הקטגורי של קאנט (1724–1804), אבל חסר לו כוח שכנוע, שכן חלקו המטפיזי, המבוסס על הרציונליזם, גדול.

רוסו (1712–1778) העלה טבע אנושי השונה מזה של הדת המתגלה. הוא טען שהאדם נולד טוב, אבל הציוויליזציה האנושית הופכת את האופי הטוב לרע. לכן הסביר שמה שחשוב לאדם הוא הרגישות (sensibility), ביטויו של הטבע האנושי המקורי. והוא העלה את ההשערה שהכול טוב אם האדם פועל לפי רגישותו, וזכה להד חיובי גדול בכל המערב. לומר לבני האדם לסמוך על רגישותם פירושו לטעון שאפילו לפעול תוך זלזול באתיקה אינו מעורר בעיה, שהרי זו פעולתם של בני אדם טובים מלכתחילה. בסופו של דבר הסביר שהיסוד החשוב ביותר באדם הוא שיהיו לו “רגישות ולב חם”.

המצב הזה נטע באירופים את הנטייה שאנו מכנים “רומנטיקה”. בהתענגם על חירותם החדשה, הם הגיעו להתעלם מן האתיקה המיוחדת לציוויליזציה, בסוברם שמה שהופך את האדם לרע קשור בציוויליזציה. בעל האמנה החברתית קובע רוסו: “האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא כבול בשלשלאות.” לכן, באותו רגע שבו הטיפו לרומנטיקה, מופיע במערב סוג מיוחד של אנשים: אלה שיישמו בפועל את הרגישות של רוסו. רוסו, דה סאד (1740–1814), ביירון (1788–1824), שלי (1792–1822) ואחרים נמנים עמם.

הם הטיפו לחיים ההולכים רק אחר רגישותם שלהם, שכן כל מה שרע הוא אשמת הציוויליזציה שבני האדם עשו. כולם ראו כדבר טבעי ללוות כסף מחבריהם בלי להחזירו; לכולם היו קשרי אהבה פרועים, והם עשו את הבגידה להרגל; הם פעלו כפי שהאינסטינקטים שלהם הכתיבו להם, בזו לשמירת ההבטחות, כמו הנאמנות, והתמרדו נגד הרגש הזה שהוא האתיקה, שהחברה ביקשה לשמור עליו. מבין השכל והתשוקה, התרחק רוסו מן השכל והתייצב בנחישות לצד התשוקה. ורוסו העריך את הדת לא מצד השכל אלא מצד הרגישות, ותמך בדת באמצעות הרגש, הלב, היראה, המיסטיקה וכדומה. רוסו עצמו, כשמסר את כל ילדיו לבית יתומים לאסופים, נקט את העמדה שהוא רשאי לחיות כטוב בעיניו, לפי רגישותו.

אחרי רוסו, כשעידן השכל נכנס לעידן האידאולוגיות (Age of Ideology), הוחלף הדאיזם באידאולוגיה. האתיקה נעשתה לשפחת האידאולוגיה. האידאולוגיה האמינה שבני האדם יכולים לשתף פעולה כדי לבנות בעולם הזה עולם אידאלי, אוטופיה. העניין היה להקריב את האתיקה “לעת עתה” כדי להשיג את מטרת האוטופיה שעמדה לבוא בקרוב. הדבר נעשה להיגיון המתעלם מן הכיוון היסודי של האתיקה ומצדיק דיקטטורה ומלחמה חסרות רחמים. הקומוניזם והפשיזם הם הדוגמאות לכך. לקומוניזם יש קוד דיקטטורי של עשרה דיברות, שהעלה קרל מרקס: עשרה צעדים של שיטה דיקטטורית, שהועתקו מעשרת הדיברות של המקרא. הקוד הזה כולל את העברת כל אמצעי הייצור לידי המדינה, את החרמת כל רכושם של המהגרים ושל המורדים, את ריכוז כל אמצעי התחבורה בידי המדינה וכדומה. עשרת הדיברות, שנעשו במקרא לנורמה של האתיקה ושגרמו למערביים לשמור על האתיקה בקפדנות, הוחלפו בעשרה דיברות של הדיקטטורה. גם היטלר פעל כטוב בעיניו: חלוקת פולין עם ברית המועצות, הפלישה לפולין שבאה אחריה, ההתקפה על ברית המועצות. היטלר התפאר במעשים האלה כבדרך היעילה ביותר להשגת האוטופיה שלו. הוא הציג את השמדת היהודים כצעד הכרחי להשגת אותה אוטופיה עצמה. הבעיה היא שהמעשים האלה, משום שהם כשלעצמם מנוגדים עמוקות לאתיקה, מפרים את “אהבת הרע” שהציעו נביאי האנושות. ובמציאות, אם האוטופיה אינה מתממשת, ה“לעת עתה” עד שתתממש “נעשה לנצחי”, והפעולה ההורסת את האתיקה מתגלה כבעיה הגדולה ביותר של האידאולוגיה.

לפני הדאיזם, האתיקה החשובה ביותר בין בני האדם נפגעה בשל הסכסוך בין עבודת האל לאתיקה; אחרי הדאיזם, כשהעולם נעשה לעולם בלי אל, נוצר מצב בלי אתיקה. לא רק שעשרת הדיברות ואהבת הרע, שהאל קבע כחוק, נרמסו בגלוי, אלא שעידן האידאולוגיות יצר עולם מדהים שבו אתיקה חדשה שבאה במקומם, ה“אנטי־אתיקה” שנועדה לממש את האוטופיה, התחזתה ל“אתיקה”. הדיקטטורה והטיהור האתני נעשו ל“אתיקה” שלהם. הם יצרו עולם שבו שלוש אידאולוגיות, הקולוניאליזם, הקומוניזם והפשיזם, הסתבכו זו בזו במאבק עד מוות. לשם כך לא נרתעו המערביים משתי מלחמות עולם במאה ה־20. ואחר כך גררו את העולם למלחמה הקרה.

מאז הופעת הדאיזם, הוגים מערביים רבים תועים בחיפוש אחר מקור האתיקה. מאין צריכה לבוא האתיקה? כפי שניתחנו, קאנט ביקש להחליף את האתיקה ב“דאונטולוגיה מוסרית טרנסצנדנטלית” המבוססת על השכל. דוסטויבסקי (1821–1881), בקראו כי “אם אין אלוהים, הכול אפשרי”, השתדל להחיות את האל. ניטשה כיוון אל אדם עליון מוסרי, לא גיבור־על (super hero) במובן התפקודים האנושיים, אלא אדם שעוצב בידי רצונו הפנימי שלו, משוחרר מבחינה מוסרית מן הדוקטרינה הנוצרית.

הפילוסופיה המזרחית, כפי שרואים בדאואיזם ובקונפוציאניזם, כיוונה מלכתחילה אל מעורבות במציאות המבוססת על האתיקה. התנאי הראשון ליישור עצמך הוא להבין את ההרמוניה בין האנוכיות לאלטרואיזם. בלעדיה אי אפשר למשול לא במשפחה, לא בארץ ולא בעולם: “ליישר את עצמך, להשליט סדר במשפחתך, למשול בארצך, להביא שלום לעולם” (הלימוד הגדול, פרק 8). במזרח, הפילוסופיה הזאת כבר הושלמה לפני אלפיים שנה. לא האלטרואיזם, ביסודו של דבר, אלא האנוכיות העזה היא שנופחת בחברה האנושית את כוחה המקורי. אבל החברה מתקיימת רק אם היא משקפת את האלטרואיזם החלש המצוי בטבע האנושי. בסופו של דבר, כל הפילוסופיה שלנו קשורה לתורת הטבע האנושי.

אם האלטרואיזם הוא הקשר העושה חברה בריאה, החברה האנושית נעשית לדבר רחוק מאוד מן הטבע. אבל יש מוצא מן הדילמה הזאת. האם מה שנראה במבט ראשון כאלטרואיזם יכול להיות “אנוכי” מנקודת המבט של הדרוויניזם? כלומר, האם הקרבתו של יחיד יכולה בסופו של דבר לשרת את המשכיות הגנים שלו? לטענות הנגדיות האלה, התשובה היא כן. ³⁵⁶

לפני הדאיזם לא היה כל צורך לחקור את האדם. משום שהאדם נעשה בצלם האל, לחקור את האל פירושו היה לחקור את האדם. האדם היה יצור שנולד נושא את החטא הקדמון, שחי בעולם חיי עמל ואחר כך עמד בפני יום הדין. אבל משהגיעו להאמין בדאיזם, שלפיו האל אינו מתערב בענייני האדם, הגיעו המערביים לראשונה לשאול מהו האדם, ברמה של פילוסופיית הטבע.

במערב היוו התאיסטים רוב מכריע, אבל לאחרונה נעשו התאיסטים ההולכים לכנסייה למיעוט. אין פירוש הדבר שהמערביים נעשו אתאיסטים. לא מעט אתאיסטים, בלי להודות בכך בעצמם, שייכים לנסתר: אלה אנשים שכמו שפינוזה מכריזים בסופו של דבר על עצמם כתאיסטים, המאמינים באל, אבל נחשבים לאתאיסטים לפי חוק הכנסייה. דייוויד מילס, מחבר Atheist Universe (יקום אתאיסטי); ריצ׳רד דוקינס, מחבר The God Delusion (יש אלוהים?); כריסטופר היצ׳נס, מחבר God Is Not Great (האל אינו גדול): אלה אתאיסטים במערב, אבל במזרח הם יכולים להיות הוגי הנסתר. הם מאמינים באמת המוחלטת, אבל אינם מאמינים באמונה שנגלתה דרך נביאים כפי שהדת המתגלה מציגה אותה. במערב הם מגונים בידי תומכי הנגלה, אבל במזרח הם נעשים להוגי נסתר חופשיים המאמינים באמת המוחלטת.

כיצד לשמור על האתיקה בעולם בלי אל: זוהי שאלה שנשארת במערב משימתם של רבים. אבל את התשובה יש לחפש לא בתורת הנגלה, התובעת לעצמה את האמת המוחלטת, אלא בתורת הנסתר. פרק 8 של דאו דה ג׳ינג מסביר כיצד על האדם לחיות: “בידידות, התחבר אל הטובים. בדיבור, דבר באמונה. בממשל, משול ביושר. בעבודה, עשה כמיטב יכולתך. בפעולה, בחר את העת הנכונה.” זוהי האתיקה של הדאו, שכל אחד יכול למצוא בטבע, ולא ציווי האל.

הציוויליזציה המזרחית נשענת על פילוסופיית טבע שלפיה, גם בלי האל של הדת המתגלה, האתיקה “למען האינטרס שלך ושל הזולת” יכולה להיוולד מעצמה ולהתקיים. מקור האתיקה הוא “האינטרס העצמי הנאור”, למען הזולת ולמען עצמך. העיקר הוא שמקור האתיקה אינו ציווי האל, אלא עקרון שימור העצמי הטבוע בטבע האנושי, המגן על עצמו.

לפי הטבע האנושי, האינסטינקט, ולא השכל, הוא שצריך להיות מקור האתיקה; אבל בשלב שבו האתיקה נוצרת, יש לשכל תפקיד חשוב. בשלב זה השכל יכול להשפיע על האינסטינקט. בשלב שבו השכל משפיע על האינסטינקט, צריך שיהיה לכך יסוד באינסטינקט: זהו האלטרואיזם הקיים בתוך האינסטינקט. כשבוחנים את הטבע האנושי, יש באינסטינקט, מלבד אנוכיות עזה, אלטרואיזם חלש אך ממשי. במבט מקרוב, “ההרמוניה הזאת בין אנוכיות עזה לאלטרואיזם חלש” היא שמניעה באופן דינמי את החברה האנושית. אילו נולד האדם עם טבע העשוי מאלטרואיזם עז ומאנוכיות חלשה, הייתה החברה האנושית דומה לגן עדן, אבל הייתה תפלה לגמרי, ולא הייתה לאדם שום סיבה לחיות. בסופו של דבר, החברה האנושית נעשית, בתחום האתיקה, לתהליך של מאבק ושל הסכמה המתנהל ברמת היחיד, החברה וניהול המדינה: המאמץ הקשה והמייגע, אך הדינמי, לאזן באמצעות השכל בין האלטרואיזם לאנוכיות. כך נוצרים המנהיג הקונפוציאני או האדם הנבון של שפינוזה.

כשמנתחים זאת כך, אנו מגיעים למסקנה: היסוד החשוב ביותר באתיקה האנושית אינו שוכן ב“שכל” בנוסח דקארט או קאנט, אלא ב“טבע האנושי המחבק יחד את האינסטינקט ואת השכל”. אנו מגיעים לפילוסופיה של שפינוזה, הדוגלת ברציונליזם של האינסטינקט והשכל יחד.³⁵⁷ אם מקור הפעולה האנושית נשען לא על השכל אלא על האינסטינקט, מנגנון האינסטינקט מלווה את האדם כגורל מן הלידה ועד המוות. בה בעת, משום שהשכל האנושי ממלא את תפקיד ניהול האינסטינקט, הוא ממשיך לנהל אותו עד רגע המוות, לא כמקור אור אלא כמראה.

אמצו את הפילוסופיה הזאת, המכירה בטבע האנושי כמקור האור בעוד השכל האנושי ממלא את תפקיד המראה, והכיוון שבו צריכה ללכת האתיקה בין בני האדם נקבע. זהו המושג “חירות (השכל) בתוך הגורל (האינסטינקט)”. כלומר, תוך הכרה באינסטינקט, חינוך האופי קובע את כל מה שהאדם יכול לעשות לאחר לידתו. חינוך האופי מוטל כולו על אחריותו של היחיד. האחריות הזאת נמשכת עד המוות: הפילוסופיה המזרחית “לחיינו יש גבול, ואילו לידיעה אין גבול” חלה כאן. ההתמסרות לדוקטרינה, לתגלית מטפיזית או לאידאולוגיה אינה יכולה לבוא במקום חינוך האופי. “המנהיג אינו כלי” (君子不器). (המאמרות 2:12).

המוסר (道德, Moralism) אינו מתיישב עם חוקי הטבע

הפילוסופיה שלפיה המוסר אינו מתיישב עם חוקי הטבע מספקת אמת מידה חשובה ביחס לתורת הטבע האנושי. קשה למצוא פילוסופיה כזאת בציוויליזציה המערבית, ששולטת בה תורת הנגלה. שכן זו סבורה שענייני האדם הולכים במסלול הטוב והרע, כך שהמוסר הוא שם מה ששופט את האדם. אפשר למצוא פילוסופיה כזאת אם חוזרים אל התקופה היוונית שלפני סוקרטס. אצל הוגי הנסתר היוונים רואים את האפשרות לטעון שלתורת הטבע האנושי אין דבר עם המוסר. למשל, קרניאדס (214–129 לפנה״ס), אחד מהוגי הנסתר היוונים, בהתנגדו לאונטולוגיה ולדטרמיניזם, השאיר את הרעיון שיש לתת את הדעת על המקרה ועל הסביר. באומרו כי “המוסר אינו מתיישב עם חוקי הטבע”, הביע את הרעיון שמה שאנו מכנים צדק אינו יכול להיות נצחי, הוא בלתי רציונלי, ונתבע רק מכוח צורך של רגע. כשנשלח לרומא במשלחת, נשא נאומים מפורסמים: יום אחד נאום המשבח את הצדק, ולמחרת נאום המבקר אותו, דבר שזעזע עמוקות את שומעיו. הפילוסופיה של קרניאדס הולכת בעקבות תורה נטורליסטית המבקשת לראות את המוסר ואת הטבע האנושי כמות שהם, ולא רציונליזם המבוסס על השכל. הוא טען שיש להטיל ספק באופיים המוחלט של מושגים מוסריים כמו הצדק, החירות וזכויות האדם, ולהכיר את יחסיותם באמצעות הנמקה.

אבל המערב, בהליכתו אחר הפילוסופיה של התקופה היוונית־רומית ואחר הפילוסופיה הנוצרית של ימי הביניים, העניק למוסר אופי מוחלט כציווי האל. ובכניסתו לתקופת הנאורות, המשיך לטפח את הפילוסופיה הזאת של הנגלה. בהסתגלותה למצב שבו השכל בא במקום האל, זכתה הפילוסופיה של קאנט, שלפיה המוסר הוא “דאונטולוגיה מוסרית טרנסצנדנטלית” שהשכל מצווה, לתומכים רבים. הפילוסופיה של קאנט מתחברת לתפיסה שהטבע האנושי טוב, שרוסו דגל בה. הפילוסופיה המערבית של ראשית העת החדשה הייתה כך מוקסמת מן התפיסה שהטבע האנושי טוב ומן האידאליזם המוסרי.

מול הטענות האלה על הטבע האנושי הופיעה הפילוסופיה האמפיריציסטית, שהעמידה לראשונה במערב תורת־נגד מול הרציונליסטים הנוטים לצד השכל. בין הפילוסופים המייצגים שלה נמנה יום (1711–1776). הוא פיתח תורה נטורליסטית של הטבע האנושי, ומשום שהיא עמדה בניגוד חזיתי לטבע האנושי הדתי, הואשם בכפירה ונחשף לסכנות, ובהן הליכים בבתי דין כנסייתיים.

המוסר מעורר תשוקות, ומחולל מעשים או מונע אותם. השכל כשלעצמו חסר אונים לחלוטין בתחום זה. כללי המוסר אינם אפוא מסקנות של השכל שלנו. ³⁵⁸

בני דורו של יום ראו בו אתאיסט או ספקן. ההוגים המערביים עדיין מסווגים אותו בין הספקנים. אבל אם מרחיבים את המבט, אפשר לשייך את מחשבתו לא לספקנות שלילית, אלא לספקנים היוונים, או להוגי הנסתר המזרחיים. בתקופתו של יום הייתה הפילוסופיה המערבית בידי רציונליסטים מושבעים כמו דקארט וקאנט. הם חשבו שהשכל שולט בכול. יום יצא מן הזרם הזה ופתח אופק חדש. למרבה הפליאה, הוא הדגיש את חשיבותו לא של השכל, אלא של האינסטינקט:

התבונה היא, וצריכה להיות, רק שפחת התשוקות, ולעולם אינה יכולה לתבוע לעצמה תפקיד אחר מלבד לשרת אותן ולציית להן. ³⁵⁹

בשביל תקופתו, זו הייתה תורה מדהימה. גם היום היא עשויה להיראות לרבים תורה המעוררת תמיהה. האתיקה של יום עדיין נקראת “אנטי־רציונליזם אתי” (Ethical Anti-rationalism). אבל לתורתו של יום יש תומכים. את טענתו של יום אפשר למצוא כבר בתקופה היוונית. כפי שראינו, היא דומה לזו של קרניאדס: “המוסרנות (moralism) אינה מתיישבת עם חוקי הטבע.” מה שאנו מכנים צדק אינו יכול להיות נצחי. המוסר הוא בלתי רציונלי ונתבע רק לפי צורך השעה. למשל, העבדות התקבלה במשך אלפי שנים, עד המאה ה־18, כאתיקה רציונלית של החברה האנושית. אבל במאה ה־21 נעשתה העבדות לאתיקה הנתעבת ביותר של החברה האנושית. האתיקה תלויה לעתים קרובות בדרך שבה אנו רואים את הטבע האנושי. היחס בין האינסטינקט לשכל חשוב לפני הכול. על תפקידי האינסטינקט והשכל השתמש ראסל במונחים האלה: האינסטינקט הוא הפעולה, השכל הוא הוויסות:

התשוקה, הרגש, הלהט (בחרו את המילה שתרצו) הם הסיבות האפשריות היחידות לפעולה. השכל אינו סיבה לפעולה, אלא רק מווסת ³⁶⁰

הערכת הטבע האנושי קשורה בקשר הדוק לדרך שבה הציוויליזציות של המזרח ושל המערב שופטות מבחינה פילוסופית את הפתגם “השמיים עוזרים למי שעוזר לעצמו”. בציוויליזציית הדאו אין בכך כל בעיה, “שכן האדם הוא שמגדיל את הדאו”. מי שעוזר לעצמו זוכה בברכת הדאו. אבל בציוויליזציית האל יש ויכוח, בגלל הרעיון שהאדם יכול לעזור לעצמו רק בחסד (grace) האל. הם חושבים ש“האל עוזר למי שאינם יכולים לעזור לעצמם”, בגלל האמונה שהאל עשה את האדם ומושל בכל ענייני האדם. הפתגם “השמיים עוזרים למי שעוזר לעצמו” היה במזרח, במשך אלפיים שנה, פתגם חשוב לטיפוח האופי. אבל במערב, אחרי שהופיע במשלי איזופוס, לפני הספירה, הוא נעלם בימי הביניים, עד שהדאיסט (理神論者) בנג׳מין פרנקלין החזיר אותו לאופנה במערב במאה ה־18.

הפילוסופיות של הטבע האנושי של לוק ושל אדם סמית תלויות במידה רבה בדת. המאמץ האנושי חשוב, אבל הפילוסופיה שלפיה יש בסופו של דבר להישען על כוחו של האל חזקה. ויהא מה שיעשה האדם, משום שהוא אדם שהאל עשה, מגיעים להישען על האופטימיות שלפיה הכול ייגמר בטוב. שכן באמונתם הם מאמינים ש“האל רחום”. אבל ציוויליזציית הדאו נשענת על הפילוסופיה של תאולוגיה שלילית: “הדאו אינו רחום.” היא מאמינה אפוא שענייני האדם אינם מוסדרים בידי הדאו, אלא האדם צריך בסופו של דבר לטפל בהם בעצמו, בגבולות הדאו. אין זו אופטימיות, אלא ריאליזם. לפי המחשבה המזרחית, גם השמיים אינם עוזרים לאדם שאינו עוזר לעצמו. הפילוסופיות של האל ושל הדאו קשורות ביסודן לתורת הטבע האנושי, המגדירה “מי אנחנו”.

4) מהו האלטרואיזם? המערב, הקרבת האנוכיות, מול המזרח, האינטרס העצמי הנאור

האלטרואיזם הכרחי לשמירת הסדר החברתי ולשלום הפנימי של היחיד. הקונפוציאניזם והנצרות עושים שניהם את האלטרואיזם ללב ענייני האדם. מהו האלטרואיזם? בניתוח האלטרואיזם, המזרח והמערב מגלים הבדל יסודי בנוגע לטבע האנושי. בציוויליזציה המזרחית, האלטרואיזם הוא סוג של אנוכיות: אנוכיות בעלת אופי נאור, המשרתת את עצמה בשרתה את הזולת. האינטרס העצמי הנאור, כלומר האלטרואיזם, טבוע בטבע האנושי. לפי תורת הטבע האנושי של הציוויליזציה המערבית, האלטרואיזם אינו בטבע האנושי. האלטרואיזם הוא ציווי האל. האנוכיות היא כל הטבע האנושי. האלטרואיזם נעשה לאתיקה מיוחדת המאזנת את הטבע האנושי, הנולדת מציווי האל או מציווי השכל. האם האלטרואיזם טבוע בטבע האנושי, או שהוא ציווי האל (או אתיקה המבוססת על השכל) הזר לטבע האנושי? זהו ההבדל בין המזרח למערב בעניין האלטרואיזם.

במערב, האלטרואיזם נתפס כמצב שבו נטשו את האנוכיות והחליפו אותה. אין ברירה אלא לבחור באחד מן השניים, האנוכיות או האלטרואיזם. בציוויליזציה המערבית, האלטרואיזם הוא הקרבה עצמית. ביחס בין האנוכיות לאלטרואיזם מתגלה שוב ההבדל בין הפילוסופיה המזרחית של “המשלימות” לבין הפילוסופיה המערבית של “הניגודיות”. חפשו אלטרואיזם (altruism) במילונים או בטקסטים המערביים: הוא משמש באופן אחיד במובן של מה שהולך נגד האינטרס שלך, מה שמשרת רק את האחרים, מה שאינו למענך. האלטרואיזם נושא את הרעיון של “לא להיות למען עצמך” (selflessness or unselfishness). גם כתבי הקודש מראים את הניגוד בין האלטרואיזם לאנוכיות.

איש אל יבקש את טובתו שלו, אלא כל אחד את טובת זולתו. (הראשונה אל הקורינתים י, כד)

הפילוסופיה הזאת, אחרי חוק הדת המתגלה, עברה בירושה כמות שהיא לרציונליזם של הנאורות, שלפיו השכל האנושי יכול לתפוס את מקום האל. הפילוסוף של הנאורות קאנט הגדיר את “האהבה המוסרית האמיתית” כ“מעשה בשירות הזולת”. הוא הדגיש שיש להתייחס אל האדם “כאל תכלית, ולא כאל אמצעי”, וזה הולך באותו כיוון. כנקודת המוצא של האתיקה דגל קאנט בדאונטולוגיה מוסרית (deontology) המבוססת על הציווי הקטגורי (categorical imperative), הנשען על השכל. הוא חשב שהאדם נולד עם החוק המוסרי בשכלו. בשיטה הפילוסופית של הדאיזם של הנאורות, שלפיה האל אינו מתערב בענייני האדם, זכתה הפילוסופיה הזאת של קאנט לשבחי הרציונליסטים המערביים כ“מהפכה קופרניקנית” (Copernican Revolution). אבל בסופו של דבר, זוהי צורה שבה “השכל האנושי” בא במקום “חוק האל”.

המזרח מנתח את האלטרואיזם כ“אינטרס עצמי נאור” (Enlightened self-interest). האלטרואיזם הוא יסוד הנחוץ כדי לבקש אינטרס עצמי בר־קיימא, לטווח ארוך. הטוב המשותף (共同善) נעשה לאינטרס העצמי הנאור. בפילוסופיה המזרחית קשה למצוא את הדרישה הניגודית, בנוסח המערבי, לוותר על האינטרס שלך כדי לבקש את זה של הזולת בשם הטוב המשותף. במזרח, הטוב המשותף פירושו לבקש יחד את האינטרס שלך ואת זה של הזולת. זהו ההבדל בין חשיבות ה“אני” שהאינדיבידואליזם תובע לבין חשיבות ה“אנחנו” שהרלציונליזם תובע. משום שבלב הציוויליזציה המזרחית עומדת חשיבות ה“אנחנו”, המבוססת על הרלציונליזם, טוב משותף המאשר הן את האינטרס שלי והן את זה של הזולת אפשרי. קונפוציוס מסביר בהמאמרות את עיקר הטוב המשותף, כלומר של האינטרס העצמי הנאור:

אם אתה רוצה לבסס את האינטרס שלך, בסס גם את זה של הזולת. אם אתה חפץ בדבר מה, הבא לידי מימוש גם את מה שהזולת חפץ בו. (המאמרות 6:30)

העיקר כאן אינו “להקריב את עצמך”, אלא לבקש “גם את האינטרס של הזולת, למען האינטרס שלך”. זוהי פילוסופיה רלציונלית, שלפיה ההתחשבות באינטרס של הזולת מתגלה בסופו של דבר כטובה ביותר גם לאינטרס שלך. הטענה המערבית “איש אל יבקש את טובתו שלו, אלא כל אחד את טובת זולתו” נובעת מן ההבחנה הניגודית, במערב, בין העצמי לזולת. מנקודת מבטה של הציוויליזציה המזרחית, המבוססת על המשלימות, יש “לבקש יחד את האינטרס שלך ואת זה של הזולת” כדי להיות מציאותי. באתיקה המערבית, טענת הניגודיות מציבה טבע אנושי המנוגד ל“אינסטינקט השימור”. הניגודיות, שלפיה יש לנטוש את עצמך כדי לשרת את הזולת, חסרה ריאליזם. האתיקה צריכה בסופו של דבר להיות למענך. שון־דזה מסביר שהאתיקה והחוק קיימים למען “אנחנו”. כלומר, האתיקה היא אינטרס עצמי נאור הנחוץ לשימור העצמי:

נניח למשל שנבטל כל אתיקה וכל חוק, שנסיר את כל מה שהממשלה עושה ואת כל אפשרות הענישה, ונראה כיצד בני האדם נוהגים. החזקים היו מייסרים ומדכאים את החלשים. הרבים היו פוגעים במעטים ומבקשים להשמידם. האתיקה והסדר היו נעלמים. החברה הייתה הולכת בדרך החורבן. (שון־דזה 23:7)

האתיקה שייכת בסופו של דבר לטבע האנושי שהוא שימור העצמי. במזרח, האתיקה אינה ציווי מוסרי ואינה הקרבה עצמית. היא אינטרס עצמי נאור השייך לשימור העצמי. נראה שהמערב מתחיל כיום לחשוב כך.

המציאות הביולוגית של שימור העצמי היא שמולידה את האתיקה האנושית. בשל הצורך שאין לוותר עליו להגן על עצמנו, עלינו לעזור גם לאחרים להיות מוגנים. אם ניכשל בכך, ניספה בעצמנו, שכן אנו בוגדים בנורמה הכלולה בעיקרון היסודי של שימור העצמי ונוטשים אותה. ³⁶¹

בשונה מכל בעל חיים אחר, האדם נולד עם החמדנות. מה שיכול לרפא את החמדנות הוא האתיקה. כפי שראינו, מבשריה הגדולים של האנושות הציעו כולם את אהבת הרע כנורמה של האתיקה. בציוויליזציה המזרחית, האתיקה אינה ציווי האל: היא באה מאליה, מתוך ההתעוררות שלך עצמך.

אם הדאו מכובד והמידה הטובה (德) מוערכת, אין זה מכוח שום ציווי, אלא באופן טבעי, מאליהם. (דאו דה ג׳ינג, פרק 51)

בציוויליזציה המזרחית, האתיקה באה לא מן האל אלא מן הטבע. זוהי האתיקה של הדאו, המבקשת לראות את הטבע כמות שהוא וללמוד ממנו. מושג ההרמוניה בין האנוכיות לאלטרואיזם, הטבוע בציוויליזציה המזרחית, הוא פילוסופיה שאין למערב. המערביים נשענו על האל באתיקה שלהם. בני המזרח נשענים על הטבע: הם הולכים אחר הדאו שהטבע מציע לאדם. הדאו מציע את הדרך להרמוניה בין האנוכיות לאלטרואיזם.

המשימה המרכזית של תורת הטבע האנושי המזרחית היא כיצד לטפל באנוכיות העזה ובאלטרואיזם החלש המצויים בטבע האנושי. הקונפוציאניזם והדאואיזם מתייחסים לאלטרואיזם כאל אינטרס עצמי נאור המשרת את העצמי. כלומר, האלטרואיזם אינו הקרבת האנוכיות, אלא, בסופו של דבר, חלק ממנה. קונפוציוס מציע את ההרמוניה בין האנוכיות לאלטרואיזם כמידה טובה חשובה בחינוך האופי: “ברצותו לעמוד על רגליו, הוא עוזר לאחרים לעמוד על רגליהם” (המאמרות 6:30). כשם שהטבע משמר את המגוון הביולוגי, האדם שומר על האיזון רק אם הוא לומד, כדי לשמר את עצמו, לצמצם את האנוכיות ולנהוג באלטרואיזם. גם דאו דה ג׳ינג מדבר על סדר הטבע השומר על האיזון: “הטבע מפחית את מה שעודף ומוסיף על מה שחסר” (דאו דה ג׳ינג, פרק 77).

ברירת שארים ואלטרואיזם הדדי

פילוסופים מדעיים מערביים מספקים לאחרונה תורה, המבוססת על הנטורליזם, התומכת ב“אינטרס העצמי הנאור” שהציוויליזציה המזרחית דוגלת בו. עם התגלית שהחוקרים המערביים מכנים “ברירת שארים” (Kin selection), שנעשתה במחצית השנייה של המאה ה־20, האינטרס העצמי הנאור זוכה למקור מדעי מוצק. ברירת השארים מוכיחה, ברמת הטבע האנושי, שמקור האתיקה שוכן לא בשכל, אלא ברגש. בכך היא עומדת בניגוד לפילוסופיה של קאנט, הרווחת במערב. ברירת השארים הולכת בעקבות השיטה הפילוסופית של דייוויד יום יותר מאשר בעקבות זו של קאנט. יום טוען שהאתיקה האנושית מוגבלת בידי הטבע האנושי שעמו האדם נולד; קאנט, להפך, טוען שהאתיקה היא תוצר של שכל חופשי, שאינו מוגבל בידי הטבע הזה שהוא הרגש. קאנט ראה את האתיקה כבאה כולה מן השכל. יום ראה את האתיקה כמבוססת לא על השכל, אלא על האינסטינקט.

סוף סוף מוצאים, בראשם של כמה הוגים מערביים, את זרע האינטרס העצמי הנאור. השיפוט המוסרי אינו בא מן השכל: הם הגיעו לטעון שמקורו ברגש. הביולוג הבריטי המילטון העלה ב־1964 את רעיון ברירת השארים. הוא נבע מן התגלית שהאלטרואיזם שייך לברירה גנטית המשרתת את העצמי. עם התגלית הזאת על הטבע האנושי מופיעה לראשונה במערב הפילוסופיה שלפיה ברירת השארים הולכת בעקבות האינטרס העצמי. פרופסור דוקינס מסביר את האלטרואיזם כשייך כולו לאנוכיות.

אף שבמבט ראשון נראה שברירת השארים באה מן האלטרואיזם, ברמת הגנים הביולוגיים היא ביטוי של אנוכיות גמורה. ³⁶²

מבחינה גנטית, לאדם יש טבע אנוכי מאוד, המגלה אלטרואיזם רק באופן חריג. זוהי הטענה שהטבע האנושי נולד עם אנוכיות עזה ועם אלטרואיזם חלש.

הגנים המצליחים מבחינה גנטית פועלים באופן אנוכי מאוד. לכן גם האדם פועל באופן אנוכי. אבל במקרים חריגים, אפשר להשיג את מטרותינו האנוכיות בגילוי אלטרואיזם מוגבל. המילים “חריג” ו“מוגבל” הן שחשובות. ככל שנרצה בכך, יש להודות שדברים כמו אהבה אוניברסלית או רווחה כללית אינם קיימים באבולוציה שהגנים שלנו שולטים בה. ³⁶³

ובכל זאת, הסיבה שעלינו לטפח את האלטרואיזם ואת תשומת הלב לזולת כאתיקה היא שהאנוכיות שעמה אנו נולדים עזה מאוד. הדו־קיום של אנוכיות עזה ושל אלטרואיזם חלש הוא מציאות הטבע האנושי שממנה איננו יכולים להימלט.

עלינו ללמד בשקידה את תשומת הלב לזולת ואת האלטרואיזם, משום שאנו נולדים אנוכיים. אז יכולים גנים הנשלטים בידי האנוכיות שלנו להפעיל תפקיד של ריסון האנוכיות, שאין לו שום סיכוי להתקיים אצל יצורים חיים אחרים. ³⁶⁴

האלטרואיזם נולד באותו אופן אצל האדם ואצל בעל החיים. ברירת השארים היא ההיגיון שלפיו, בהקריבך את עצמך כדי לעזור לשאריך, אתה גורם, לטווח ארוך, מבחינה גנטית, גם אם תמות, להתרבות הגנים המרכיבים אותך. האלטרואיזם ההדדי הוא אלטרואיזם המוחלף בין פרטים שאינם קרובים: עוזרים לאחר בציפייה לעזרה בתמורה. בעולם החי, אלטרואיזם כזה אינו מהולל כהתנהגות טובה מבחינה אתית. האלטרואיזם הוא סוג של אינטרס עצמי. אבל האלטרואיזם ההדדי מהולל רק בחברה האנושית. בהתחשב בכך, הופיע המונח “אלטרואיזם הדדי” (Reciprocal altruism) בציוויליזציה המערבית, שהתייחסה לאלטרואיזם רק כאל הקרבה עצמית, כדי לפתור את השאלה. פרופסור גולד מסביר זאת כך:

לפי האבולוציוניזם הדרוויני, באופן פרדוקסלי, הן האלטרואיזם והן האנוכיות יכולים להיבחר בידי האבולוציה. האלטרואיזם יכול ליצור יתרון אישי, שכן הוא מכונן יחסי מחויבות הדדית עם האחרים, או עוזר לשארים, וכך מאפשר להעתיק את גני האלטרואיזם. ³⁶⁵

בסופו של דבר, אפוא, גם האלטרואיזם ההדדי שייך למטרה העליונה של שימור העצמי. תחת הנחה זו, אנוכיות עזה ואלטרואיזם חלש מתקיימים יחד באדם, ואנו חיים בתוך התכונות האלה. פרופסור גולד רואה בדו־קיום הזה מעין משחק של דילמת האסיר:

בסופו של דבר, בין האנוכיות לאלטרואיזם, בעלי החיים, הצמחים ובני האדם משחקים במשחק “דילמת האסיר”. מטרתו היא שימור העצמי. ³⁶⁶

אם מרחיבים את המשחק הזה לחברה כולה, רואים שקיימות על פני האדמה ציוויליזציות של חברות משגשגות וציוויליזציות של חברות שאינן כאלה. לחברות המצליחות יש ציוויליזציה המפיצה באמצעות הלימוד את האלטרואיזם ההדדי הרשום בגנים. משום שהאלטרואיזם חלש מאוד לעומת האנוכיות העזה, הוא פועל בחברה, באיזון עם האנוכיות, רק אם הוא מחוזק באמצעות הלימוד.

האלטרואיזם ההדדי קיים בחברה המתפקדת היטב. ההיגיון הזה יכול להיות שייך לגנים, או להירכש בלימוד. ³⁶⁷

ראינו עד כמה יש לציוויליזציות של המזרח ושל המערב פילוסופיות שונות של האלטרואיזם. הקונפוציאניזם והדאואיזם עושים את תרגול האלטרואיזם ההדדי, כלומר את חינוך האופי, למטרה העליונה של הלימוד. המזרח העריך את האלטרואיזם כאינטרס עצמי נאור ובנה עליו קונצנזוס של ציוויליזציה. התקופה שבה השיטה הפילוסופית הזאת תפסה את מקומה בלב הציוויליזציה הייתה המאות ה־5 וה־4 לפנה״ס: הרגע שבו התבססה תורת הטבע האנושי במזרח.

המערב ראה את האנוכיות ואת האלטרואיזם במאבק, וסבר שאפשר לנפוח באדם את האלטרואיזם רק בהשאלת כוחה של הדת. כשהדת המתגלה הזאת המשיכה להתפתח, דרך הנאורות ועד הדאיזם, עזבו ההוגים המערביים לאחרונה את “האתיקה הדתית” והגיעו לפילוסופיה של “אינטרס עצמי נאור” טבעי, כלומר של “אלטרואיזם הדדי”. בתהליך הזה מוצאת תורת הטבע האנושי המערבית את נקודת המפגש הראשונה שלה, בפילוסופיית הטבע, עם תורת הטבע האנושי המזרחית.